הורות בצל הילדות שלנו, ההורים

תודה על השיתוף הכנה שלך. השאלה שהעלית היא לא רק חשובה, אלא גם נוגעת בלב הפגיעות של רבים מאיתנו, כהורים שגדלו בדור שונה מהדור שאנחנו מנסים לגדל.

נשמע שאת חווה כמיהה לקשר משמעותי עם ילדייך, ובמקביל נושאת עמך חוויות ותחושות הקשורות להורים שלך.
זה תהליך טבעי לגמרי—הרצון לאהוב את ילדינו בדרך שונה, “נכונה” יותר, ולהתאים את עצמנו להם ולצרכיהם, הוא חלק ממהפך בהורות שעוברת כל דור.

כפי שאת מתארת, את חיה את האיזון שבין היכולת לשחרר לבין הרצון לעטוף, ואולי זה חלק מהקשר עם ההורים שלנו שמהדהד פנימה, בין אם מדובר בחוויות נעימות או בקשיים.
הצעד הראשון הוא ההכרה בכך, כמו שאת עושה עכשיו—היכולת להסתכל על ההורות שלך מבעד לעדשה של ההיסטוריה האישית, להכיר את הכאב לצד הבחירה החדשה שאת עושה מדי יום.

אם אני יכולה להציע משהו פרקטי—מומלץ לנסות לתרגל נפרדות עדינה עם הילדים, להיות שם עבורם, אבל לא לפחד גם ״לשחרר״, לאפשר להם לבחור בעצמן.
כל פעם שאת מאפשרת להם מרחב ללמוד ולגדול, ובתוכו מאפשר גם את המקום להתנסות ולטעות, את בעצם עוזרת להם לפתח את הבטחון העצמי שהם יישאו איתם בעתיד.
במקביל, הקשר שלך איתם נשען על אמון שהם ידעו לחזור, לא מתוך תחושת חובה, אלא מתוך בחירה ורצון אמיתי.

המסע לשחרור, בין אם מהחרדה או מהפחד להרגיש “לא מספיק” כהורה, מתחיל מלהאמין בעצמך, קודם כל. כי כשאת נותנת לעצמך להיות בסיס בטוח לעצמך,
את מעבירה את המסר הזה גם אליהם—שהאהבה שלך שם, ללא תנאים, לא מתוך פחד לאבד אלא מתוך אמונה שהקשר יישאר חזק ומשמעותי, גם כשנותנים מקום לעצמאות ולבחירה.

מאחלת לך הרבה הצלחה במסע המורכב והיפה הזה.

מעוז בן אבי – מאמנת ליחסים במשפחה ומדריכה מונטסורית עד גיל 18.