המספר של אביתר שלי הופיע על הצג,
אני באמצע יום עבודה, ערימה של ספרים, מרקרים ועטים מפוזרים לידי
וכוס הקפה שהריח שלו ממלא את המשרד, כמעט נשפכה כשלקחתי אלי את הנייד לענות לו.

תמיד כשהוא מתקשר אני לוקחת רגע לנשום את הרגע
לסמן לי תמונת ניצחון.

אני מצלמת את הרגע הכל כך סתמי, בנאלי ויומיומי הזה בלב שלי
לוחצת סייב דמיוני ושומרת אותו בזיכרון.

בעולם שלי, כילדה מתבגרת, כנערה בת 20, הגיל של אביתר היום
זה לא היה תסריט בחיים שלי,
כל כך הרבה פעמים הייתי זקוקה לחייג למישהו שישמח איתי, שיבכה איתי
שינחם אותי, שיתן לי עצה טובה, למישהו שיקשיב לי
ולא היה לי.

לאורך השנים שאני אמא מאמנת סיפרתי על הבית שגדלתי בו,
אבא ואמא שעובדים קשה מאוד ומגדלים חמישה ילדים
בעולם שבו לא היה מכון אדלר ולא היה בית ספר להורים
לא היה אינטרנט ולא היו ספרים ולא היה ידע ולא היו כלים
והם עשו הכי טוב שהם יכולים.
אבל זה לא היה כל כך טוב לי.

אני זוכרת שאבא שלי היה מספר לי שסבא אהרון שלי המתוק והמוכשר
שהיה מעצב עוגות קצפת בגובה 7 קומות לכל החתונות בקרית גת,
היה מכה אותו בחגורת העור שהיה שולף מהמכנסיים,
הוא לא היה כועס אבא שלי, הוא היה מספר את זה בסוג של השלמה ״ככה זה״

וכשאני חטפתי מכות מאבא שלי, הייתי צוחקת שיש לי ״הטבה בתנאים״
זה בלי חגורת העור ואבזם המתכת, רק הידיים הגדולות של אבא שלי
מבקשות ללמד אותי איזה דבר.

אבל זה לא מצחיק, לקח לי שנים להבין שזה לא היה מצחיק
לקח לי שניות להבין שזו לא האמא שאני רוצה להיות
לקח לי שנים לחבר בין הדרך שבה אני גדלתי,
לריחוק שאני מרגישה מההורים שלי עד היום כשאני אוטוטו בת 50.

בברית של אביתר עמדתי לידו, הוא צרח מבכי ורק ההנקה שלי הרגיעה אותו
אני מניקה ואומרת לו שאני מבטיחה לו שבגללי, הוא בחיים לא יבכה ככה
שאני אעשה הכל שעל החיים האלה, שהם מאתגרים גם ככה,
לא אהיה אני זו שאקשה עליו יותר, הבטחתי לו בגיל 16 ימים
(הוא נולד עם צהבת, לקח זמן עד שאישרו לנו ברית)
שאני אהיה הכתובת, המשענת, הגב, האוזן הקשבת לכל מה שהוא יצטרך בחיים
בכל גיל, גם כשהוא יהיה ממש גדול.