היי אמא ואבא

והיי לכל מי שקורא את התשובות שלי לשאלות
(אם כי – מה אתם עושים כאן אם אתם עוד לא הורים???)

חשוב לי לציין שהתשובה לא מחליפה שיחת בירור מעמיקה שלעיתים נדרשת כשאתם נתקלים באתגר הורי או אישי.

השאלות שאני בוחרת להביא לעמוד הזה הן שאלות על מצבים שקורים בהמון בתים בארץ ובכלל, ולכן אני עונה רק על שאלות כאלו (הלוואי ויכולתי לענות לכל השאלות) ולכן תשובה שלי תוכל לסייע בו זמנית להרבה מכם וגם בתקווה תיתן לכם את התחושה שמה שקורה אצלכם הוא נורמלי וטבעי.
על שאלות מורכבות או כאלה שנוגעות בנושאים שבעיני מחייבים שיחה,
אכתוב תשובה כללית ואולי אפנה לעזרת מאמנת או לבירור אחר שאני חושבת שכדאי לעשות.

כמובן שאני ממליצה על כל אחת ממאמנות הבית, אבל אם יש לכם אשת מקצוע אחרת – פנו אליה ובלבד שלא תשאירו את המצב כמות שהוא.

ומשהו אחרון – קחו בחשבון בבקשה שאני עונה באופן קצר ומתאים לגיל הספציפי שאליו התייחסה השאלה.

לפעמים אפשר להשתמש בתשובה שלי כהתחלה של פתרון או ככיוון כללי לנושא שחשוב שתכירו ולפעמים תרגישו שאתם צריכים עוד הרחבה

ואז עומדות לכם שתי אפשרויות:
הראשונה – להמשיך לצפות בתכני הרחבה שמצורפים לתשובה
השניה – לפנות לאחת המאמנות שלי לשיחת ייעוץ – קישור

רוצה לשאול גם?
בכיף, את רק צריכה להיות רשומה לאתר.
שאלות ותשובות
(לחצי על השאלה בכדי לקרוא את התשובה)
משתמש אנונימי

ילדה בת שנתיים שמרביצה ושורטת כשהיא כועסת

יש לי ילדה מתוקה בת שנתיים. שלאחרונה כשהיא מעצבנת היא מתחילה להרביץ או לשרוט.
אני יודעת שזה שלב התפתחותי בגיל הזה השאלה היא איך להגיב מלבד להגיד שלא מרביצים, וללכת הצידה?
אני שואלת אם היא רוצה חיבוק, אם היא רוצה מים אבל היא לא רוצה כלום כשזה המצב, היא גם לא מאפשרת לחבק אותה אם היא כועסת…

אמא יקרה,
איזה מתסכל, ואפילו לעיתים מייאש, לראות את הילדה שלך מרביצה או שורטת, כשכל רצונך הוא לעזור לה.

את גם עושה בדיוק מה שצריך: אומרת לה שאסור לפגוע במישהו אחר ומתרחקת.

אני רוצה לתת לך רגע הצצה למה קורה אצלה:
היא רק בת שנתיים. גם אם אוצר המילים שלה גדול יחסית, היא עדיין לא יכולה להביע מה היא רוצה או צריכה.
תחשבי שאת צריכה לספר לי עכשיו מה הקושי שלך בסיטואציה כזו איתה. אבל את צריכה לספר לי את זה בלי להשתמש באותיות האו״י.

תנסי רגע.
מתסכל נכון? אז ככה למעשה היא מרגישה.

אני מזמינה אותך לעשות קודם כל תצפית במשך כמה ימים ולבדוק מתי הסיטואציות האלה מתרחשות.
למשל בערב לפני המקלחת. ואז יכול להיות שהיא עייפה. אולי זה קורה אחרי הגן ואז יכול להיות שאולי היא עייפה וגם רעבה.
ברגע שתראי אם זה קורה בשעות מסוימות תוכלי לייצר מניעה (למשל להקדים מעט את זמן ארוחת הערב והמקלחת, או להביא כריך או פירות אחרי הגן).

בזמן הסיטואציה אני מציעה לך כמה חידודים כדי לדייק את המענה לצורך שלה.

  1. כשאת מתרחקת תתקשרי ותתמללי לה את זה, למשל: ״אני מתרחקת כי את מכאיבה לי ״.
    ככה היא לא תחווה את ההתרחקות כמו דחייה (כי כל מה שהיא צריכה ברגעים האלה זה אותך יציבה ולא נסחפת איתה בסערת הרגשות).
  1. אם אחרי שהצעת חיבוק פעם אחת היא לא התמסרה אליו, לומר לה ״אני פה כשתצטרכי ״- וזהו. כל מילה נוספת או הצעה למים או לא משנה מה רק תגביר את גובה הלהבות.
    לאט לאט הטנטרום והתסכול ידעכו כשהיא תראה אותך לא נבהלת מזה (ולא מנסה ״לתקן״)
  1. תהיי עיקבית עם התגובה הזו. ככה היא תדע בדיוק איזו תגובה היא תקבל ממך, ויהיה לה יותר קל.
  2. את המים והחיבוק תציעי כשהיא נרגעת וככה היא תתאושש מהטנטרום או התקף הזעם שהייתה בו.
  3. כדי להפחית ואף למנוע את התסכול שלה, או לפחות חלק ממנו, אני מזמינה אותך לבדוק את העצמאות שלה.
    כמה בחירה יש לה במהלך היום? היא בוחרת מה היא לובשת? יש דברים שהיא עושה בעצמה או מבקשת לעשות ואת פחות נותנת לה?
    ככל שהעצמאות שלה תגדל התסכול שלה יפחת.
  1. כלי נוסף שמאוד עוזר להפחית תסכול זה הטרמה. מלשון טרם. הכוונה היא לתת לה וודאות איפה שאפשר.
    למשל: מי לוקח אותה לגן, מי אוסף אותה. לתת לה לבחור אם היא רוצה אחרי הגן ללכת לגינה או לחזור הביתה לשחק במגנטים.
    ככל שיהיו לה פחות ״מסיבות הפתעה״, כך התסכול שלה יפחת.

 

מקווה שעניתי לך השאלה. מוזמנת להתייעץ איתי ולעדכן איך הולך.

חן סבן, מאמנת מוסמכת.
יחד, נעבור את הטנטרום בשלום.

2 סימנו כבר
משתמש אנונימי

סקרנות

הילד שלי בן ה 8 מאוד מסוקרן איך איברים נראים של בנים ושל בנות וביקש ממני שאני אראה לו

קראתי במידע אמין על מין ואני מבינה שהסקרנות הזו היא מאוד טבעית לגיל הזה, השאלה איזה ספרות יש שהיא מותאמת גיל בלי בלבולים,

נכנסתי לבדוק ומאוד קשה לדעת איזה ספרים איזה מידע אפשר לשתף את הילד מבלי לבלבל? תודה רבה

היי אמא, קודם כל שאפו על הרצון ללמוד ולדעת איך לתת לילד שלך את המענה הטוב ביותר!
נשמע שבבית שלכם יש שיח פתוח ואמון, לילד יש מרחב בטוח לשאול שאלות ולשתף אותך – גם אם זה יכול להיות קצת מביך.

הסקרנות היא אכן טבעית ואתם נמצאים בשלב המופלא של טרום גיל ההתבגרות, ולך יש את ההזדמנות לתת לילד מידע למשל
איך נראים אברי המין כמו שהוא שאל וגם להכין אותו לעתיד לבוא, לשינויים שהוא עומד לחוות ובזכותך הוא יהיה מוכן אליהם ולא יחווה אותם לבד.

יש מגוון ספרים על גוף האדם שבהם גם מוצגת מערכת הרבייה ואברי המין, אפשר למצוא איורים (האלה עם החצים וההסבר) ולהסביר לו..
אבל שניה לפני הייתי ממליצה לך לשוחח איתו ולברר מה ספציפית מעניין אותו לדעת, יכול להיות שיש לו עוד שאלות
ואת האדם המתאים ביותר לתווך לו את התשובות בהתאם לערכים שלכם בבית.

קודם כל הייתי משבחת אותו על הפניה אלייך ואומרת לו תודה שהוא שאל אותך ושאת כאן תמיד לכל שאלה שתעלה,
וגם אם לא תהיה לך תשובה תוכלו ללמוד יחד (אם זה מתאים לך כמובן).

אח״כ הייתי שואלת בסקרנות מה בדיוק הוא רוצה לדעת? יכול להיות שהוא מתעניין איך הם נראים, אבל אולי גם מסקרן אותו לדעת מה התפקיד שלהם?
איך באים ילדים לעולם? אולי הוא שמע משהו שלא הבין? שיח פתוח ביניכם יאפשר לו מרחב בטוח להישען עליו
ואת תקבלי כרטיס כניסה לראש שלו וגם חיזוק של הקשר ביניכם.

לגבי ספרים מומלצים:
הספר הראשון שלי על גוף האדם
אני וגופי (הירוק של פעם, קשה להשיג אבל אפשרי)
בבריינפופ יש סרטון על מערכת הרבייה

אני ממליצה לך לצפות בסרטון/לעיין בספרים לפני שתביאי לו כדי לראות מה מתאים לכם וגם כדי להיות מוכנה לשאלות נוספות.
אם תחליטו לצפות בסרטון בבריינפופ כדאי להזמין אותו לצפות יחד ולהנות מזמן איכות + אולי עוד שאלות שיעלו.

יש גם ספרים שמתאימים בערך מגיל 9 ומכינים את הילדים לקראת גיל ההתבגרות, לשינויים שצפויים בגוף ושאלות שצפות לילדים:
המדריך למתבגר של ד״ר עמוס בר
מילד לנער של רונית ארגמן
מה קורה לגופי של לינדה מדארס

בהצלחה רבה, אני מתרגשת יחד איתך לקראת השיחה ומאחלת לכם לצעוד בשמחה בתשתית המדהימה שיצרת לכם 🙂
מקווה שעזרתי, את מוזמנת לשתף וכמובן לשאול אם עולות עוד שאלות.

5 סימנו כבר
אסנת שפיגלר

גבולות אישיים של ילד

הי הבן שלי בן 8 מספר לי על כל מיני תקריות בבית ספר ואני אשמח לעזרה איך לתמוך בו לחזק אותו ולהדריך אותו בצורה הנכונה
ילד שיושב לידו מציק לו, הבן שלי אומר שהוא ניסה לצחוק איתו, להתעלם, להסיט את תשומת ליבו, לצעוק עליו להגיד אותו למורה ושום דבר לא עוזר,
הוא מרגיש ממש מתוסכל ויחד עם זאת מרגישה שהוא למד לחיות עם זה השאלה מה תפקידי כאן

מצד אחד אני מאוד גאה בו על זה שהוא מתנסה ושהוא משתף ומצד שני אני חוששת האם הוא יודע להעמיד גבול מבלי לחשוש מעימות?
לדוגמא היום הוא הגיע מבית ספר ואמר שהוא ממש כועס על חבר שלו, הם קבוצת חברים מאוד גדולה יחסית ובזמן שיצא לשירותים ראה את החבר מהלך ושאל אותו לאן אתה הולך מבלי שום סיבה בחוויה של הבן שלי הילד נתן לו אגרוף בבטן והסתובב, הבן שלי היה המום שאמר שלא עשה שום דבר וגם היה חייב לרוץ לשירותים :)

אבל הוא נשאר עם כעס ואני חוששת שזה גם עלבון וגם זה שהוא לא הגיב.

השאלה מה הדרך להתנהל כאן בלאמן על גבולות אישיםם מבלי לחשוש מהצד השני. תודה רבה רבה

היי אמא יקרה,

אני חושבת שהשאלה שלך היא שאלה שכל אמא יכולה להזדהות איתה –  מה הגבול בין להתערב לבין לאמן אותו?
והיא שאלה מאוד חשובה ואני חושבת שככל שאת תתאמני בלאמן את הילד שלך את תדעי לזהות את המקום בו את מרגישה שאת בוחרת להיות.

אני מניחה, מהכרות שלי עם מקרים דומים בקליניקה, שיש כמה ערכים שאת רוצה לאמן את הילד שלך במקרים כאלה:

  1. שהוא יכול לספר לך הכל, את תמיד תקשיבי לו ותמיד תעזרי לו.
  2. שהוא יכול להיות מי שהוא, בלי לפחד מתגובה של האחר -זה בדיוק המקום של הצבת הגבולות.
  3. ערך החברות.

