אני זוכרת היטב את השבועיים הראשונים בגן המונטסורי של הבן שלי אביתר שהיה בן שנתיים וחצי. הוא היה מסתובב ועושה לבד כל מיני פעולות שלא ידעתי בכלל שהוא יודע לעשות. הוא קילף לבד ביצה, הניח לעצמו את האוכל מתוך קערות שהיו מונחות במרכז השולחן, שטף את הכלים והחזיר אותם למקומם ובאופן כללי העסיק את עצמו יפה מאד לבד. בשקט ושלווה עבר מתרגיל (ככה מכנים את המשחקים בגן מונטסורי) לתרגיל ועבד ברצינות בכל תרגיל. מובן מאליו שהוא לא היה הילד היחיד בגן.
דבר אחד צרם לי מאוד. אני אומרת בכנות שאפילו קצת הכעיס אותי. קיבלתי את התחושה שהצוות מתנהג בקרירות כלפי הילדים. אפילו פעם אחת לא שמעתי את המילים ״כל הכבוד״ נאמרות לאף אחד מהילדים. באופן כללי שמתי לב שבגן בכלל לא עודדו את הילדים, בניגוד למה שהיה אז – לפני 11 שנים, כמו שחשבתי שצריך. כשפניתי אל הגנן המיתולוגי של אביתר ושאלתי למה הוא לא מעודד את הילדים או מפרגן להם על ההצלחות שלהם, התחלנו שיחה מעמיקה שבעקבותיה הכרתי לעומק את העולם המרצק של שיטת החינוך המונטסורית.
באחד הטורים האחרים שלי אסביר את עקרונות השיטה ואיך אפשר לשלב אותם בשגרה המשפחתית שלך, אבל בינתיים, אני רק מבקשת שתקראי את מה שכתבתי, ושתעני בכנות על השאלות שאשאל אותך בסוף.
בואי נבחן ביחד האם את מעודדת את הילדים שלך באופן אפקטיבי ונכון או שאולי העידוד הזה יכול דווקא לגרום להם נזק יותר מאשר תועלת. לאחר מכן אזמין אותך בטור הזה, כמו בכל טור בו אני כותבת, להתנסות בכלים שאני מציעה ולראות האם, ואם כן – מה מהם יכול להתאים לך ולהשקפת העולם ההורית שלך, זו שמנחה את היומיום שלך. חלק מההמלצות שלי מסתמכות על מחקרים שאזמין אותך לקרוא ואילו חלקן מגיעות מתוך הניסיון האישי שלי ושל מאות המתאמנות שלי בשנים האחרונות.
רגע לפני שאני מציגה לך את המחיר שהילד שלנו ישלם על עידוד לא נכון מצידנו, אני רוצה לשאול אותך שאלה – איך את נוהגת לעודד את הילד שלך? האם את אומרת לו מילים כמו ״אתה מדהים״, ״כל הכבוד לך״, ״הכי אלוף״, ״אתה תותח״? מי לדעתך יותר נשכר מהעידוד – את, הוא או אולי שניכם?
האם העידוד הזה מצידך עונה על צורך רגשי שאת חשה כי לימדו אותך שפשוט ״חייבים״ להגיד מילים מפרגנות לילדים? הרי זה מה שממלא אותו באסימונים (מהרצאתו המפורסמת של ריצ׳ארד לבוי). זה החמצן והדלק שמניעים אותו ואיך אפשר לא להגיב בהתפעלות כלפי פעולה שהילד שלי הצליח בה? אז אם יש לך תשובה כנה לענות לעצמך, מי באמת מרוויח מבחינה רגשית מהעידוד שלך?
ויליאם ג׳יימס הוא אבי תורת הפסיכולוגיה המודרנית והוא מציע נוסחה שעל פיה התפקיד של ההורים הוא לעזור לילדים שלהם לבנות את ההערכה העצמית שלהם. לדעתו אין דרך ישירה לבנות זאת אצל הילד אלא אם מתקיימים שני משתנים: הצלחה וציפייה להצליח. מכאן, התפקיד של ההורים מסתכם ביכולת שלנו להזמין את הילד להתנסות במיומנויות חדשות, על פי דרגת הקושי שתואמת את הגיל שלו אבל תוך כדי שמקפידים להעלות את דרגת הקושי עם הזמן ותוך כדי התרגול. כך מתפתחת ציפייה להצליח. ילד שיפתח הערכה עצמית גבוהה יהיה ילד שמצפה להצליח וגם יידע לזהות הצלחות קטנות לאורך הדרך וייהנה מהן כל פעם מחדש. בשביל זה הילד צריך שנאתגר אותו מפעם לפעם ובשביל שנוכל לאתגר אותו אנחנו ההורים צריכים להאמין בו שהוא יצליח וגם להאמין מראש שאם הוא לא יצליח, הוא יידע (עם העזרה שלנו) לשאת בכל תוצאה של הניסיון, להפנים אותה ולהשתפר לקראת הניסיון הבא.
