איך אפשר לחנך כיתה של 30 תלמידים ולהצליח לגעת בלב של כל אחד מהם?

הפוסט הזה הוא תשובה לשאלה:

“אני מורה-הכיתות עמוסות 34 ילדים בכיתה. כל אחד יש לו את העולם שלו ואת הדברים שנכונים לו.
כיצד היית מציעה למורה להוביל אותם ככיתה לאחדות ואמפתיה ובו זמנית גם להגיע לכל אחד בנועם ובלי התניה או הרמת קול?”

אני תמיד אומרת שרק מורות ובני הזוג שלהן מבינים באמת מה זה אומר להיות מחנכת כיתה.
זו עבודה של שליחות מאוד גדולה לצד אתגרים רבים יום יומיים.

במשך שנים הייתי מחנכת א’-ב’, בחינוך הרגיל וגם במיוחד, ואני רוצה לספר איך הצלחתי לגעת בלב של כל ילד וילדה בכיתה, גם כשהם היו 30 ואני אחת.

הדבר המשמעותי ביותר שיה לי תמיד בראש סדר העדיפויות היה העניין הרגשי והחברתי של הילדים בכיתה. השינויים שילדי כיתות א’-ב’ עוברים בשנים
הראשונות בבית הספר לא פשוטים בכלל, וזה עוד לפני שדברנו על לימודים. ילדים שלא טוב להם מבחינה חברתית- לא יהיו בכלל פנויים ללמידה,
ולכן הנושא החברתי תפס מקום משמעותי במהלך השבוע בכיתה.

לא הייתי מחכה לשיעור של מפתח הלב או כישורי חיים, הייתי מכניסה שיעורים נוספים שמתעסקים בנושא החברתי לאורך כל השבוע.
הייתי רואה אותם בהפסקות, מקשיבה למילים שלהם, מקשיבה לקשיים שהם היו מספרים מיד כשחוזרים מההפסקה,
שומעת את כל הצדדים במריבות ומייצרת פעילויות שמתבססות על הקשיים שהיו עולים מהם.

דרך המשחקים ודרך הסיפורים שכתבתי – לימדתי אותם אסטרטגיות חברתיות.

דרך השיעורים האלה נוצרו חברויות, התחזקו חברויות, והם הצליחו לפעול בשיתוף פעולה.

יצרתי להם אתגרים כיתתיים בקבוצות, שבמקום שאלה יהיו קבוצות שמתחרות אחת בשנייה, כמו שהרבה פעמים עושים,
אלה היו קבוצות שצריכות אחת את השנייה כדי לחבר תמונה שבה כתוב משהו מעצים. כשהם סיימו הייתה התרגשות של כולם,
כי כולם היו שותפים להשגת המטרה.

זה לא שהכל תמיד היה כזה פשוט וורוד. ממש לא.

ילדים כמו ילדים, הם היו גם רבים והיו כועסים, לא תמיד כולם הסתדרו עם כולם,
ולא תמיד לכולם היו חברים. היו ילדים שהסתובבו לבד בהפסקות, והיו ילדים שהיה להם מאוד קשה.

ואני זוכרת שהיה לי משפט קבוע שהייתי אומרת אותו תמיד- “התפקיד שלי פה בכיתה הוא לשמור עליכם.
כדי לשמור עליכם אני צריכה לדעת אם קשה לכם, אם אתם עצובים או שמחים, אם משהו מפריע לכם”.

והם היו משתפים, ואני הייתי שם בשבילם בכל רגע שיכולתי. תיווכתי, הקשבתי, הסברתי, חשבנו ביחד על פתרונות,
וגם כשזה לקח זמן – הם הצליחו לייצר חברויות טובות ומשמעותיות.

שנעבור לנושא הלימודי?

בכיתה של 30 ילדים תמיד יש רמות שונות של ידע. אין כזה דבר שכל ה-30 בדיוק באותו הקצב.
המנטרה הלימודית שלי תמיד הייתה- כל אחד מתקדם בקצב שלו.

איך עושים את זה? לימדתי בקבוצות.
כן, זו עבודה מאוד קשה להצליח ללמד בשיעור אחד קבוצות שונות ברמות שונות, אבל זה אפשרי ואפילו הכרחי,
כי בעצם בכל שיעור פגשתי כל אחד מהילדים וידעתי, ברמה היומית, כל אחד באיזו רמה הוא נמצא בעברית ובחשבון.

את החלוקה הראשונית לקבוצות הייתי עושה אחרי שאספתי מידע על כל אחד מהילדים, גם ממבדקים אישיים שלי מול כל ילד,
וגם מפעילויות שהיינו עושים בכיתה.

לכל רמת למידה היו כרטיסיות עבודה ומשחקים שהכנתי מראש, וכך בזמן שהייתי מעבירה הקנייה לקבוצה אחת,
כל שאר הקבוצות היו עובדות או משחקות במשחקים ברמה שלהם.

כולם עסוקים. כל השיעור.

וגם פה לא הכל תמיד היה מושלם. ילדים כמו ילדים- היו גם קמים בשיעור ולפעמים מסתובבים, והרבה פעמים זה היה סימן בשבילי
שאותו ילד צריך משהו אחר, אז הוא יכול היה ללכת ולשבת בפינת הנחת בכיתה ולנוח שם או לבחור פעילות אחרת שמרגיעה אותו.

איך כל זה מתאפשר?

1.עם כללים מאוד ברורים בכיתה.

2.עם המון חיזוקים, כל ילד והחיזוק שהוא צריך לשמוע.

3.המון המון הקשבה. הקשבה אמיתית למילים, לצורך. הקשבה למה שנאמר וגם למה שלא.

4.תמיד דיבור בגובה העיניים.

5.קשר טוב עם ההורים של הילדים.

אני חושבת שיש הרבה מאוד דרכים להצליח להגיע ללבבות של הילדים ולהצליח לתת מענה אישי,
ואני חושבת שבסופו של דבר כל מחנכת מוצאת את הדרך שלה.

הדבר המשמעותי ביותר הוא לוודא כל הזמן שאת פועלת עם הלב,
כי כשפועלים מהלב הילדים מרגישים את זה, ואז הם גם מסכימים לבוא בעצמם עם הלב.

ליאת שחם, אמא כאן.

מאמנת לחיזוק ביטחון עצמי וחברתי בגישת אמא מאמנת.
מחנכת א’-ב’ לשעבר.