את התשובה שלי אני רוצה לחלק ל-3 בדיוק לפי הערכים האלה.

שהוא יכול לספר לך הכל:
כשהילד שלי בא ומספר לי מקרה כזה אני עושה כמה דברים שמעבירים את המסר הזה בדיוק:

  1. אני מודה לו שהוא סיפר לי – זה יכול להיות באיזה נוסח שתרצי – אבל זה לא מובן מאליו שהוא סיפר ושיתף אותך
  2. אחרי שהוא סיפר ואת הודית לו, אני נותנת מקום למה שהוא מרגיש וממש מקדישה לזה זמן מסויים מהשיחה –
    מבלי לקפוץ לחפש פתרון. אני יכולה לשאול אותו מה הוא הרגיש, אני יכולה לשתף מסיטואציה דומה
  3. ואז אני רוצה לשאול אותו – אם הוא סיפר כדי לפרוק או שהוא צריך את עזרתך בלחשוב מה לעשות הלאה

 

שהוא יכול להיות מי שהוא:
בנוגע לזה אני אחלק את התשובה ל2 – בזמן הסיטואציה ומחוץ לסיטואציה.

בזמן הסיטואציה, אם הוא ביקש את העזרה שלך בלחשוב על פתרון, אני רוצה לשאול אותו מה דעתו על המעשה ומה הוא יכול לעשות אחרת.
ככל שהתשובה תבוא ממנו, ככה הוא יהיה יותר מחובר אליה. את יכולה לשאול אם זה מפחיד אותו, מה מפחיד אותו ולמצוא פתרון לפחד.

ואז לעשות ביחד סימולציה, משחק תפקידים, שבו פעם אחת את החבר והוא הוא, ואז מחליפים תפקידים.

מחוץ לסיטואציה אני אשאל אותך כמה הוא מציב גבולות מול אחרים? מולך, מול בני משפחה, מול האחים, מול חברים אחרים..
כמה הוא יכול להגיד “לא” ויקבלו את הלא, להתנגד, לעמוד על דעתו?

במידה ולא – זה בדיוק האזור שאני ארצה לאמן אותו כדי שהוא יקבל את המסר שכשהוא מציב גבול העולם לא קורס. המסר הזה ילך איתו גם מול חברים.
זה לא אימון קצר, זה ממש לשתול זרעים שאת תקצרי את הפירות בעוד תקופת זמן מסויימת.

ערך החברות:

גם זה ערך שכדאי שאדבר עליו גם בזמן הסיטואציה וגם מחוץ לה.

איך? בלספר על חברים שלך, על החברה שאת, לעודד אותו על מעשים חבריים שעשה או שחברים עושים איתו.
אפשר להשתמש במגוון ספרים כדי לעורר שיח על זה, גם דרך סרטים או סדרות שהוא רואה ותוכלי להצטרף אליו לצפייה ולשיחה אחרי.
זו לא חייבת להיות שיחה ארוכה, אפילו כדאי שהיא תהיה שיחה בבין לבין.

 

ללמד ילד להציב גבולות זה לא פשוט, בטח אם הוא אולי סיגל לעצמו המנעות מזה.
אבל זה ממש ממש אפשרי וזה אפילו משהו שממש כדאי לעשות כדי שהוא יגדל להיות מבוגר שיודע לעשות את זה.

יש לי גם פוסט באתר שנותן זווית הסתכלות נוספת על נושא דומה – להגיד  לא לחרם.

מקווה שהתשובה פה סייעה לך,
ובכל מקרה אני מזמינה אותך לכתוב לי אם את צריכה עוד עזרה.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם עם סנטר פנימי חזק.

4 סימנו כבר
Jenny Solomonov

התבגרות מוקדמת והתאהבות ראשונה

היי אפרת אנחנו משדרות והיינו מפונים לאזור מרכז הבת שלי בת 9 הייתה בבית ספר בשוהם הכירה שם חברות וגם ילד שמאוד מצא חן בעיניה הם היו משחקים הרבה וגם הולכים יחד לגן שעשועים
ואחרי שחזרנו כבר לשדרות היא שמרה איתו על קשר והוא אמר לה שהוא מתגעגע אלייה ולשחק ולצחוק ולדבר איתה ואמר שמאוהב בה והיא ענתה שגם
והוא ביקש מימנה חברות.

אני יודעת אני כמובן נהלתי איתה שיחה של “מה את מרגישה מה את אוהבת בו איזה דברים משותפים יש לכם מה כייף לכם יחד לעשות”
היא גם שאלה למה הוא מאוהב בי למה רוצה להיות חבר שלי? עניתי לה כי את ילדה טובה וחברה טובה מתחשבת עם לב טוב ומקשיבה ואכפתית וכייף לשחק איתך ובגלל זה הוא רוצה להיות בחברתך
והשאלה הוא נימצא במרכז ואנחנו בדרום אני מבינה שזה לא קשר לחתונה אבל אשמח לדעת איך להמשיך לפעול והאם יש צורך לדבר גם עם
האמא של הילד לעשות תיווך נכון או פשוט לעזוב את זה ככה ורק פשוט להמשיך לתת לה לדבר איתו
היא יודעת שאני תמיד פה להקשיב אז היא מספרת לי הכל וכל הענין הזה גם גורם לה להתרגשות
תודה🙏

קודם כל, איזה כיף שהיא משתפת אותך ונשמע שיש ביניכן דיאלוג פתוח, מקרב ומחבר מאוד.
כזה שמעורר את החשיבה הביקורתית שלה באופן שיעזור לה לחשוב בעצמה גם כשאת לא לצידה.
זה ממש לא מובן מאליו!

יש לנו נטייה באמת לרוץ קדימה בזמן עם מחשבות על המשמעות של דברים שקורים כאן ועכשיו
וזה מעולה שאת מבינה שזה לא אומר כלום על חתונה כרגע.

יש כמה נקודות שהייתי עונה לעצמי כדי לגבש את המענה לדילמה ההורית שהעלית.
בואי נראה ונבין יחד מה הכי מתאים עבורך, עבורה ועבור הקשר שלכן.

אני אתחיל מזה שאני לגמרי יכולה להבין את החשש, את הדריכות ואולי אפילו פחד שנלווה לסיטואציות שאת צופה שיכולות להגיע.
והלוואי!! והיינו יכולות להיות איתן בכל סיטואציה אפשרית ולתווך להן הכל. נכון?
הבעיה היא שאנחנו לא תמיד נהיה שם ופה… פה נכנס תפקיד חיינו, ללמד אותן ולאמן אותן לחיים.

לכן, השאלה הראשונה שהייתי עונה עליה היא השאלה הכי חשובה בהורות והיא מה את רוצה ללמד אותה סביב הסוגיה הזו?
סביב ההתאהבות באופן כללי וסביב סיטואציות ספציפיות שעוד יגיעו כמו מפגש שאולי ירצו לקיים / שיחות טלפון / התכתבויות וכדומה.
אולי את רוצה ללמד אותה איך להביא את עצמה לידי ביטוי כך שתוכל לתקשר מולו את הרצונות שלה, את הצרכים שלה, כך שתוכל לעמוד על שלה.
או שאת רוצה ללמד אותה שאת פה בשבילה תמיד כך שלא משנה מה יקרה, היא תרגיש בנוח לפנות אלייך.

 

נלך רגע עם האופציה הראשונה – איך להביא את עצמה לידי ביטוי.
עכשיו נגבש –  איך את יכולה ללמד אותה את זה?

האם בכך שאת תדברי עם האמא של הילד ותתווכי היא תלמד להביא את עצמה לידי ביטוי בקשר הזה?

או

האם כשתתני לה לדבר איתו ותזכירי לה שאת תמיד פה להקשיב ולחבר אותה לעצמה כשהיא מספרת לך הכל בהתרגשות ילמד אותה את זה?

רק את יכולה לענות לעצמך על השאלות האלו.
אני גם תמיד אגיד לכל אמא בקליניקה, להקשיב קודם כל לאינטואיציה שלה.
לצד זאת, אם מצאת את עצמך עונה שאחת מהדרכים הנ”ל לא תואמת את מה שאת רוצה ללמד אותה, זה מקום לבחון מה ואיך כן.
אני מציעה כאן עוד אפשרויות שהן לא סותרות כל דרך שתבחרי בה, שיוכלו לעזור לך בסיטואציה הזו.

  1. להמשיך בשיח הפתוח הקסום שלכן ולהחזיר כמה שיותר אליה בשאלות.

גם ובמיוחד בשאלות שקשורות ללמה הוא התאהב בה כדי שהיא תדע להגיד בעצמה, על עצמה, את התכונות החשובות האלו שאת יודעת להאיר לה עליה.

  1. כשאתן צופות יחד בסרט / סדרה שיש בהם סצנה שקשורה להתאהבות את יכולה לנהל איתה דיאלוג על זה ולשאול לדעתה. לאתגר את החשיבה שלה.

“יואווו, מה את חושבת על זה שסטפני לא הסכימה להצעה של אלכס לצאת איתו לסרט?”
“איך את חושבת שהוא הרגיש?”, “מה דעתך על איך שהיא אמרה לו את זה? היית עושה משהו אחרת? איך היית רוצה שיגידו לך?”

השאלות האלו יאמנו את שריר החשיבה הביקורתית שלה ואת ההבנה שלה עם עצמה מה חשוב לה.
על הדרך, רצוי ואף כדאי, שתנכיחי את דעתך. מבלי לבטל את הדעה שלה. לצידה.

  1. לייצר זמנים משותפים קצרים של שתיכן, אחת על אחת, לפני השינה, של שיתוף מהיום שלכן.

גם את משתפת חוויות מהיום שלך וגם היא.
למה לפני השינה? (כן כן, אני יודעת שזה לא תמיד הכי נוח וזה בסדר שזה לא יהיה כל ערב)
פשוט כי זה זמן שבו המוח שלה עושה הורדה לכל מה שעבר עליה היום
ושם הסיכוי שהיא תשתף בדברים היותר ג’וסיים, גדל.
ובהקשר הזה של המוח אני ממש ממליצה לצפות בהרצאה של אפרת על מתבגרים.
מנסיון אישי שלי ומליווי אמהות לבנות בגילים האלו בקליניקה, מדובר בידע שממש עוזר להבין מה עובר עליהן ואיך לפעול מולן באופן שמחזק את הקשר.

לסיום, אני אוהבת לשאול את עצמי ואת האמהות שאני מלווה
איך את היית רוצה שאמא שלך תפעל בסיטואציה הזו?

מה היית רוצה לשמוע ממנה? לראות ממנה? להרגיש ממנה?

במענה לשאלה הזו הכל הופך ליותר פשוט לפעמים.
מקווה שעזרתי ומוזמנת באהבה לשאול כל שאלה נוספת ו/או לשתף איך זה עזר.

שירן – מעצבת איתך את המסע שלך עם הבת שלך.

5 סימנו כבר
משתמש אנונימי

הרטבת לילה וקושי בשינה

היי, הבת שלי כמעט בת 3, מרטיבה כל לילה.
הגמילה ביום עברה חלק כבר בגיל שנתיים וחצי, וגם בהתחלה הגמילה בלילה, אבל מהר מאוד היא התחילה להרטיב כל ערב בזמן שינה.
וגם בשנית צהריים בגן. היא קמה מבואסת, אני רואה שקשה לה עם זה, היא לא ישנה טוב, וגם לא ישנה באופן עצמאי, ישנה איתנו במיטה ולוקח לה המון זמן להירדם.
אנחנו מתוסכלים מהמצב ולא יודעים מתי זה יעבור, והאם לחזיר לה את החיתול בלילה, חוששים שזה יגרום לה לתחושה של כישלון.

היי אמא, נשמע שאתן שתיכן מאוד מתוסכלות מעניין ההרטבות וזה נכון… זה מאוד מתסכל.

ישנן שתי גישות לפרידה בלילה:
הראשונה היא שמורידים את הטיטול בלילה במקביל לפרידה ביום
הגישה השניה אומרת שפרידה בלילה היא עניין פיזיולוגי שמגיע מעצמו כשמערכות הגוף בשלות
ומסוגלות להתאפק ללילה שלם ואז נראה שהילד מתעורר עם טיטול יבש.

אתן לך מספר נקודות שיעזרו לך לתמוך בתהליך של בתך:

1. הטרמה וסימולציה – נעשה הכנה לקראת הלילה ונראה לה את הדרך לשירותים, כך שהיא תדע את הדרך לשירותים במידה והיא מתעוררת בלילה מפיפי..
נייצר סביבה שתאפשר לה לקום בעצמה, תאורה מתאימה, דלת פתוחה, גישה אלינו..

