לוח רגשות – 2 מילים שמפחיתות טנטרומים

מתוך ״ציפור הנפש״- מיכל סנונית:

״מכיוון שאין דבר אותו אנו מרגישים שאין לו מגירה,

יש המון מגרות לציפור הנפש.

יש מגרה לשמחה ויש מגרה לעצב.

יש מגרה לקנאה ומגרה לתקווה.

יש מגרה לאכזבה ומגרה לייאוש.

יש מגרה לסבלנות ויש מגרה לעצבנות.

גם מגרה לשנאה יש ומגרה לכעס ומגרה לפינוק.

מגרה לעצלנות ומגרה ריקנות.

ויש עוד מגרות.

אתם יכולים להוסיף בעצמכם כל מה שאתם רוצים״.

השאלה היא האם אתם יודעים כמה רגשות אתם מכירים?

עצרו. בואו נעשה ניסוי. קחו דף ותכתבו את כל הרגשות שהרגשתם בשבוע האחרון.
כמה רגשות כתבתם? היה לכם קל או קשה למצוא בדיוק את הרגשות שהרגשתם?

מאתגר?

עכשיו תחשבו על הילד שלכם. כמה רגשות הוא מכיר?
עצרתם פעם להסביר לו על ההבדל בין אכזבה לבין ייאוש? בין שמחה להתרגשות?
האם דיברתם איתו פעם על עוצמת הרגש? למשל אני יכולה להתרגש בעוצמה 5
כשסבא וסבתא באים לביקור ואני יודעת שהם יבאו לי קרמבו,
ואני יכולה להתרגש בעוצמה 9 ממסיבת חנוכה בגן.
הרגש הוא אותו רגש, אבל העוצמה שלהם שונה.
לפעמים הרגש בעוצמה כ״כ גבוהה שהוא יכול ״לגלוש״, למשל בזמן טנטרום.
הסיבה יכולה להיות מאכזבה, עצב, בדידות, לחץ.
אנחנו רוצים שהילד שלנו ילמד להבדיל בין הרגשות, כי לכל רגש הוא צריך מענה אחר.

כשרציתם שהילד שלכם יכיר צבעים מה עשיתם? אני מניחה שהצבעתם על משהו באותו הצבע
(נניח אדום) וחזרתם לאט על שם הצבע (א ד ו ם). אני גם מניחה שזה קרה יותר משלוש-ארבע פעמים.

הבעיה היא שלרגשות אין צבע, ריח או טעם. אי אפשר לגעת בהם והם לא מוחשיים בשום צורה.
ואולי בגלל זה קשה לנו כל כך ללמד את הילד שלנו על רגשות.
אנחנו אלה שצריכים לדבר עם הילד על רגשות ולהכיר לו אותם, למשל ע״י שימוש בלוח רגשות,
שנותן מימד ויזואלי לרגש.
וכל זה בהנחה שאנחנו בכלל מכירים ומדברים רגשות בבית שלנו.
האם את מדברת עם הילד שלך על ציפייה? אכזבה? אומץ? תקווה?
האם את מספרת לו על משהו שקרה ביומיום שלך ומוסיפה את שם הרגש שחווית?
ונגיד שאני מדברת על רגשות בבית שלי, האם אני גם נותנת לרגשות מכאיבים מקום?
האם אני רק מתמקדת ברגשות חיוביים?

ולמה זה בכלל חשוב ״לדבר רגשות״?

קודם כל ילד צריך להרגיש שמבינים אותו. ולא, לומר ״אני מבינה אותך״ זה לא נחשב.
נניח שבאת לקחת את הילד שלך מהגן והוא רוצה ללכת ליונתן חבר שלו.
את אומרת לו שהיום אי אפשר כי יש לו חוג כדורגל. והופ, הילד שלך פוצח בטנטרום מהסרטים.

 דבר ראשון אני ארד לגובה העיניים שלו (כדי שלא יחוש איום)
ואז אשיים (מלשון לתת שם ) את הרגש שאני רואה:
“זה באמת מאכזב שאתה לא יכול ללכת היום ליונתן. הבעיה היא שהיום אי אפשר כי יש חוג כדורגל”.
ואז אני רוצה לומר לו מה כן אפשר לעשות, למשל:
״תרצה שאקבע עם אמא שלו מראש ותוכל ללכת אליו יום אחר השבוע?״

ברגע שהילד שלך מרגיש מובן, יורדת לו רמת החרדה ויש לו יותר כלים רגשיים להתמודד.
כשהילד שלך ילמד עם הזמן לומר לעצמו או לך בדיוק מה הוא מרגיש בכל סיטואציה,
הוא יבין מה הוא מרגיש, ילמד לומר לך את זה במקום לצרוח,
וגם ילמד עם הזמן (ופה צריך סבלנות כי זה ייקח זמן) למצוא את הפתרון לבעיה,
או ללמוד מה לעשות אחרת בפעם הבאה.

אז לסיכום, קודם כל נרצה להכיר לילד שלנו קשת רגשות רחבה.
דרך מעולה לעשות זאת זה ע״י שימוש בלוח רגשות שנותן לילד מושג ויזואלי
איך הרגש נראה, ניתן לו דוגמה:
(למשל) “היום הייתי אמיצה ודיברתי מול כולם בעבודה למרות שהתביישתי בהתחלה”,
ונשתמש בשיום הריגשי על עצמנו ביום יום.
רצוי לעשות זאת גם מול הילד כדי להוות לו מודל, גם כשמשהו משתבש
(ואז הילד רואה שזה קורה לכולם, שזה נורמלי)
וגם כשמשהו מצליח (ואז הילד לומד להסתכל על הצעדים וההצלחות הקטנות).

ואז בשלב הבא, בסיטואציות שונות ביום, נרצה לחבר לו רגש לסיטואציה,
מהסיבה שלרוב אנחנו מתייחסים להתנהגות של הילד, ולא לרגש שיושב מתחתיה.
הלימוד מתחיל ברגע שהם נולדו – לחייך, להתהפך, לזחול,
ואז מתחילה להיווצר ההיפרדות מאיתנו ההורים.
בגיל שנתיים זה מתבטא בטנטרומים והתקפי זעם,
בגיל שלוש הם כבר הולכים לגן ״של גדולים״, בגיל ארבע הם הולכים לחבר בלעדינו,
בגיל שש לכיתה א׳ ולפני שנשים לב הם כבר יתגייסו.

ואנחנו נרצה שבארגז הכלים שלהם יהיה את היכולת לדעת מה הם מרגישים ולפעול בהתאם.
כמו לכתוב לי הודעה למשל כמה היא מתגעגעת,
ואז להיות מסוגלת לסגור את המגירה ולהמשיך בשעת הת״ש שלה.