רוצים שילדיכם יהיו אמפתיים? קודם כל, לִמדו להיות כאלה בעצמכם!

כשהילד שלכם עצוב או כועס- האם אתם רק רוצים להעביר לו את הכאב או באמת לוקחים את הזמן להבין מה עובר עליו? איך מלמדים ילד להרגיש את האחר?

המתולתלת הפרטית שלי, שלפעמים רוצה קצת להיות משהו אחר

אחת התלונות הגדולות על הדור של היום, שאנחנו, אתם ואני מגדלים ממש בימים אלה, דור ללא אמפתיה. כלומר, הדור הזה ״מקולקל״ כך אומרים לפחות, ביכולת שלו להרגיש רגש התואם למצבו הרגשי של אדם אחר (זו ההגדרה לאמפתיה), אז איך אנחנו ההורים יכולים לעזור לילדים שלנו לאמן את “שריר האמפתיה” ולמה זה בכלל חשוב כל כך בעידן הזה ולמעשה? על השאלות האלה אנסה לענות בבלוג שלפניכם.

 רעש מפחיד או “קשקוש בלבוש ותרגעי”?

אם אתם כבר קוראים את הטור שלי מזה זמן, אתם  כבר יודעים שמבחינתי, מגרש החיים הביתי שלנו יכול ללמד את הילדים שלנו כל מיומנות שרק נרצה שתהיה לו. ומכיוון שבתא המשפחתי שלך, גם אם הוא מורכב ממך ומילד אחד בלבד, יש לך את היכולת, ובעיני את החובה, לעזור לילד שלך ללמוד לייצר קשרים מבוססי אמפתיה.

 אבל כדי ללמד ילד להיות אמפתי, קודם כל אנחנו צריכים לדעת אמפתיה מהי?. הורה אמפתי הוא כזה שמצליח להבין את החוויה שהילד עובר בזמן נתון וכשהילד משתף אתכם בחוויה סובייקטיבית שלו, אתם לא עסוקים בלהניח שאתם יודעים למה הוא זקוק או איזה פתרון יהיה נכון בשבילו רק בגלל שאתם מבוגרים ממנו או אולי רק בגלל שעברתם בעצמכם מצב דומה בילדות.  כדי ליצור קשר אמפתי עם ילד, אנחנו ההורים צריכים ממש להפריד בין המחשבות, הדעות וניסיון החיים שלנו ולהתבונן בסיטואציה הנוכחית רק דרך עיניו של הילד ולנסות לחוות את העולם ולו רק לרגע, דרך העיניים שלו.

לפעמים מספיק שנרד לגובה העיניים של הילד, כדי שמצד אחד הוא ירגיש שאני איתו כרגע, מנסה להבין את מה שהוא חווה ומהצד השני להבין איך בגובה שלו, מנקודת המבט שלו ה דברים יכולים להיראות.

הנה דוגמא להזדמנות יומיומית  לעשות שימוש ברגש שחווה ילדה צעירה ותגובה שיכולה ללמד אותה אמפתיה:

 לפני כמה ימים הלכתי ברחוב. לפני צעדה אמא שמחזיקה  את ידה  של ילדה בת אפילו לא שלוש.

הילדה: ״אמא, אני מפחדת מהרעש״.

האמא: ״אין פה רעש״.
(אני מקשיבה לקולות מסביב. שומעים את הרעש בבירור. אני חושבת שמדובר במספרה כאן ליד.)

הילדה: ״אבל אני שומעת רעש. אני מפחדת מהרעש״.

האמא: ״אבל את מחזיקה את היד לאמא. את לא פוחדת ולא כלום״.

 יכול להיות שהאמא בדיוק מיהרה להגיע לאנשהו. אני לא יודעת כמה ילדים נוספים יש לה, שמחכים בבית, ואולי אליהם ממהרת, ואולי היא בכלל לא שמה לב שיש כאן ילדה שזקוקה למשהו, ה״משהו״ הזה שכולנו זקוקים לו, שמישהו רגע יראה אותנ וישים לב למה שאנחנו מבקשים, גם אם אנחנו לא בדיוק יודעים להגיד למה אנחנו זקוקים, כי אנחנו רק בני אוטוטו שלוש.