2. ריטואל פיפי לפני השינה – כל ערב לפני שנכנס להרדמה נקפיד לגשת ביחד לשירותים ולהתפנות ונזכיר שאנחנו מתפנים לקראת הלילה
כי השלפוחית שלנו נכנסת למנוחה וכדי שיהיה לה ולנו נעים כדאי שנרוקן אותה.

3. נאפשר גישה לבגדים ולמצעים יבשים – באופן כללי, כדאי תמיד שלילדה תהיה גישה לבגדים נקיים ולמצעים נקיים כדי לאפשר לה עצמאות
ואחריות על הגוף שלה. נלמד אותה גם להחליף בעצמה ולקחת אחריות על הצרכים שלה.

4. שיום רגשי – להתעורר רטובה יכול להיות עניין מאוד מבהיל ומתסכל. נזכיר לעצמנו וגם לה שזה שהיא עושה פיפי במיטה מתסכל גם אותה.

בכל אחת מהגישות שנבחר אלו הדברים ש*לא* נעשה
לא נמנע שתייה לפני השינה או במהלך הלילה.
לא נעיר אותה באמצע הלילה ונקח אותה לשירותים (גם לא מתוך שינה)
לא נתעלם מהפיפי בבוקר ונעביר את זה הלאה כאילו לא קרה

מה כן נעשה?
נרחיב את העצמאות שלה
נסגל ריטואלים קבועים של פיפי לפני השינה
נגיב לפיפי בצורה קונקרטית ״עשית פיפי, את רטובה, המיטה רטובה, בואי ננקה ביחד״
עוזרים לה לנקות, להפעיל את מכונת הכביסה, להעביר למייבש ולהציע את המיטה.
מאמינים בה, היא מסוגלת להכל, עם לא היום – מחר יום חדש.

מעוז בן אבי,
מאמנת ליחסים במשפחה ומדריכה מונטסורית עד גיל 18.

6 סימנו כבר
לוי כוכבית

ילדים ללא גבולות

ילדים ללא גבולות היי, נחשפתי אלייך מזמן אבל לא התעמקתי יותר מידי היום הילדים שלי בני 5 וחצי ו7 וחצי

עם הילד הגדול מאז שהוא התחיל שנה שעברה בית ספר יש לו קטע שהוא מדבר למבוגרים כאילו הם בגילו ולא תמיד יודע לכבד את המעמד של המבוגר מולו.
אני מרגישה שאני “אשמה” בזה בכך שגידלתי את הילדים שלי כ”מבוגרים” אף פעם לא דיברתי אליהם כילדים וכל מה שרצו לדעת או שאלו עניתי בצורה בוגרת
שמותאמת לגילם אבל עכשיו הם גדלו ואני מרגישה שאני צריכה להציב גבולות שלא תמיד תואמים את הרצון שלהם. או כמו שהבן שלי אמר לי

“כשאת לא מתנהגת יפה אף אחד לא מעניש אותך” או “למה לך אין זמן מסך שמותר לך ולי יש?” אז אני מסבירה שאנחנו הורים והוא ילד וגם לי בילדות לא היה ואני מסבירה את הכבוד למבוגר אבל הרבה פעמים זה נתפס ואם זה בבית זה יותר בסדר כי ניתן
לשבת ולשוחח על זה אבל אם זה במסגרת חיצונית כמו בית ספר או חוג אז אני נכנסת לבעיה

הייי איזה כיף שכתבת , שאלת ושיתפת משהו כל כך חשוב .
אתחיל בזה שהכל אפשר לשנות , זה דורש התמדה ומודלינג שלך .

נתחיל בזה שזה דבר טוב לדבר לילדים בגובה העינים – לדבר אליהם ואיתם כמו שהיינו רוצים שידברו איתנו.

לכן בשלב הראשון שולחת אותך לבדק עצמי –

דברי ותקשיבי לו כמו שהיית רוצה שידברו ויקשיבו לך,
רדי לגובה העינים שלו ותתפני מהסחות דעת .

תסתכלי עליו ותנסי להקשיב ״ באמת״  גם אם זה במקום ציבורי כמו חוג.
כן זה גיל שהם מאוד משווים את מה שאסור ומותר להם למה שאסור ומותר לנו.
ואת יכולה לגמרי לשאול אותו ? מה מפריע לו ? אולי תגלי שיש דברים שאת יכולה לנסות לתקן ,

לעומת זאת דברים כמו למה לך מותר ולי אסור – צריך להיות הסבר ברור. 

אז אשאל מה ההסבר שלך ?
מה עומד מאחורי הגבלה של זמן מסך ?

ואת זה צריך להגיד הכי אותנטי לילד – מה הנזק של המסך לאורך זמן ולמה חשוב לך שהוא יהיה שם זמן מוגבל .
גם חשוב ממש לשים לב לזמן מסך שלי כהורה ואז הייתי מוסיפה – ותודה שאתה מזכיר לי שגם אני לפעמים
יותר מידי זמן בטלפון תודה שגם אתה דואג לי .

תזכרי מודלינג.

תחשבי איזו תחושה הוא מקבל אחרי משפט כזה – לפעמים זה ממש יספק אותו .

אין צורך להיכנס לויכוח תבואי סקרנית ותשאלי שאלות.
תשתפי אותו בתחושות שלך (שהוא מדבר לא לענין )

תגידי לו איך את מרגישה שהוא מדבר אליך ככה (למשל -זה מעליב אותי וכו..)ותראי איך הוא מגיב.
ואז תסבירי מה אפשר לעשות במקום , או שתחשבו יחד -מה היה אפשר או איך היה אפשר להגיד את זה במקום בצורה שזה נאמר .

זה בדיוק האימון . לאט לאט את תראי שינוי ענקי .

אם את מרגישה שיש עוד שאלות שאני יכולה לעזור ולדייק איתך יחד אל תהססי לכתוב .
3 סימנו כבר
משתמש אנונימי

האם יציאה מהמיטה ודחיית שעת השינה היא שלב התפתחותי תקין לילדה בת שנתיים וחצי?

אנחנו הורים לילדה בת 2.5, שעד כה הייתה הולכת לישון בין 19 ל20 בערב…

בתקופה האחרונה, מאריכה את שגרת הערב ושעת השינה יכולה להגיע גם ל21, כשניכרת העייפות. היא ללא חיתול ביום, עם חיתול לילה בלילה. אנחנו מנסים לאפשר לה הרבה עצמאות, גם סמוך לשינה, אבל היא מעדיפה “להתפנק” לרוב ולבקש את העזרה שלנו. כרגע, האבא מפנק ועוזר לה מאוד להתלבש, למשל, וזה לוקח פחות זמן, ואני מתעקשת שהיא תתלבש לבד (כי היא מסוגלת) וזה לוקח הרבה יותר. טקס השינה שלנו קבוע, אחרי האוכל, היא בוחרת בגדים, אמבטיה של עשרים דקות עד חצי שעה עם משחקים ולפעמים בועות סבון וספר. מתלבשים ומצחצחים שיניים, עושים סיבוב לילה טוב ברחבי הבית ונכנסים למיטה. יש לה מיטה נמוכה, זה אמנם לא חדש, אבל תקופה ארוכה היא לא הייתה יוצאת ממנה, אלא רק קוראת לנו. בחודשיים האחרונים הבינה שהיא יכולה לרדת ממנה לבד, ומנצלת את ההזדמנות בעיקר לפני שנרדמת(בבוקר, למשל, קוראת לנו מדי פעם מבלי לרדת מהמיטה).

היא יוצאת מהמיטה ואנחנו מחזירים אותה בלי לדבר, לפעמים מיד כשמניחה ראש כבר מתיישבת, ולפעמים מחכה דקה או שתיים ורק אז קמה שוב. יש ניסיונות למים, פיפי, חיבוק, כמובן שהבקשות נענות, זה לא מגיע לבכי. לקחנו את קורס גבולות וסמכות הורית ואנחנו מאוד משתדלים לאפשר לה מקסימום שליטה בהתאם לגיל (יש לה אינספור אפשרויות בחירה לאורך היום), יחס החיוביות שלנו גבוה, והיא ילדה יחידה ככה שיש לה גם מספיק תשומת לב מכל אחד מאיתנו לבד וגם ביחד. מסך זה גג רבע שעה ביום, בדרכ כשחוזרים מהגן, לא סמוך לשינה. גם אנחנו משתדלים להיות ללא הפלאפון בשגרת הערב. ניסינו לאחרונה לשלב המון ודאות כי חשבנו שחוסר הודאות הוא מה שמפריע לה לשחרר, ולכן אחרי המקלחת אנחנו מדברים על מה שהיה לנו היום, כמו משחזרים את היום, בשילוב מגע, היא יושבת עליי בחיבוק ומסתכלות בעיניים. כשהיא במיטה, מכסים אותה ומספרים לה מה יהיה מחר, איזה יום, האם יש גן, האם יש חוג, משאית זבל בבוקר וכו’. זה עזר פעם אחת ומאז לא שחזרנו את ההצלחה.

היא ישנה שנצ בגן, בבית מדי פעם מתווכחת איתנו על שנצ בסופי השבוע, מרגיש שזה קצת מאותה הסיבה כמו הfomo לפני שינת הלילה.
מה לדעתך נוכל לעשות אחרת כדי לכנס אותה לשינה בשעה מוקדמת יותר?

היי אמא יקרה,
איזו התמסרות ועבודה טובה עם הכלים.

קצת רקע לתשובה שלי:
בגיל שנתיים וקצת ועד הפרידה מהגן הפרטי, השנ”צ בגן מתחיל להשפיע על שעת ההירדמות בלילה.
ומה שבאמת עבד עד גיל שנתיים, עובד פחות (בהקשר של שעת השינה). מה זה אומר בעצם?

ילדים בגיל שנתיים זקוקים לפחות שינה מבעבר. אין זה אומר שהם לא זקוקים לשנ”צ- הגוף עייף פיזית,
אך לא מופרש הורמון השינה, מלטונין, כפי שמופרש בשעות הלילה. כלומר עד כמעט גיל 3 הם אכן זקוקים לשינה הזו.
אותה שינה בצהריים, היא שמשפיעה על שעת ההירדמות כי בגיל הזה הם יכולים להיות ערים 6 שעות, ואפילו קצת יותר, משעת הקימה בצהריים.
ולכן, חסר לי פרט חשוב- באיזו שעה בד”כ היא מתעוררת מהשנ”צ בגן?
כפי שאני רואה את זה, ההארכה של שעת ההירדמות קשורה בקשר ישיר לשנ”צ בגן.

לצד כל מה שהקדמתי למעלה- אשים כאן דגש על מה שיכול לקדם אותנו בכל זאת:
כתבת שאתם מנסים לאפשר לה עצמאות סביב השינה- וזה נהדר. גם הוספת שלרוב אבא “מפנק”.
מה שחשוב כאן זו העקביות כי אחרת זה מבלבל עבורה אם את מתעקשת והוא לא.
עצמאות איננה בכל מחיר והיא גם מתפתחת מתוך תלות.

ולכן, חשוב לי שתחשבו יחד על כל הפעולות שאתם עושים לפני השינה וחשבו יחד היכן תרצו
ותוכלו לאפשר עצמאות מלאה וגם בדקו איתה – כמה היא רוצה בכך?
היא בת 2.5- ייתכן והפעולה המוטורית של להתלבש עדיין מסובכת לה, וזה הגיוני ש”תתפנק”.
יכול להיות שזה מתוך קושי. שעליו נוכל כמובן להתאמן שוב ושוב.

בנוגע לקימות מהמיטה ובקשות של פיפי ומים – מאוד ייתכן שקשור ברמת העייפות שלה,
ייתכן ולא עייפה מספיק כשנכנסים למיטה.

ממליצה שלפני שעולים למיטה ואחרי כל טקס השינה המאוד מסודר שלכם שאלו אותה:
“מאמי שלי, עכשיו עולים למיטה. יש עוד משהו שאת צריכה מאיתנו?”
הזמן הזה לפני השינה, במיוחד אם הוא מוקדם מידי עבורה הוא בדיוק הזמן שבו “נזכרים” בכל מיני דברים כי זה הזמן השקט שלנו, הזמן לחשיבה.

