בגלל שהייתי החברה הראשונה ב”חברה” שילדה לפני 11
שנים, שמתי לב לדבר מאוד “משונה” שקורה…
כל ההריון הייתי מוקד תשומת לב בלתי נלאה,
שאלו איך אני?
מה שלום הצרבת?
הוורידים?
והתפלאו שעל אף התפיחה הבלתי נשלטת שלי (21
קילו!!!) אני מתוקתקת על עקבים.
ואז ילדתי.
ושמתי לב שמהרגע הזה,
הרגע שאביתר נולד,
כל מה שעניין את כולם היה …הוא!
קיבלתי מגבות בשבילו,
בגדים בשבילו,
בובות בשבילו,
ברכות רק בשבילו,
קיבלתי חום!!!
הלו, רציתי לצעוק, הלו, היי,
הוא עוד לא מבין מה בכלל עושים עם כל זה, הלו, מה איתי???
עוד לא הייתי מאמנת אז ולא ידעתי כלום על אימהות (איך מנקדים ה עם שורוק)
אבל בי נשבעתי ומאז, אני תמיד תמיד תמיד קונה מתנת לידה, ליולדת!
פעם, אחת המתאמנות הכי מיוחדות ומרגשות שאי פעם היו לי ,
נכנסה לחדר האימון עם סלסילה מלאה בכל טוב
בשבילי. ..
זה היה ביום ההולדת של אביתר לפני כמה שנים (שרה! מתגעגעת!!!)
שאלתי אותה למה ביום ההולדת לבן שלי היא מביאה מתנה בשבילי,
והיא ענתה שבמסורת האתיופית, ביום ההולדת של הילד,
נותנים מתנה לאמא שהצליחה לשמור על הפיקדון שניתן לה לעוד שנה.
עצרי רגע אמא,
לפני שאת רוצה שכל העולם ירגיש את מה שאת צריכה וחציו של הולם גם יתן לך אותו
(ניסיתי, בעל לא עובד בטלפתיה…מבטיחה לך!)
ניסית לחשוב מה עושה לך טוב?
מה משמח אותך?
מה גורם לך להתלהב?
ממה את נהנית?
ואחרי שאת יודעת את כל זה,
מתי בפעם האחרונה עשית משהו רק רק רק בשבילך?