 הילדה המשיכה ללכת בצעדים הססניים ושפת הגוף שלה הצביעה על העובדה שהיא עדיין מפחדת. התגובה של האמא וגם היד שנתנה לה, כנראה לא הספיקו כדי להרגיע אותה. בואו ניקח את אותו הדיאלוג. הוא יתחיל באותה צורה ודרכו אוכל להציע כמה שינויים שיהפכו אותו לדיאלוג אמפתי. אז איך מתחיל הדיאלוג:

 ילדה: ״אמא, אני מפחדת מהרעש״.

אמא עוצרת, מתכופפת לגובה הילדה, ואומרת: ״אני לא שומעת רעש. מה זה הרעש הזה שאת שומעת?״

 הנה, באופן פיסי, מוחשי, ממשי, תגובה כזו אומרת לילדה שאני ממש מנסה להקשיב ולהבין לאיזה רעש היא מתכוונת. עבורנו, המבוגרים, רעש של פן במספרה אינו מאיים בשום צורה ודרך, אבל עבור הילדה הצעירה הזו, זהו רעש חדש ואולי רק מסיבה זו מעורר בה פחד.

 הילדה, לנוכח השאלה, היתה עסוקה בלהסביר מה היא שומעת, ואנחנו, עדיין בגובה העיניים של הילדה, מסמנים לה – ״אני איתך!״

 יכול להיות שהילדה היתה עונה: ״אני לא יודעת אמא, אבל הרעש מפחיד אותי״. ומכאן יש לנו כמה אפשרויות:

1. אני יכולה להסביר לילדה שהרעש הוא מהפן של המספרה ליד ולהציע להתקרב למספרה כדי לראות מאיפה מגיע הרעש.

2. אני יכולה להזכיר לילדה שגם בבית, יש לנו פן וכשנחזור הביתה נוכל להפעיל אותו יחד וללמוד איך הוא עובד.

3. אני יכולה לשאול: הרעש מפחיד אותך, איך אני יכולה לעזור?

את הנקודה הזו חשוב לי  להדגיש. ברגע שאני כאמא, שואלת את הילדה שאלה, שמזמינה אותה לחשוב על פתרון אפשרי לפחד שמתעורר בה, אני בעצם אומרת לילדה,  שאני מבינה שיש כאן רעש ממנו היא מפחדת ושאני יודעת וסומכת עליה  שהיא יכולה להתגבר על החשש הזה בדרך שלה.

 שאלה פשוטה כמו ״מה יעזור לך?״ מאפשרת לילדה להצביע על ה״מה״ הזה, שאותו היא צריכה ברגע זה. אולי היתה מבקשת שארים אותה, אולי חיבוק, אולי ללכת ממקום אחר, אולי ללכת לאט. היחידה שיודעת לענות על השאלה הספציפית הזו, בזמן הספציפי הזה, זו רק אותה ילדה.

לרדת לגובה העיניים

אמא מאמנת לא היתה שואלת את הילדה: ממה את פוחדת? משום שזו שאלה שמתמקדת בבעיה ולא בפיתרון ויש כאן הזדמנות לעזור לילדה ללמוד משהו על עצמה, שיחזק את הביטחון שלה, שגם מול משהו מפחיד, יש לה יכולת להתמודד, והיא שלה והיא יכולה.

 יכול להיות שהילדה עדיין היתה ממשיכה ללכת בצעדים מהוססים עם אמא שלה, אבל זה היה קורה אחרי שאמא שלה הקדישה מספר רגעים כדי לחוות את העולם מנקודת מבטה של ילדה בת שלוש. ואולי אחרי כמה רגעים כאלה, ושאלה ממוקדת שמחזירה את הילדה אל הכוחות שיש לה (ויש לה! אפילו שהיא ״רק״ בת שלוש), בכל צעד היא היתה מרגישה שהיא מצליחה להתגבר.

 לפעמים כל מה שאנחנו צריכים כדי שהילד יתאמן במשהו זה להקשיב לו, לעצור ולרדת לגובה העיניים שלו, לקחת  רגע להבין את העולם מנקודת המבט שלו, לשאול שאלה מתוך סקרנות אמיתית  ולחשוב יחד על פתרון ולהמשיך הלאה.

 לפעמים זה לוקח יותר מדקה, אני יודעת, אבל זה כל כך חשוב, אז מה זו עוד דקה בשביל ילד שמקבל מאיתנו את המסר שלדקה שלמה הוא היה כל עולמנו?