מקווה שעזרתי בתשובתי, ושולחת חיבוק וגם כוחות (כי בקרוב מאוד לא יהיה שנ”צ וזה לגמרי יורגש בשעות הערב ובשעת ההירדמות)
ואם משהו לא ברור- אני פה בשמחה לעזרה.

קרן חג’ג’ – מומחית בהתפתחות תינוקות ואמהות- יחד.

4 סימנו כבר
tehila ladvin

נייד לילד בן 7

הילד שלי בן 7 ועדיין אין לו נייד, מבחינתנו זה מוקדם מידי, העניין שלרוב החברים שלו יש כבר נייד ואז יוצא שהוא נשאר מחוץ לחבורה.
מצד אחד אני חושבת שזה מוקדם לנייד (אחותו קיבלה נייד בגיל 9), ואני כבר רואה שזה יצור בעיות, מצד שני אני לא רוצה שהוא ישאר בצד בעניין הזה.
הייתי שמחה לעצה בעניין.

היי אמא יקרה,

אני כל כך מבינה את הסיטואציה בה את מתמודדת. מצד אחד יש את הערכים והסיבות שלך לגיל מתן הטלפון,
מצד שני את רואה את המחיר שהילד שלך משלם – והאמצע לא כל כך ברור.

תראי, באמא מאמנת אנחנו מאמינות שיש ממש מעט דברים שיש בהם נכון או לא נכון, בטח ובטח בכל מה שקשור לערכים שלכם כבית.
זה לא ממש משנה מה אנחנו חושבות על גיל מתן הטלפון – מה שחשוב זה הריזן וואי שלך.

אני רוצה לשאול אותך – על בסיס מה קבעת שהגיל המתאים הוא גיל 9?
האם הסיבה שם מוצקה ומבוססת על ידע שיש לך או על דברים ששמעת מאחרים וככה נראה לך?
אני מאוד ממליצה בהנחה והריז וואי שלך לא מבוסס וחזק, לחזק אותו עם ידע ומחקרים.

את יכולה לצרוך את הידע בהרבה מקומות:

אני אמליץ לך על סדרה של 3 לייבים שקיימים באתר – הראשון מביניהם שמניח את הבסיס לכל הגישה הוא זה:

מסכימים למסכים 1 – המסך והמוח

אחרי שעשית את זה, בהנחה ונשארת עם ההחלטה להעניק את נייד אכן בעוד שנתיים אני רוצה להמליץ על מספר צעדים שתוכלי לעשות:

  1. קחי דף ועט בבקשה וכתבי תחילה רק את ואחר כך גם עם הילד שלך, את ה”בעיות” שזה יוצר שאין לו טלפון.
    איפה את והוא מרגישים שהוא משלם מחיר. ואז תחשבו על פתרונות. לחלק מהדברים יהיו פתרונות ולחלק לא,
    אבל בזה שאת חושבת איתו את מעבירה לו את המסר שהוא חשוב לך וגם שהוא יכול למצוא פתרונות (יכולת ממש חשובה).
    לדוגמא – אם אחת הבעיות זה שהוא לא יודע דברים שקורים בקבוצות בוואטסאפ של הכיתה תוכלו לקבוע שאת נמצאת בקבוצות
    ומעבירה לו מה הם קבעו. או שיש שעה ביום שהוא יכול להסתכל בקבוצה.

 

2. שנית, אל תבזבזי את הזמן עד מתן הנייד – נצלי אותו ללמד אותו צריכת דיגיטל נכונה.
את יכולה לעשות את זה עם הנייד שלך או עם טאבלט. על הפסקות טכנולוגיה של 10 דקות בין צפייה לצפייה,
על שיחה בנוגע לתכנים שאפשר ואי אפשר, על שימוש נכון ומועיל בטכנולוגיה.

אני מאוד מאוד ממליצה לך על הקורס “רשיון לסמארטפון” שמסביר בדיוק איך לעשות את ההכנה הזו וגם על כל
תהליך מתן הנייד בצורה מיטיבה בהתאם לגישה.
הקורס הוא בנחיה של אפרת ביחד עם יעל מן שחר מהאצטרובל הכחול.

רישיון לסמארטפון

 

באופן כללי, אני אספר לך שהמסך הוא לא אויב, פשוט צריך לדעת מה הוא גורם במוח ואז איך לעבוד עם זה.
הטכנולוגיה כאן בשביל להשאר,לא נוכל לשמור על הילדים שלנו ממנה לעד וגם יש בה המון דברים טובים. הכל עניין, כמו בכל דבר אחר, איך מנהלים את זה.

אם תרצי להתייעץ על תהליך מתן טלפון מיטיב או דרך עבודה עם הילד למציאת פתרונות במצב הקיים או אפילו בכלל
את ממש מוזמנת לשוחח איתי.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם.

 

4 סימנו כבר
משתמש אנונימי

בת 5.5 שפשוט לא מקשיבה

הבת שלי בת 5.5 וכמעט בכל יציאה מהבית עוצרת באמצע הדרך ולא רוצה להמשיך ללכת מתיישבת על הרצפה ולא מוכנה לקום.
אני מבקשת ממנה בנועם אם היא רוצה לתת לי יד ושנלך ביחד אך היא לא מוכנה להקשיב וממשיכה לשבת, כל מה שאני מנסה לעזור לה לא מצליח.

אשמח לדעת מה ניתן לעשות בעניין זה 🙏

היי אמא יקרה,

את מתארת כאן סיטואציה מאוד ספציפית וזה בטח לא פשוט לך להתמודד איתה כל פעם מחדש שיוצאים מהבית.

האמת היא שחסרים פרטים בעיקר רקע, אז אענה באופן כללי.

אתחיל מזה שיכולות להיות כמה סיבות לכך:

  1. יכול להיות שקרה איזה משהו לפני שגרם לה להתנהג ככה, משהו שנאמר לה, ראתה איזה משהו שבגללו לא רוצה להתקדם
    (אני לא יודעת את כל הפרטים אבל אם יש אח בעגלה או על הידיים זה גם טריגר של קנאה/תשומת לב).
  2. יכול להיות שזה סוג של “מופע שליטה” – ברגע שאנחנו רוב הזמן בשליטה על הילדים שלנו, מפעילים כוח, סמכות,
    בוחרים בשבילם, דורשים מהם… זה מפעיל עליהם המון לחץ ותחושה של שליטה. ואז מה שקורה זה שהם מחפשים את השליטה שלהם
    בעצמם ואז הם מתנהגים במופעים כאלו שהם כביכול שולטים בסיטואציה. שילד יושב ככה ולא מוכן לקום הוא שולט בסיטואציה (לא אנחנו).
  3. יכול להיות כואב לה משהו בהליכה, משהו פיזי, או שהיא עייפה.

ומכיוון שיכולות להיות כמה סיבות שונות לכך, הייתי עושה קודם כל בדיקה/תצפית – האם זה קורה רק שיוצאים מהבית והולכים ברגל?
האם יש עוד רגעים במהלך היומיום שהיא מתנהגת באופן הזה של חוסר שיתוף פעולה?

אם יש עוד רגעים כאלו ביומיום, הייתי בודקת מה מידת העצמאות שלה הפיזית והמחשבתית האם את יותר דורשת ונותנת הוראות או שואלת,
האם את עושה בשבילה, מחליטה בשבילה…

אם את מזהה משהו כזה בהתנהלות מולה הייתי עובדת על הגדלת עצמאות פיזית ומחשבתית.
על לשאול יותר, להציע יותר, לאפשר בחירה מאשר לדרוש/להחליט/ לבחור בשבילה וכך היא לא תרגיש צורך בלהחזיר לעצמה את השליטה.

עוד דבר שהייתי עושה זה מנהלת איתה שיח על הנושא הזה – לא בזמן אמת.
בשיחת מקלחת או שיחה לפני השינה. שהיא רגועה ונינוחה.

שיחה מתוך סקרנות אמיתית.

משהו בסגנון הזה:

“מאמוש, שמתי לב שכשאנחנו הולכות ברגל יש פעמים שאת עוצרת ולא מוכנה להמשיך בהליכה.
וממש מעניין אותי לשאול אותך מה הסיבה שזה קורה?” (ומחכה לתשובה).

אם התשובה היא “לא יודעת” – “אני מבינה, את יודעת… שאני לא יודעת מה מפריע לך זה מאוד קשה לי לעזור לך.
חשוב לי שתדעי שאם יש משהו שמפריע לך את תמיד יכולה להגיד לי ואני אעזור לך.”

ואם היא אומרת שקשה לה אז להבין מה בדיוק קשה לה ומכאן לחשוב יחד על מה יכול לעזור/להקל עליה שאתן הולכות ברגל.
ההמלצה שלי היא לשאול אותה קודם לפני שאת נותנת את הפתרון שלך.

חסרים לי פרטים ועדיין אני מקווה שעזרתי לך בתשובה שלי.
ואם תרצי שנשוחח לגבי זה או לשאול משהו מזמינה אותך לכתוב לי.

כאן בשבילך,
חלי סבג – מומחית לחיזוק הקשר עם הילד הרגיש שלך.

6 סימנו כבר
משתמש אנונימי

החזרת הילד לישון בחדרו

בן 2.5. מאז שנכנס לגן בספט (שאחיו בן 5 חודשים) הוא יישן איתנו. הכניסה לגן הייתה לו מאוד קשה, אחכ היה חולה, פרצה מלחמה..

בקיצור השתרש לו נוהג שהפך לשגרה שלנו. בנוסף, עדיין מתעורר בלילות ומבקש מים כדי לחזור לישון (לםעמים ממש בהגזמה וצריך להחליף לו חיתול בלילה).

לקראת גמילה ולטובת הזוגיות שלנו, איך נכון לגמול את הילד ממים ולהחזיר אותו למיטתו?

אמא יקרה,

אפתח ואומר שכל ההתנהגויות האלו וההרגלים שנוצרו בעקבות המלחמה טבעיים ונורמליים.
אני מניחה שזה נעשה מתוך מענה לצרכים שלו לאותה התקופה בהתחשב בזה שנולד אח,
יחד עם הסתגלות לגן חדש (או מוכר) וגם מלחמה (ואם אתם באזור אזעקות אז על אחת כמה וכמה).

אני רוצה להציע לך כמה כיווני מחשבה:

1. אח חדש במשפחה- מזל טוב קודם כל!
תשומת הלב שלכם כרגע מתחלקת עם עוד אח קטנטן.
ולכן אשאל, כמה זמן יש לכם איתו לבד?
זמן שהוא רק איתו ללא סידורים, ללא מסכים. זמן כזה שאתם מאפשרים לו להוביל
(ועדיף אפילו בחוץ תוך הוצאת אנרגיה- בגלל תקופת הרגישות לתנועה שהוא נמצא בה).

ב”אמא מאמנת” אנחנו קוראים לזה חוגאמא. כמו חוג קבוע ביום קבוע ושעה קבועה, רק עם אמא או אבא.
חוגאמא הוא אחת הדרכים העיקריות למלא את מיכל תשומת הלב של הילד שלי.
וכשאותו מיכל מתמלא, הוא פחות יזדקק לבקש את תשומת הלב (לדוגמא, בלילה).

2. בקבוק המים- האם כשנכנס לישון לשנת הלילה גם כן מקבל בקבוק מים/ תמ”ל?
אם כן, זה סימן עבורנו שיש איזושהי תלות.
כשיש תלות חיצונית- שתלויה במישהו אחר, כמו בקבוק, סביר שהילד יתעורר ויבקש את הבקבוק.
ולכן אמליץ בשלב ראשון “להפריד” את הבקבוק מהשינה. כלומר, אין בעיה שבשלב ראשון עוד נשאיר
את הבקבוק אך נאפשר לו לשתות אותו בסלון, עוד לפני הכניסה לחדר או למיטה.

שאלת איך נכון לגמול – אז אגיד שהפחתת תלות שכזו תיעשה בהדרגה, בכבוד ותוך כדי הטרמה לילד.
כלומר, בשלב ראשון נשתף אותו שאנחנו רוצים לעשות שינוי ולעזור לו לישון טוב יותר.
ולכן, את הבקבוק של הערב אנחנו ניתן מחוץ לחדר- וכאן, אפשר להציע בחירה.

“אתה רוצה שנחזיק אותך או שנשכב יחד על הספה?”, “אתה רוצה את הבקבוק הזה או את הכוס הצהובה של מיניונים?”.