הנה שלוש סיבות מדוע לא לעודד ילדים בצורה המקובלת ובנוף – הדרך לעשות את זה בצורה אפקטיבית.
אפשר לראות את זה כבר בגילאים צעירים ממש. מיד לאחר שהילד למד לנופף לשלום אנחנו מבקשות שיעשה את זה בכל פעם שבא לנו להשוויץ ביכולת החדשה שלו. כשהוא מנופף לשלום, הוא בעצם מציית לנו, אנחנו שבעות רצון, מוחאות לו כפיים ואולי אפילו קוראות בקול גדול ״כל הכבוד״. אבל רגע, על מה מגיע לו ״כל הכבוד״? על זה שהתנהג בצייתנות? על זה עשה מה שרצינו בדיוק מתי שרצינו? מה לימדנו אותו בעצם?
השלב הבא הוא ה״הנחיות ביצוע״ שלנו כלפיו. ״תגיד תודה לסבתא על מתנת החנוכה שקיבלת״ וממשיך במתן הוראות כמו לחלוק חטיף או משחק, הנחיות שהילד לומד מהן לציית במקום ללמוד את החשיבות של הנימוס באמירת תודה או של הנדיבות והשיתוף עם חברים.
מחליפים את המניפולציה בשיחה
אם את רוצה שהילד שלך ילמד את עקרונות ההתנהגות בחברה זה נפלא. הוא לא צריך שתגידי לו ״כל הכבוד״. הוא בהחלט צריך לשמוע ולהבין ממך למה חשוב כל ך להיות מנומס או לחלוק (את כמובן תתאימי את ההסבר לכל נושא התנהגותי אחר שאת רוצה שהילד ילמד). זה יצריך ממך לעבוד עם הילד בשיתוף פעולה, לשתף אותו בשיחה מעמיקה אודות ההתנהגות שלו, לגרום לו להבין איך ההתנהגות שלו משפיעה על אנשים אחרים ודי בזה כדי לגלות שאת מגדלת ילד מתחשב, שמבין על מה ולמה הוא אומר תודה, סליחה או כל מילה אחרת. ומה שבאמת הכי חשוב: חשוב ביותר שהוא יראה אותך מתנהגת בדיוק על פי אותם קודי התנהגות, שיראה מה שאת עושה וזה ישפיע עליו בצורה חזקה הרבה יותר ממה שאת רק אומרת. אז תבחרי: ״כל הכבוד״ סתמי או שיחה מעמיקה יותר.
אם הילד נושא אלייך את עיניו אחרי שסיים לבצע פעולה כלשהי ומתעקש שתסתכלי עליו תוך כדי שהוא מסיים את הפאזל, מצייר ציור או מסדר את השולחן כמו שביקשת; אם את מרגישה שהילד בעצם מבקש ממך אישור על מה שעשה בעצמו או יצר במו ידיו – יכול להיות שזה סימן לכך שהילד סומך על השיפוט והערכת הביצוע שלך, הרבה יותר מאשר על אלו שלו?
במילים אחרות – יצרת אצלו סוג של תלות שלא תאפשר לו לתת דין וחשבון לעצמו בעצמו – על כך שהצליח. הוא לא יכול כלל להעריך בעצמו את מה שעשה ולכן מבקש את ההערכה ואישור שלך. ככה לא תצליחי לבנות את ההערכה העצמית של הילד.
