הרבה זמן לא כתבתי כאן, אביתר עוד מעט בן 10, אלה עוד מעט בת 7 והם כבר לא מרשים לי לשתף בכל דבר שאני רוצה

זה היה אחד השבועות העמוסים שלי מאז שהגיע “אחרי החגים” התחלתי לימודי תואר שני במכללה למנהל וזה בנוסף לכל יתר הדברים שאני עושה אמא מאמנת,

פוסט בלי תמונות כי לא באמת צריך… סלחתי לה. זה לקח לי זמן והרבה רגעים של נפש מיוסרת. היא היתה החברה הכי הכי שלי. הכי

כי כשאנחנו בנות 10, מלחמות זה דבר גדול עלינו, אבל חרם? חרם זה דבר מפחיד ממש… והחברה שלי מספרת לי את הסוף הטוב של הסיפור

את ד”ר אייל דורון פגשתי בפעם הראשונה בחגיגות יום הולדת 40 של איילת, גיסתי האהובה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי מסיבת יומולדת עמוקה ומלאת

סלחתי לה. זה לקח לי זמן והרבה רגעים של נפש מיוסרת. היא היתה החברה הכי הכי שלי. הכי קרובה, מבינה ואכפתית. נכנסה אל חיי בגיל

בגלל שהייתי החברה הראשונה ב”חברה” שילדה לפני 11 שנים, שמתי לב לדבר מאוד “משונה” שקורה… כל ההריון הייתי מוקד תשומת לב בלתי נלאה, שאלו איך

      בבית הספר של אביתר ואלה הילדים שלי היה בעבר מנהג מאד נחמד. בכל יום חמישי בשבוע, בשעה האחרונה של יום הלימודים, עצרו את הפעילות הרגילה ובמשך שעה ילדי הכיתה הציגו הצגה ב״בימת הילדים״. על בימת

    לרוב, מתנות יעודדו באופן מיידי כל ילד (שאני מכירה לפחות). אבל בנוסף למתנות כפי שאנחנו מכירים אותן, יש עוד הרבה מאוד דרכים לעודד ילדים, בכל יום ושעה

    ״היה לי יום נוראי, ״אין לי כבר כוחות. איפה חותמים על טופס ויתור?”, “אם מישהו היה שומע איך דיברתי עכשיו היו מתקשרים לרווחה“.     אימהוּת, כמו כל דבר בחיים, לא נמדדת בנקודת זמן אחת,