3. מעבר לחדר ולמיטה שלו – גם כאן, בדומה להיפרדות ההדרגתית מהבקבוק, נתחיל ליידד אותו עם המיטה בחדר השינה שלו.
הטרמה כמובן תיעשה לפני המעבר, אפילו תוכלו להיכנס לשחק בחדר שלו בשעות אחה”צ.
על מנת לעודד אותו, ולאפשר לו עצמאות סביב השינה בחדר אפשר להציע לו לבחור את הכרית,
לבחור את הבובה או את הצעצוע איתו ירצה להיכנס למיטה.
כלומר כל “שליטה” סביב השינה שתהיה בידיו, תסייע לנו להפחית את ההתנגדות לחזור לחדר שלו.

בכל מקרה יש פה שני שינויים שאתם מבקשים לעשות.
הייתי מציעה להתחיל משינוי אחד.
לתצפת ולעבוד עד אשר תהיה הטבה כלשהי ורק אז להתחיל להפחית את התלות השניה.

מה את אומרת?
מזמינה אותך לחזור ולשתף אותי.

קרן חג’ג’, מומחית בהתפתחות תינוקות ואמהות- יחד.

3 סימנו כבר
adibit00@gmail.com

איך לגרום לילדה בת שנתיים וחצי לשתף פעולה

בכורה בת שנתיים וחצי לפני כשלושה חודשיים נולדו לה אחיות תאומות.
עוד בטרם לידתן היא ילדה מאוד דעתנית וחשוב לציין עם בעיות שינה מיום לידתה (כרגע נרדמת בחדר שלה עם סיפור ויוצאים אבל באמצע הלילה עוברת אלינו).

כאשר היא מבקשת משהו ואנחנו נאלצים לומר ״לא״ היא פשוט חוזרת עוד ועוד על אותה המילה.
עברתי לאחרונה את אתגר לא צועקת, אבל אחרי כל-כך הרבה חזרות שלה ושימוש ברוב הכלים שניתנו אני מוצאת את עצמי צועקת.<<BR אני מתייסרת על כך ועוד יותר שאין לי מספיק פנאי להיות האמא שהייתי רוצה להיות בשבילה נוכח הנסיבות.

היי אמא יקרה,
מזל טוב להולדת הבנות.

בגיל שנתיים יש קפיצת התפתחות אצל הילדים שלנו.
הם פתאום מבינים שהם נפרדים מההורים שלהם, שיש להם רצונות אחרים ושונים מהסביבה שלהם.
שהם יכולים לומר לא, ומבינים של-לא שלהם יש משמעות.
הם רוצים לעשות לבד ולהחליט בעצמם והרבה פעמים הם אומרים לא רק לשם הלא.

חשוב שלא נתבונן רק על ההתנהגות אלא נבין מה הצורך שלה שעומד מאחורי ההתנהגות.
אם הצורך שלה הוא להחליט אנחנו רוצים לתת לה מקסימום עצמאות, אפשרויות בהם היא מחליטה ובוחרת ומינון ה – לא שלנו.
לשים לב על מה אנחנו אומרים לא ואם אין סיבה ללא אז לאפשר כמה שאפשר.
וגם כשכן אומרים לא, יש הבדל באופן האמירה – מצרפת לך פוסט שכתבתי שיוכל לעזור לך.
חשוב מאוד להבין את הקשר שיש כאן להצטרפות שתי אחיות חדשות למשפחה.

יש לי הקבלה קצת קיצונית אבל שתעזור להבין:
דמייני שבן זוגך היה מביא אישה נוספת הביתה ואת היית צריכה להסתדר איתה איך היית מגיבה?
תחשבי שעד עכשיו היא הייתה המלכה של הבית ופתאום הצטרפו להן שתי אחיות מתוקות שלוקחות ממנה את תשומת הלב, איזה הרעת תנאים אה?
הצורך שלה בתשומת לב גדול, והחוסר מורגש אצלה ואז מה שאנחנו חווים זה התנהגויות מפריעות והרבה.
מכיוון שזו הדרך שלה לקבל תשומת לב (גם תשומת לב שלילית היא תשומת לב).
אז חשוב שנבין איך לתת מענה לצורך שלה- צורך בתשומת לב.

אני ממליצה לך בחום להתחיל איתה חוג אמא.
שעה אחת קבועה בשבוע שלך ושלה לבד.
עדיף מחוץ לבית, בלי מסכים או הסחות דעת. רק את והיא בזמן איכותי שלכן.
וחשוב ממש גם לשווק אותו- לספר לה כמה התגעגעת לזמן שלה איתך, כמה כיף לך שרק את והיא ביחד.

ואל תדאגי זה לא מכניס רעיונות, זה מה שהיא חווה גם כך את רק נותנת לה מילים שיעזרו לה להבין את עצמה טוב יותר ולהבין שרואים אותה ואת הקושי שלה.

בנימה אישית אני אומר שאני מבינה כמה זה קשה ומייסר לדעת שאין לך את אותה הפניות אליה שהייתה לך קודם.
חשוב לי לומר לך בתור אמא לשלושה צמודים ומאמנת אימהות לצמודים שאני מבינה אותך.
זה קשה ומייסר ומלא ברגשות אשמה.

ויחד עם זאת כמות הזמן היא לא מה שחשוב אלא האיכות שלו. השאלות החשובות הן מה את עושה בזמן שאת איתה? איך את מנצלת אותו.
ואני מזמינה אותך לכתוב לי ואעזור לך בשמחה.

5 סימנו כבר
משתמש אנונימי

ילדה בת 5 מרביצה

הבת שלי בת 5 וכאשר היא לא מקבלת את מבוקשה, היא מתחילה להרביץ לנו ההורים או לאחיה בן 4 שלא היה מעורב במקרה.

כאשר אנחנו מנסים למנוע ממנה להרביץ לו אנחנו חוסמים אותה מלהתקרב אליו או לוקחים אותה לחדר יחד איתנו היא בוכה שמרביצים לה כל היום.

מה ניתן לעשות?
אנחנו מסבירים לה את העניין כאשר היא נרגעת שאנחנו לא מרביצים לה אנחנו פשוט מונעים ממנה להרביץ לאחיה ואנחנו רוצים שבבית שלנו כולם ירגישו בטוחים.

היי אמא, תודה שכתבת בגילוי לב.
הרצון העז שלך לשינוי המצב הקיים והאכפתיות ההורית מורגשת במילותיך.

נראה שביתך מתנהגת את רגשותיה.
כאמור, פיזית ממש מראה לכם תסכול, כעס ושאר רגשות מכאיבים אותם היא מרגישה נוכח הסיטואציה.
זה נורמלי לחלוטין !

לילדים צעירים יש נטייה טבעית להיות מאוד אותנטיים ולהתנהג את שעל ליבם, מה שאנו המבוגרים
למדנו למתן או בכלל להסתיר במשך השנים כי זו תיחשב בעייני הסביבה כהתנהגות לא הולמת.. קיצונית וכו’.
לנו אכפת, מה סובבינו רואים או אומרים, בעוד שגורת האנוש שלך מתייחסת אליה ואל רגשותיה בלבד.

אז מה כן אפשר לעשות?

רצוי לאפשר שיח ריגשי שיעניק לה תחושה שרואים אותה.
ממש שיחה על רגשות, מה היא מרגישה?, איפה בגוף היא מרגישה את זה?
נניח .. התרגשות ? לרוב תורגש בבטן, שמחה תורגש בקצוות הגוף ויהיה צורך עז לנוע, תסכול יורגש בבית החזה,
בראש ובכפות הידיים, ממש תחושת עיקצוצים באגרופי הידיים.. לא סתם היא מכה בעת תסכול, זה לגמרי קשור בחיבור בין רגש וגוף.

היא מתנהגת את תחושות הגוף בעת הופעת הרגש.

אחרי שיח ריגשי נעשה סימולציה.
ממש שיחה והדגמה למה אפשר לעשות פיזית כשמרגישים רגשות כמו ..
התרגשות.שמחה.כעס.אהבה.פחד.תסכול.חוסר אונים וכו’.
שיח ריגשי וסימולציה לתגובה הם רק קצה הקרחון בשינוי.

לצידם ישנם כלים למניעה.
כאלו שיאפשרו לה דחיית סיפוקים בצורה טובה יותר, לדוגמא – הטרמה.
הטרמה מלשון המילה טרם.

נניח אנחנו הולכים למכולת אני רוצה ממש להורים ולומר, לאיזו מכולת הולכים, מה היא יכולה לקנות שם, מה אנחנו נעשה שם,
מה נעשה אחר כך וכיצד נוכל להתמודד אם תרצה משהו אחר ממה שהיא יכולה ולא נוכל לקנות אותו.
מדברת את העתיד לבוא בכדי לייצר עבורה תחושת וודאות ויכולת להבין טוב יותר את העתיד לבוא.

ניהול רגשות בדרך אחרת וכלים שיעניקו לה תחושת בטחון ואמונה במשפחתה, ביתה ובסביבתה הקרובה הם דבר אפשרי,
אימון הורי משנה חיים של הורים, ילדים ומשפחות.

מקווה שעזרתי ולו בכדי להניע תהליך שינוי,
זמינה עבורך בפרטי ובאינסטוש 🙂
חניאל גרוס.

9 סימנו כבר
משתמש אנונימי

הרטבת לילה בגיל 6

הבן שלי בן 6.5.
בשלב הגמילה שלו הוא הצליח להיגמל מאוד יפה במהלך היום וגם היו ימים רצופים שהוא נגמל בלילה.
אבל ההרטבה בלילה מאוד מהר חזרה ונשארה עד היום.
לימים גילינו שהייתה התעללות בצהרון בגיל 3-4.
מאז הוא גם דרש להתקלח לבד ולא רוצה לנשק ולחבק אף אחד חוץ מאמא.
חשוב לציין שההרטבה בלילה מאוד מפריעה לו.
במשך שנתיים וחצי ניסינו כל מיני שיטות להפסיק את הרטבת הלילה ומיד כשגילינו על ההתעללות שלחנן אותו לטיפול באומנות.
אבל החוסר מגע עם כולם וההרטבת לילה עדיין נשארת.
מה עושים? מה עושים במצב כזה?

אמא יקרה, כמה קשה זה לגלות כזה גילוי. כמה כואב! ליבי אתכם!

ראשית חשוב לי שתדעי, ללא כל קשר להתעללות, שבממוצע עד גיל 6, 15% מהילדים עדיין מרטיבים, כך שהדבר קורה בבתים רבים ויש מה לעשות.

בשלב הזה ועד גיל 7, הרטבת הלילה מוגדרת כפיזיולוגית הנגרמת משתי סיבות אפשריות:

  1. כשל בין המח לשלפוחית השתן, דהיינו המסר של “יש לי פיפי” לא עובר בצורה תקינה.
  2. שלפוחית קטנה, מה שמייצר מצב של ריבוי מתן שתן.

לרוב הדבר יחלוף סביב גיל 7, ובמידה ולא, אמליץ לגשת למרפאת הרטבה. אוכל להמליץ לך על כזו אם תרצי בהמשך.
אינני יודעת מספיק על מה שילדך המתוק חווה בגן ובאיזו תדירות, אבל אין ספק שהדבר פגע במתן האמון שלו במבוגרים, וכן ייצר קושי רגשי שמשפיע עליו בכל מיני מרחבי חיים.
חשוב להבין כי האמון ייבנה באופן תהליכי ומתוך רצון חופשי שלו בלבד, תוך עבודה שלכם ברקע כמובן.

מה אני מציעה:

  1. מגע הוא אחד הצרכים הבסיסיים של ילדים, לכן, כדי שיאפשר לחבק/ לתת יד/ להניח ראש עליכם, המטרה הראשונה היא לעזור לו להרגיש בטוח ומוגן.

אני מניחה שאינכם כופים עליו מגע בשום צורה, אך בנוסף, חשוב מאד להכין את הסביבה בהקשר הזה
(לעדכן סבתות, סבים, דודים וכו – לא לחייב מגע באף צורה או דרך) – ולחזור שוב ושוב על המנטרות – “אתה לא חייב אם אתה לא רוצה”,
“אתה יודע הכי טוב מה נעים לך”, “אתה מכיר את הגוף שלך יותר טוב מכולם” וכדומה).