מה עושים במקום תלות: שיקוף ויצירת סקרנות
חשוב שתתני לילד להיות המורה של עצמו. למדי אותו את מיומנות הביקורת העצמית שבעזרתה יוכל לבקר בעצמו את התוצאה של התהליך, בין אם התהליך הוא הרכבת פאזל או ציור יפיפה על דף נייר. איך עושים את זה? על ידי שאלות שתשאלי אותו ועם הזמן הוא יתחיל לשאול אותן את עצמו וגם לענות עליהן ואז הוא יהפוך להיות מעיין נובע של עידוד עצמי או של למידה והסקת מסקנות לקראת ההתנסות הבאה שלו.
בורי ניקח כדוגמא סיטואציה שבה הילד צייר ציור. הוא ניגש אלייך. אין לך שום מושג מה הוא רצה לצייר שם ואם נודה על האמת- מה שאת רואה על דף זה קשקוש. קשקוש יפה ומרשים אולי, אבל קשקוש. הוא מגיע אלייך ושואל: “אמא, מה דעתך על הציור שציירתי?”
במקום להגיד לו שאת רואה ציור מהמם (כאמור אין לך מושג באמת מה הוא צייר שם, כן?) תפני לסקרנות ותשאלי שאלות:
השאלה המרכזית, למקרה שעדיין לא פיתחת מיומנות לשאילת שאלות ואין לך עדיין רשימת שאלות מוכנה על סקרנות אל מול התוצאה שהשיג, תמיד כדאי לך לשאול: מה הדעה שלך על הציור הזה? (אם הילד שלך רגיל לפידבק מיידי שאת נותנת לו תוכלי לענות לו שתשמחי לומר לו את דעתך אבל מכיוון שזה הציור שהוא צייר, חשוב לך קודם לשמוע את דעתו עליה).
מגיע לילד שלך ליהנות מההישג שלו, לחוש גאווה רבה על מה שהצליח ללמוד או לעשות. צריך לתת לילד להחליט בעצמו איך הוא מרגיש. מותר ורצוי לתת לילד לצרוח ״הצלחתי״ במקום שישאל אותך במבט מהוסס – האם את חושבת שאני טוב? עשיתי בסדר? כששאלתי אותך על איזה צורך את עונה בעידוד שלך, ייתכן ויש פעמים שבהן את עושה את זה כדי לסמן וי על אימהות טובה, אבל את בעצם גוזלת מהילד את ההזדמנות להרגיש בכל הגוף את חווית ההצלחה שלו עצמו.
במקום לגזול את ההנאה שבהישגים, למדי אותו לתת לעצמו דיווח בקול
לפעמים אני חושבת שהאימהות לא מספיק מעודדות את עצמנו בקול רם על הישגים שהשגנו. כמה פעמים יוצא לך להגיד לעצמך ״אני אלופה! הספקתי לעשות כל כך הרבה היום!״ או אולי ״אני לבושה ממש יפה היום. יש לי טעם טוב!״ כמה פעמים נתת לעצמך מחמאה על מי שאת, על האדם הנהדר שאת, על החברה הטובה והנדיבה שאת יכולה להיות, על כמה שאת חרוצה, על רמת ההשקעה שלך או דווקא על בחירה מודעת במה להשקיע ועל מה לוותר? המממ… את יכולה להבין שאם לך מרגיש לא נוח או לא ראוי לעודד את עצמך – יהיה לך הרבה יותר קשה ללמד את הילד שלך לעודד את עצמו? אז התחלה טובה יכולה להיות שאת תעודדי את עצמך בקול, תהווי דוגמא אישית, תהיי את האדם שאת רוצה שהילד שלך יחקה ויגדל להיות וכשהוא יפנה אלייך את מבטו ויחכה לאישור, החזירי את השאלה אליו: ״נו? איך אתה מרגיש עם איך שהצלחת?“
אני מקווה שההמלצות שלי תהיינה שימושיות עבורך ויסייעו לך לחשוב על העידוד שאת נותנת לכל אחד מהילדים שלך.
בטור הבא אתן לך דרכים נוספות לעודד אותם באופן אפקטיבי. יהיה לי ממש כיף אם תשתפי אותי כאן מה עשית עם ההמלצות שלי והאם הן עבדו לך. תודה שקראת.
52 שבועות בהם תקבלי למייל תוכן 'הידעת?' שיעזור לך להבין טוב יותר את הילדים שלך
אמא מאמנת בע״מ
רחוב אהרון איתין 2 תל אביב , 6900316
בטלפון: 077-3200785
במייל: help@imameamenet.co.il
או
לחצי כאן להתחלת שיחה בוואסטאפ