 ואיך כל זה בכלל  מלמד אמפתיה? ילד שחווה שיח כזה, שנותן מקום לרגש שלו, לומד להכיר את עצמו באופן טוב יותר ומתוך זה לראות את האחר באופן טוב יותר. ילד שחווה שמבינים אותו, לא משטיחים או משטחים את מה שהוא מרגיש, יכול להצליח ביתר קלות לזהות שלל  רגשות אצל האחר.

 למידת  אמפתיה קוראת כמו רוב הלמידה של הילדים שלנו, באופן אגבי. הילד לומד את העולם דרך התבוננות בנו, ההורים.

אלה שלי – לפני. תיכף מגיע ה”אחרי”

 לא חסרות הזדמנויות ל: שיעור באמפתיה

במהלך כתיבת הטור הזה קיבלתי שיחת טלפון מאלה, בתי הצעירה בת העשר. היא בכתה כל כך, ואני לא הצלחתי להבין מה קרה. כמובן שנבהלתי, אבל זכרתי שהיא בידיים טובות, מבלה בבריכה עם סבתא רותי, וכנראה שלא קרה שום דבר דרמטי ממש אם היא זו שמתקשרת.

 בשלב הראשון, כל שעשיתי היה לומר לאלה שאני מקשיבה לה. היא בכתה ומלמלה ונשבעת לכן שניסיתי להבין, ולא הצלחתי להבין מילה. אז שתקתי. נתתי לה מרחב לבכות לתוכו. לקח זמן מה עד שאלה נרגעה, ואז יכולתי לשאול מה קרה ובשביל התשובה המפתיעה שקיבלתי, אני צריכה לשתף אתכן במה שקרה יום קודם.

 יום קודם לשיחת הטלפון הזו, ביקרנו בביתה החדש של אחותי, ובין יתר המכשירים שיש לה בבית, אלה הרימה אחד, מחליק שיער. לאלה שלי יש רעמת תלתלים ארוכה ומפוארת. היא אוהבת את התלתלים שלה, מפזרת את השיער שלה, שמחה בו. ועדיין, המכשיר הזה ומה שהוא מסוגל לחולל בשערה, סיקרן אותה. מפה לשם, עשרים דקות של התעסקות בשיער של אלה, שהפך לחלק לגמרי.

 אני חוזרת לאותה שיחת טלפון. כשאלה הסדירה נשימה, היא הצליחה להגיד שקרה דבר מאוד מוזר, וכשהיא יצאה מהבריכה היא גילתה שהשיער שלה חזר להיות מתולתל, והיא בכלל חשבה לסחוב עם השיער החלק עד להופעת סוף השנה בחוג תופים שלה, ומה היא תעשה עכשיו?

 עכשיו תראי, זה מצחיק. יכולתי לצחוק בקול גדול שכן, ככה זה, שיער מתולתל נועד להיות כזה ומחליק זה עניין זמני, אבל מה שתפס אותי מאוד חזק בשיחה הזו עם אלה בת העשר, שנראית לי ילדה גדולה, מבינה, מנוסה, יודעת – הנה פרט קטן שהוא עבורי המבוגרת, פרט כל כך טריוויאלי ומוכר, עבורה הוא גילוי מרעיש. כן. זה מבלבל, הם נראים לנו לפעמים כל כך גדולים, אבל בסוף ובהתחלה חשוב שנזכור שהם רק ילדים. בני שלוש, בני עשר. ילדים שלומדים את העולם ובכל יום מגלים משהו חדש עליו ועל עצמם.

אלה שלי- אחרי (אבל לפני הבריכה…)

והנה כמה משפטים אמפתיים שאפשר לומר לילד בוכה, במקום אמירה לא אמפתית כמו ״די לבכות״:

• זה ממש בסדר לבכות

• אני רואה שקשה לך/ אתה מתוסכל/ מאוכזב/ עצוב

• אני פה איתך

• אתה רוצה לספר לי מה אתה מרגיש?

• אני מקשיבה לך

• זה באמת היה מאוד מפחד/ עצוב

• זה באמת לא פייר

• אני כאן לעזור לך להתמודד עם זה

• אני שומעת את כל מה שאתה אומר

 החיים היומיומיים מספקים לנו  אינסוף הזדמנויות להיות אמפתיים לילדים שלנו בהתנסויות החדשות שהם מזמנים להם, אנחנו רק צריכים להיות קשובים.