  1. כדי לייצר מרחב בטוח, זמן הוא משאב קריטי ביותר. כמו בכל מערכת יחסים, זמן מאפשר הכרות מעמיקה, בניית אמון והשפעה על הצד השני.
    כמה זמן משותף ואיכותי אחד על אחד יש לכם איתו?  ממליצה בחום לייצר שעה קבועה בשבוע ביום קבוע (חוגאמא / חוגאבא), בו אתם ההורים מבלים איתו כל אחד מכם בנפרד,
    שעה שהיא נטו פאן וצבירת חוויות (אם תצטרכי רעיונות אני כאן ). אם מתפתח שם גם שיח – מה טוב! לעקביות בהקשר הזה יש חשיבות רבה,
    שכן הילד יודע שהצורך שלו (תשומת לב הורית) יקבל מענה בודאות ובזמן ספציפי, והוא מצפה לו. הוא מבין שהזמן הזה ביחד חשוב גם להורה שלו,
    מה שבהכרח מחזק את הקשר. לשם נרצה לחתור.

חשוב שהזמן הזה יכלול כמה שיותר מגע, מבט עיניים, שתהיו בלי הנייד, והמון בחירה שלו (במסגרת האפשרית כמובן).
במידה וכיום אתם עושים חוגאמא /חוגאבא, ממליצה להגביר את הזמן הזה, ולהוסיף 10 דק כאלה ביום – כל יום.

  1. הטראומה שחווה בגן כמובן ייצרה נזק רגשי. כיוון שילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים, מישור נוסף חשוב ואף קריטי שנרצה להתמקד בו, הוא לייצר שיח רגשי ביומיום.

לנו ההורים בדרך כלל יש נטייה להתייחס קודם כל להתנהגות שאותה אנחנו רואים בעין, בעוד שזהו רק קצה הקרחון. את מה שהילד מרגיש וצריך אנחנו לא רואים בעין
ולכן לא תמיד נזכור שדווקא לשם תשומת הלב שלנו צריכה ללכת, כיוון שהיא מובילה להתנהגות שלו.

המטפל הרגשי הטוב ביותר לילד שלנו – הוא אנחנו ההורים. ממליצה בחום להעשיר את השפה הרגשית בביית כלומר להביע מגוון רגשות במילים (ולא רק בהתנהגות). איך?

  1. ע”י מודלינג שלנו – הדבר אומר, שכדאי לתמלל כל מיני רגשות שעולים בכם במהלך היום (לדוגמא – היום ממש התאכזבתי כי לא התקבלתי למשרה שכל כך רציתי! אוף!
    אני ממש מתוסכלת שאבא לא עונה לי ואני צריכה אותו דחוף.. שיתוף כזה גם תורם לחיזוק הקשר).
  2. תמלול הרגשות של הילד (בשונה מהתייחסות שלנו רק להתנהגות שלו). לדוגמא – אתה כועס עכשיו?… זה באמת מאד מכעיס ש…. אתה מתרגש? גאה בעצמך? וכו…
    חשוב לשיים רגשות מכאיבים כמו גם רגשות נעימים.

הלוואי שהיה אפשר להניח כאן את כל התורה כולה, אבל אני לא רוצה להציף אותך.

כן מזמינה אותך לחשיבה האם יש בביית התניות/ איומים/ ביקורת וכמה. כל אלו פוגעים בקשר ובמאמץ ליצירת מרחב בטוח וקרוב.
תשומת לבכם שלא מעירים לו / נעלבים כשהוא לא רוצה מגע חשובה מאד. זה עשוי לייצר אנטיגוניזם מצידו.
השאיפה היא לשדר שזה נון אישיו, זו זכותו הבסיסית ואנחנו רוצים שהוא ילמד לכבד את רצונו ושלא ירצה (מלשון ריצוי) אחרים.

בנוסף, בהנחה שהבטחון העצמי שלו נפגע, (אני לא יודעת את כל הפרטים ולכן רק מניחה), אחת הדרכים המרכזיות לעזור לו לבנות את הבטחון העצמי שלו
הוא פיתוח תחושת המסוגלות – על ידי הגדלת העצמאות – פיזית ומחשבתית.

עצם העובדה שהוא רוצה לחבק ולנשק אותך אמא, זו התחלה מצוינת.

זה אומר שהוא סומך עלייך ורוצה בקרבתך, על אף הכאב הרגשי שהוא מרגיש. מציעה בחום לתמלל את החיבוק שאת נותנת לאבא לידו
(למשל- יואו איך בא לי חיבוק, התגעגעתי אליך!) כנ”ל מול האחים אם יש כאלה. וכמובן לספר לו איך את אוהבת שהוא מחבק אותך.

דבר אחרון חביב, ממליצה לך בחום לקבוע פגישת מיקוד אחת לפחות עם מאמנת.
יש כאן הרבה פרטים וכיוונים שכדאי להרחיב עליהם על מנת להקל גם עליכם וגם על המתוק שלכם.

אם תרצי, אני כאן בשבילך, כמו גם כל אחת מהמאמנות המעולות בבית אמא מאמנת.

שולחת לך חיבוק וחיזוקים ואם תרצי, תחזרי לעדכן
בשורות טובות, הדר להב.

6 סימנו כבר
משתמש אנונימי

פעוט שמרביץ

שלום, בני הקטן הוא בן שנה ושבע.
בחצי שנה האחרונה הוא מגיב מאוד באגרסיביות לאינטגרציות חברתיות. למשל, אם אתן לו משחק הוא ישר יזרוק אותו בחוזקה במקרה הטוב על הרצפה ובמקרה הפחות טוב על אחיו הגדול.

חשוב לציין שהוא עושה זאת וצוחק לכן אני משערת שהוא חושב שזה משחק.
גם בגן אני מקבלת פידבקים כאלה עליו, שנורא קשה לו חברתית, שהוא עובר על יד כל ילד מושך בשיער, חוטף ,דוחף או משליך חפצים. הוא לא מדבר עדין,
אומר מספר מילים בודדות ואני משערת שההתנהגות הזו נובעת גם מתסכול שלו.

למרות זאת אני מרגישה אובדת עצות, איך לגשת אליו? מה נכון לומר? ובעיקר שואלת את עצמי אם זה ״עניין של גיל״ או שצריך לטפל בזה גם דרך אנשי מקצוע.
תודה רבה.

אמא יקרה,

את מתארת מצב לא פשוט שיכול אפילו להבהיל.
אז קודם כל אני שמחה שאת לא מדביקה לו תווית ושאת בודקת ופתוחה לשמוע וללמוד.
כרגע היכולת הוורבלית שלו בגיל כזה מאוד מוגבלת ולכן הוא משתמש בגוף שלו כדי לבטא את מה שהוא לא יכול לבטא במילים.

זריקת חפצים בגיל הזה היא לגמרי תואמת גיל. הוא חוקר ובודק את הסביבה וחלק מזה כולל גם זריקת חפצים.
לכן דבר ראשון עדיף להתאים לו את הסביבה ולהרחיק כל מה שעלול לסכן אותו ואת הסביבה (למשל קוביות עץ).

בגיל כזה לילד צעיר אין מודעות חברתית, ולכן בגיל הזה ילדים ישחקו אחד ליד השני ולא אחד עם השני,
ולכן אין דבר כזה ״קושי חברתי״ בגיל הזה. רק לקראת גיל 3 ילדים ממש משחקים אחד עם השני.

מה שכן אפשר לעשות זה ממש ללמד אותו לכבד גוף ומרחב של מישהו אחר.
כיון שאת לא נמצאת בגן, למדי אותו ע״י מודלינג בבית- שואלים מישהו לפני שנוגעים בו (תשאלי אם אפשר לחבק אותו, ללטף לנשק וכו׳),
איזה סוג מגע הוא מעדיף (ליטופים או חיבוקים, למשל) וזכרי שאין לו את יכולת ההפיכות,
כלומר הוא לא מבין שמשיכה בשיער של מישהו אחר מכאיבה, בשבילו זה מייצר הקלה.

עוד דרך חוץ מודלינג היא לחזור על המנטרה: ״אנחנו לא פוגעים באחר, לא בסביבה ולא בעצמנו.״
-כשהוא זורק משחק בבית, כשהוא מרביץ/מושך בשיער או כל התנהגות שפוגעת באחר או בסביבה.
היופי במנטרה זה שהיא הופכת להיות הקול הפנימי של הילד. וכעבור זמן את תשמעי אותו אומר את זה.

דבר נוסף שיכול לעזור זה להגדיל את העצמאות שלו. יש משהו שהוא מבקש לעשות בעצמו?
נסי יום אחד לבדוק מה הוא מבקש לעשות בעצמו ואת לא מאפשרת.
או אם יש משימה שנראה לך שאפשר להעביר לרשותו (כמו לקחת בעצמו אקטימל מהמקרר/ למזוג לעצמו חלב לקורנפלקס (וגם את הקורנפלקס עצמו) ולהוסיף לו בחירה.
(למשל בבגדים שהוא לובש/ איזו ביצה הוא רוצה לארוחת ערב חביתה או מקושקשת וכו׳).

אני ממליצה לך לקחת אימון לייזר ממוקד של 4 מפגשים עם מאמנת, שתוכל לעזור לך בהגדלת העצמאות שלו ולהבין מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות שלו.

מקווה שעזרתי, תחזרי לעדכן,
חן סבן אמא מאמנת.

5 סימנו כבר
משתמש אנונימי

חזר להרטיב בלילה אחרי הגמילה

היי
הבן שלי בן 3.5 ולפני 10 חודשים גמלתי אותו בהצלחה גם בלילה וגם ביום
לפני חודשיים הוא הסתפר לראשונה -חלאקה ונכנס לגן של ילדים גדולים יותר וגם נהיה חורף שזה יותר קשה לו השירותים וכו…

הוא התחיל להרטיב כל לילה ולא משנה מה עשינו ומה לא אפילו לקחנו אותי 5 פעמים בלילה הוא הרטיב וזה גרם לו לתסכול ממש ולתחושה לא טובה
שאלתי אותו יום אחד מה הוא רוצה ואיך אני יכולה לעזור לו והוא ביקש טיטול של גדולים פולאפס…
שמנו לו לכמה לילות והוא ממש חזר לעצמו בגמילה ביום שגם היה קצת נסיגה
עכשיו אחרי תקופה של כמעט חודש אני ממש רוצה לנסות שוב לגמול אותו בלילה
בצורה שלא תלחיץ אותו מידי או לא תגרום לו לאי נוחות.

חשוב לי להדגיש שכל השינויים ממש עשו לו טוב הוא אוהב את הגן והוא אוהב את עצמו מסופר כמו גדול.

המקום היחיד שראיתי שקשה לו היה הגמילה אבל ממש השתדלתי כבר תקופה לא לדבר על כמה הוא יכול או גדול כי זה מלחיץ אותו.
הוא ילד חכם…. ורגיש שקולט אותי עוד לפני שאני קולטת…
אשמח לשמוע את דעתך.
תודה

היי מה שלומך ? תודה שכתבת לנו והחלטת להתייעץ.
דבר ראשון לפני הכל נשמע שאת מאוד קשובה לבן שלך וזה נהדר ומאוד נכון.

בשביל לעבור לשלב הבא חשוב בשלב הראשון לדבר איתו על זה, להגיד לו שאת רואה שהוא כבר ממש
משתפר בלילה וכמעט ואין פיפי בחיתול לילה, שאת מרגישה שהוא יכול ומאמינה בו מאוד.

אם את מזהה עוד דברים תמללי לו.

ואז לשאול אם הוא רוצה לנסות שוב ?
לנסות להיפרד מחיתול הלילה לעשות פיפי לפני השינה ואם יש צורך במהלך הלילה ללכת בעצמו או להעיר אותך .

שימי לב כמה אפשרויות יש פה ואז לתת לו בחירה .
אם הוא בוחר ללכת על זה – חשוב לעודד,לחזק ולחשוב יחד מה יעזור לו.

את ממש יכולה לתת רעיונות כמובן לתת גם לו להציע.

אם הוא בוחר לחכות (שזה גם בסדר) תשאלי אותו מה הוא צריך כדי לעבור לשלב הבא?
תזכירי לו שאת סומכת עליו ופה בשבילו וכל החלטה שלו נהדרת.

למשל תשאלי אותו מה דעתך שנעשה פיפי לפני השינה ונראה אם בכלל יש פיפי בחיתול שאנחנו מתעוררים,
או יעזור לך אם אני אעיר אותך לשירותים בלילה למרות החיתול. דוגמאות כאלו.

שימי לב לא השתמשתי במילה ‘גדול’ וכו’.

רק ב – “אני סומכת עליך ופה בשבילך אתה יודע מה הכי נכון עבורך”.

תראי לו במילים את הדרך שעשה בדיוק כמו שכתבת לנו פה – זה מאוד משמעותי.
ילד שמרגיש ביטחון ועצמאות ברוב המקרים זה יגיע ממנו בהכי טבעי ונכון .

ספרי לי איך היה….

אמאמאמנת
7 סימנו כבר
משתמש אנונימי

זוגיות וחינוך

היי
אני אמא שמנסה ללמוד כמה שיותר להתנהג עם הילד שלי בצורה שתלמד אותו דברים לחיים
קראתי המון וגם את הספר שלך ומאמרים שאת כותבת באתר ומאוד מנסה להשתפר וגם משתפת את בעלי בכל הדברים החדשים שאני רוצה להכניס לבית שלנו

הבעיה היא שהבן שלי בן 3.5 לדוגמא נתחיל לזרוק דברים אז בעלי בדרך כלל צועק עליו בספונטניות ואז הוא תמיד מגיע אלי לניחום
אני מאוד משתדלת לא להעיר לבעלי מול הילדים אבל זה ממש קשה לפעמים והילדים מרגישים את זה
הוא עובד על זה ומנסה אבל עדיין אני זאת שתמיד בוכים לי על אבא ואני לא חושבת שזה בריא.
אני רוצה לדעת איך אני כאמא אמורה להגיב כאשר בעלי לא מגיב נכון לסיטואציה
ברור לי שהדבר הכי טוב הוא לתאם עמדה יחד עם בעלי לא כשהילדים בסביבה אבל אני רוצה לדעת איך להתמודד בסיטואציה שזה לא מתואם וקורה….

תודה לך
את מדהימה ואת נותנת לי כלים כל כך טובים ואני מודה לך על זה!

הי אמא משקיעה.
חייבת להקדים ולהגיד לך שמרגישים במילים שכתבת וגם באלה שלא כתבת איזה אמא מסורה את.
כמה חשובה לך הלמידה וכמה חשוב לך להיות מודליניג עבור הילד שלך,
גם בתגובות שלך שקשורות בזוגיות שלכם.

 

ברור לגמרי שהאידיאל ההורי הוא ששני בני הזוג יהיו מסונכרנים תמיד,
שיהיו מתואמים תמיד ושנגיב לעולם באופן שתואם את הצורך של הילד מכל הבחינות.

הבעיה היא שאנחנו אנשים שונים ולא תמיד אנחנו מצליחים להחזיק את האידיליה
הזאת לא משנה כמה היא חשובה לנו.

את מתארת סיטואציה שבה את לא מעירה לבעלך ליד הילדים שזה משמעותי כל-כך ומבורך מאוד.
העניין שלך הוא בתגובה שלך לילדים אל מול הכאב שהם חווים בתגובה של בעלך.

שיום רגשות יכול להיות משמעותי וחשוב כאן.

בעצם זה שנתת שם ומקום לרגש המכאיב שלהם גם כשהם חווים אותו מול אבא שלהם
את נותנת להם המון.

את נותנת לגיטימציה להרגיש ואת מרחב לפרוק בו ולקבל מענה
בלי שפתרת להם את הקושי רק היית שם בשבילם.

שיום רגשי עובד ככה:

אנחנו יכולים לשאול מה את מרגיש? ואז לתת לילד לענות, ואח״כ לשאול את הילד מה הוא צריך ממך?
מה יכול לעזור לו? (זה במידה והילד כבר יודע לשיים רגשות)

במידה והילד צעיר את יכולה להציע את הרגש שנראה לך תואם:

“מאמי שלי נעלבת? נבהלת?”
ולהמתין לתגובה שלו, אח״כ אפשר להציע עזרה ב- חיבוק/כוס מים וכו..

להתרפק בחיבוק אצלך בידיים, כשאת לא עסוקה בהתנהגות של בעלך אלה ברגש של
הילד מלמד את הילד שלך (וגם את בעלך) עולמות.

דבר נוסף אחרון שחשוב ממש ממש להחזיק בו:

אנחנו עושות רק את מה שבשליטה שלנו, תמיד.

כשאנחנו עסוקות במה שבשליטה שלנו אנחנו אפקטיביות יותר,
ממוקדות באנרגיה ולא מוציאות אנרגיה שלילית על דברים שלא תלויים באנו.

חיבוק גדול,

רחלי רוזנבלום.

8 סימנו כבר
משתמש אנונימי

טיפוח הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות

שלום :)
הבת שלי בת שנתיים ושמונה חודשים. להערכתי הלא מבוססת וכנראה כפי שכל הורה חושב לגבי הילד שלו, אני חושבת שהיא מבריקה.
יש לה אוצר מילים רחב, קליטה מאוד מהירה ויכולת מדהימה להגדיר את רגשותיה.

הבעיה היא בתחושת הביטחון והמסוגלות שלה.. היא כמעט בכלל לא מעיזה לדבר ליד אנשים שהם לא המשפחה גם אם היא מכירה אותם היטב,
היא נעלבת מאוד בקלות, אומרת ״נעלבתי״ ובוכה המון, היא מרגישה המון פעמים שהיא לא מסוגלת לעשות דברים בעצמה.

לדוגמה, לחפש בובה שהיא לא מוצאת, לשים נעליים, להגיע למשחק שהתגלגל מתחת לכסא ונמצא במרחק נגיש. היא בדרך כלל תנסה רק לרגע ומיד לאחר מכן תוותר ותגיד שהיא לא יכולה.,
על אף שאני מנסה לעודד אותה ולהגיד לה שאני מאמינה בה ושהיא מסוגלת ועל אף שאני מנסה לא לפתור לה את הבעיות וכשהיא מצליחה אני מעודדת אותה ושמחה איתה.
לאחרונה היא החלה לגמגם זמן רב בתחילת משפט ולפעמים גם במהלכו, על אף שאני לא מאיצה בה ומראה לה שאני בהקשבה מלאה ורגועה ואני איתה, היא פורצת בבכי וצועקת ״אני לא יודעת לדבר, אני לא יודעת לדבר״. זה בכל פעם שובר לי את הלב.
ואני כמובן מנסה לעודד אותה שהיא מדברת מדהים ושגם לאמא לפעמים לוקח זמן לחשוב או להזכר מה היא רצתה להגיד..

אשמח מאוד מאוד לדעת איך אוכל לחזק את הביטחון שלה ואת תחושת המסוגלות שלה ואם יש קורס/הרצאה ספציפית העוסקים בנושאים האלה

היי אמא יקרה,
לפני הכל אני קוראת אותך וממש שומעת מבעד למילים את האינטואיציות החזקות שלך ונשמע שהמתוקה שלך זכתה באמא שרואה אותה באמת!

אני רוצה להציע לך כמה שאלות שתשאלי את עצמך ותבדקי בימים הקרובים, מוזמנת לעדכן אותי מה גילית 😊

איך אתם כהורים מדברים לעצמכם? האם אתם סלחנים כשאתם עושים טעות? האם יש ביקורת בביית או הרבה תיקונים/ הערות? (גם ביניכם ההורים וגם כלפיה).

ילדים לומדים את העולם בלמידה אגבית ומאמצים לעצמם דרך ההתבוננות בנו, הדמויות המשמעותיות בחיים שלהם, הרגלי חשיבה,
אמונה (או חוסר אמונה) בעצמם וכמובן אלו מתורגמים להתנהגות. המודלינג שלכם בכל מיני רגעים הוא זה שמוטמע הכי טוב במח שלה, שעד גיל 6 סופג וסופג.

באותו הקשר – מה קורה בביית במצבים בהם לא הצלחתם משהו / איחרתם / לא עמדתם ביעד של עצמכם? האם התגובה שלכם (שוב, כל אחד מכם מול עצמו / מול בן.ת הזוג)
הן חד משמעיות או סלחניות? (למשל אני כזו גרועה לעומת אני עדיין לא טובה בזה).

אחד הדברים המרכזיים והמשמעותיים שבונים את הבטחון העצמי שלנו הוא התנסות שוב ושוב במשהו ובניית תחושת המסוגלות.
כמובן שבתהליך למידה יהיו טעויות ומהן אנחנו לומדים, גדלים ומשתפרים כל הזמן (תתאמן תשתפר 😊). ככל שהילד מתנסה שוב ושוב,
הוא מתקדם ומשפר את היכולות שלו. העניין הוא, שעל מנת שילד יעיז לנסות, הוא צריך לדעת בבטחון שהוא יכול לטעות, שזה לא סוף העולם ושמזה לומדים.

מזמינה אותך לחשוב האם יש מרחב טעות לכם ולה בבית?

בנוסף ממליצה לתמלל דברים קטנים במהלך היום שמתפקששים לנו (כמו שקורה לכולנו) וחשוב לא פחות – איך פתרתם את הבעיה שנוצרה ובקרה לפעם הבאה.

לדוגמא: “וואו ממי, את יודעת מה קרה לי היום? באתי להכין עוגה וגיליתי ששכחתי לקנות את כל המצרכים! (הטעות / הבעיה שנוצרה)
ולא היה בסופר כלום אז נסעתי ממש רחוק בשביל למצוא את מה שהייתי צריכה (הפתרון שמצאתי).
חזרתי עייפה ממש. פעם הבאה אני צריכה לכתוב לי לא לשכוח לקנות את המצרכים (בקרה לפעם הבאה)”.

בנוסף לכל הנ”ל חשוב שתזכרי שישנם מרכיבים התנהגותיים שונים בכל אחד מאיתנו, ולא אחד מאיתנו טמפרמנט שונה.
ישנם ילדים מופנמים יותר או פחות וזה נכון לגבי כל תכונה. ככל שנאפשר לילדים שלנו להיות ‘הם’ בסיטואציות שונות לא ננסה “לתקן” אותם,
התחושה של מרחב בטוח תתחזק שכן היא יכולה להיות מי שהיא.

לדוגמא: אם היא לא מדברת ליד אנשים, אולי היא מתביישת, אולי היא צריכה להרגיש מאד בנח כדי לדבר, אולי היא מאד מתאמצת לדבר אבל לא מצליחה להתגבר על המבוכה,
אנחנו לא יודעים. לכן אפשר לשאול אותה מה היא מרגישה? או להציע לה רגש בעצמכם (את מתביישת?…) ולתת לגיטימציה לכל רגש שהוא.
כי זה באמת ממש בסדר להתבייש או להעלב ממשהו. זה מה שהיא מרגישה. והרי ילד מתנהג את מה שהוא מרגיש.

ככל שתתנו לה שמות לרגשות שעולים והרבה מקום, ככה היא יותר תוכל לדבר אותם ולהסביר את עצמה.

דבר נוסף, מוטיבציה נבנית מתוך כך שהצלחנו במשהו, וכאן נשאלת השאלה – האם אתם כהורים מעודדים רק על הצלחות או גם על שיפור ביחס למה שהיה לפני כן.
לדוגמא: ילד יכול להתנסות בשטיפת כלים. בפעם הראשונה יישברו לו 2 כוסות וצלחת, בפעם השניה תשבר רק כוס אחת. זה שיפור ביחס ללפני כן ולכן זו התקדמות.
נרצה לשבח את ההתקדמות, את השיפור ביחס לעצמו.

יש מנטרה שאני מוצאת כמאוד יעילה ומקדמת – ‘העיקר שניסית’. זה מסמן לילד/ה שחשוב לנסות ושזה העיקר ושאם הוא יתאמן – הוא בהכרח ישתפר.

דבר אחרון חביב – הרבה פעמים נרצה לאפשר לילד עצמאות פיזית.
מה שמתפספס לפעמים זה העובדה שעצמאות היא גם מחשבתית ולכן ממליצה מאד להגדיל את המקומות שבהם היא יכולה לבחור ולקבל החלטות שונות,
וכן להזמין אותה להביע את דעתה על דברים שונים. לדוגמא – (ממי מה את חושבת על מה שלבשתי, מתאים לדעתך?).

לגבי קורס בנושא – קורס גבולות וסמכות הורית – מומלץ בחום 😊

מקווה שהתשובה תעזור ותכוון אותך במסע שלכם 😊
מוזמנת לעדכן איך הולך ובכלל.

חג אורים שמח ומואר
הדר להב.

6 סימנו כבר
משתמש אנונימי

יש לי ילד מציקן

שלום יש לי ילד בן 7 בעוד חודש.
אני כרגע בקורס ולא מצליחה להבין למה ולא רואה מה שקודם ל״הצקות שלו״. לצערי הבן זוג שלי (שלא אבא שלו) כבר מיתג אותו כמציקן.
לדוג׳ הוא בא אליי ונוגע לי ביד/ פליק בטוסיק ובורח וגם שאני מבקשת ממנו להפסיק זה לא עוזר.
גם עם החברים שלו אני כל הזמן שומעת די.
הוא כנראה חושב שככה מקשיבים לו
אבל זה ממש קשוח ומבאס
לא בא לי שיחשוב על עצמו ככה או שהחברים ימתגו אותו ככה וזה מה שקורה.
אשמח לעצתכם

היי אמא יקרה,

קודם כל זו סיטואציה מאוד מתסכלת שאת לא מצליחה להבין את מה שעומד מאחורי ההתנהגות של הילד שלך, בטח אם את רואה שזה גורם לסביבה “לתייג” אותו.
סיטואציות שמביאות לחוסר אונים שכזה הן באמת לא פשוטות, ואני רוצה להגיד לך – יש מה לעשות עם זה וזה לא חייב להמשיך ככה.

בגיל 7 לילדים כבר יש יכולת אמפתיה והם מחפשים את הצדק והמוסר בדברים, את הפייר והלא פייר ואת ההסבר שעומד מאחורי בקשות שלנו –
אם תרצי אפשר לקרוא לזה ה reason why. מה שאומר שהדרך לפתור את העניין הוא דרך שיחה שבה הילד יבין את התוצאה של ההתנהגות שלו.

באופן רחב יותר, כשיש נקודת כשל – ז”א התנהגות שחוזרת על עצמה – הפתרון אליה נמצא בשיחה ומציאת פתרונות משותפים.

את השיחה כדאי להתחיל ב”שמתי לב ש…” ולתאר את מה ששמת לב. שהיא נוגע לך ביד ובורח, או נותן לך מכה בטוסיק והולך ועושה את זה מתוך צחוק.
אחר כך אני רוצה להגיד שזה מציק לי ואולי מביך (או רגש נוסף שאת מרגישה, לא “לא נעים לי”) ולשאול אותו מה הוא היה מרגיש אם היו עושים לו ככה.
ולחפש ביחד פתרון אחר – מתוך מה שהוא צריך, או הצעה שלו מה לעשות כשהוא עושה את זה ואז התפקיד שלך הוא להיות עקבית בתגובה.

אם הצורך שלו הוא תשומת לב או שהוא מבקש עזרה אני רוצה לעודד אותו כשהוא מבקש עזרה בצורה אחרת שיותר מתקבלת על הדעת.
אחד הדברים שכדאי שתדברו עליהם בשיחה זה איך תגיבי כשהוא עושה את זה – בזמן הסיטואציה. המלצה שלי – “יונתן זה מציק לי.
אני מבקשת שתפסיק. יש משהו שאתה צריך ממני?” ז”א – להפנות את המחשבה שלו לצורך האמיתי שלו כדי שידע להגיד.

דבר אחרון – מה לדעתך הוא מרוויח מההתנהגות הזו? הרווח יכול לרמז לנו על הצורך שלו שלא מקבל מענה, ואז נרצה לתת מענה לצורך עצמו ולא להתנהגות.

לפי מה שאני קוראת יש פה 2 דברים:

  1. צורך בתשומת לב שהוא מרוויח דרך הההצקה –האם יש חוג אמא באופן קבוע וממלא?
    האם הוא מקבל תשומת לב טובה אחרת במהלך היום?
    הייתי לוקחת שבועיים עכשיו שעושה בוסט אהבה – 15 דקות ביום רק איתו בנוסף למילים טובות ועידוד נכון במהלך היום.
  2. צורך בהקשבה – את רושמת שאת חושבת שהוא מרגיש שרק ככה מקשיבים לו. האם בבית זה נכון? האם מקשיבים לו באמת – בגובה בעיניים,
    בהפרדה בין קולט למשדר, בסקרנות ושאילת שאלות – גם בלי שהוא מציק? אם לא, זה סימן טוב שכדאי להתחיל.

בכל מקרה, אני פה בשבילך למה שתצטרכי
ואת מוזמנת באהבה לפנות אליי.

ליאור מיטלמן,
מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם עם סנטר פנימי חזק.

6 סימנו כבר
משתמש אנונימי

ילדה בת שנה מאוד דעתנית

יש לי בת ראשונה בת שנה שהיא ילדה מאוד חכמה ומהממת והיא גם מאוד דעתנית, יש כמה דברים שהיא עושה שאני לא מצליחה לפתור או להתמודד איתם לדוגמא:
היא מורידה את הסינר באוכל, פותחת את הפקק באמבטיה, תופסת חזק את הפנים וממש מכאיבה. הייתי אומרת לה לא לעשות כך ומסבירה לה כל מיני דברים עד שפשוט הבנתי שיכול להיות שהיא לא מבינה והתחלתי לזרום ולא לאמר לה לא,

השאלה שלי היא:
1. מה ילדה בגיל שנה מבינה ומה לא בהקשר של גבולות?
2. איך אני יכולה לגרום לה לשנות דברים כגון להפסיק להכאיב או דברים שמסוכנים או לא טובים ואולי אפילו לא להוריד סינר באוכל ולא לפתוח את פקק האמבטיה?
3. אני מרגישה שרוב ההתנהגות הבדווקא שלה זה מולי ואני אכן ממש מתעצבנת ממנה הרבה פעמים, השאלה איך אני אמורה להגיב כשבא לי להתעצבן כשהיא עושה משהו לא טוב?
4. אני מרדימה אותה בהנקה ומגיל חצי שנה בערך אני מרגישה שהיא נלחמת עם עצמה לא להירדם למרות שהיא מאוד עייפה ואין הגיון שלא תרדם מיד,
אני רואה אותה פשוט נרדמת ותוך כדי ה פותחת את העניים ושוב נרדמת ואני מרגישה שהיא מפחדת להרדם או לא רוצה להירדם ואני לא מבינה למה זה?

הי אמא יקרה,

זו הילדה הראשונה שלך ונשמע שאת בהקשבה מאוד גדולה אליה, הרצון שלך ללמוד ולהבין אותה הוא לא מובן מאליו.
את צודקת לגמרי, ילדים עד גיל 4 לא מבינים הסברים.

אני מזמינה אותך לשאול את עצמך מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגויות שציינת.

באופן טבעי אנחנו מייחסים בתור הורים המון משקל להתנהגות של הילדים שלנו, אבל מאחורי כל התנהגות עומד איזשהו צורך.
למשל, יכול להיות שמאחורי ההתנהגות של תפיסת הפנים עומד הצורך בתשומת לב, כי היא למדה שבכל פעם שהיא מכאיבה לך בפנים,
את מעירה לה והיא מקבלת עבור ההתנהגות הזו תשומת לב. היא מאוד צעירה ואין לה עדיין שפה מפותחת, ייתכן שזו הדרך שלה לבקש ממך תשומת לב.

במצב כזה הייתי מראה לה מה כן אפשר לעשות: “אפשר ללטף אותי בפנים או ביד, תראי ככה” ואומרת “אמא בואי” או  “לשחק” או כל מילה אחרת שעם
הזמן היא תוכל ללמוד ולהגיד לך בעצמה במקום לצבוט אותך בלחיים. ואז הייתי מציעה לה משחק: “רוצה תופסת או משחק דגדוגים?”.

אם בכל פעם שהיא תופסת אותך חזק בפנים תגיבי באופן הזה, היא תלמד מעצם התגובה העקבית שלך וזה יחליף את ההסבר.

ילדים נולדים עם נטיה טבעית לחקר ולסקרנות ואחד התפקידים החשובים שלנו הוא לספק להם את הצורך הטבעי לחקור.
כשהיא פותחת את המכסה של האמבטיה, היא בעצם בחקירה עכשיו, זה סופר מעניין בעיניה לראות מה קורה למים,
איך זה נשמע כשהמים יורדים וכו- חשוב שתאפשרי לה לחקור, גם במחיר שיהיו פחות מים באמבטיה. תוכלי לשטוף אותה באמצעות כוס עם מים או עי הדוש.

כתבת שהיא מאוד דעתנית, ילדים אכן נולדים עם צורך באוטונומיה, בחופש, בלהחליט על עצמם בעצמם.

יכול להיות שהסינר לא נוח לה, מפריע או מציק לה (יש הרבה סינרים שהם מאוד מציקים) וממש חשוב לאפשר לה את החופש לבחור אם לאכול עם סינר או לא.

הייתי חושבת על פתרון אחר לסינר: היא יכולה לאכול ללא בגדים? היא יכולה ללבוש חולצה גדולה (אפילו שלך) שלא אכפת לך שתהרס?

כשאת תשימי לב יותר לצורך שלה ותראי מעבר להתנהגות עצמה, הסיכוי שההתנהגות שלה תעצבן אותך- ילך וירד.
תוכלי גם לאמץ לך מנטרה: “זה לא נגדי – זה בעדה”, ואולי שאלה כמו “מה היא צריכה ממני עכשיו? מה היא מבקשת באמצעות ההתנהגות הזו?”, יכולה לעזור לך פחות לכעוס עליה.

בנוגע לשינה, בתור התחלה הייתי יוצרת טקס ערב קבוע ומרגיע, טקס עקבי יכול מאוד לעזור לה להבין מתי נגמר היום ומתחיל הלילה.
למשל: מקלחת, סיפור, עיסוי (שיכול לעזור לה להרפות) ונשיקת לילה טוב, גם טקס כזה שקורה בכל ערב באופן חזרתי וקבוע יכול לעזור לה להכנס לשינה.

מה את חושבת?

אם יש לך עוד שאלות את מוזמנת לכתוב לי הודעה בפרטי ואענה לך בשמחה

נטע בנימינוביץ- אמאמאמנת

 

 

 

7 סימנו כבר
משתמש אנונימי

טנטרום והתקפי זעם של בן 5.3

היי, יש לי תאומים בני 5.3 ואחד מהם חווה טנטרומים והתקפי זעם שבהם הוא בוכה, צועק, מקלל, זורק מכל הבא ליד, בועט בקירות ובדלתות, ולפעמים גם מרים ידיים על אחיו התאום.
מדובר על התקף שנמשך כ- 20 דקות ולאחריהם הוא חוזר להיות הילד החמוד שהוא.

ניסיתי לבדוק מה הטריגר אבל לא מצאתי עקביות, לא רעב ולא עייפות. הוא פשוט רוצה משהו שלא יכול לקבל (לפעמים כי אין ולפעמים כי אני לא מסכימה)
או שאפילו רוצה משהו שלא יודע להסביר מהו ולכן לא מקבל אותו ומתפרץ. ניסיתי לדבר איתו על זה מחוץ לסיטואציה ולפתח טכניקות להרגעה והוא יודע לדקלם אותן מעולה,
אבל ברגע האמת אי אפשר לדבר איתו ולא עוזרים כל הרעיונות שפיתחנו יחד.

בכנות אציין שבמקרים כאלה גם אני “מאבדת” את זה לפעמים וצועקת (לא גאה בזה) ומנסה להרחיק את עצמי לחדר שלי לכמה דקות
אבל הוא רץ אחרי בבכי ובועט בדלת החדר עד שאין לי ברירה אלא לצאת.

בתחושה שלי, לא משנה מה יקרה ב 20 דקות פלוס מינוס הללו, כשהן יסתיימו הכל ייגמר מבחינתו אבל אני עוד נשארת עם משקעים ולכן מחפשת פתרונות. אני אשמח מאוד אם יש לך/לכן עוד רעיונות שלא חשבתי עליהם…

היי אמא,

נשמע שאת עושה עבודה מופלאה בכך שאת עוזרת לילד שלך להבין מה יכול לעזור לו להירגע!!
וטכניקות הירגעות זה דבר מבורך!!!!

אז למה ברגע האמת זה לא עובד?  2 סיבות:

סיבה ראשונה – בזמן טנטרום או התקף זעם, המוח החושב של הילד כרגע “מכובה” והילד פועל מהמוח הרגשי (השורד),
לכן הפתרונות והטכניקות לא עובדים בפועל.

סיבה שניה – המוח של הילד עוד לא מספיק מפותח ומיומן לטכניקות הירגעות.
צריך *להתאמן* על אותם טכניקות,
דרך יעילה להתאמן על טכניקות/אסטרטגיות היא בעזרת *סימולציות*.
אני מזמינה אותך לעשות סימולציה עם הילד שלך על סיטואציה מכאיבה שהוא עבר ולהתאמן יחד
על תגובה חדשה (ככל שיתאמן על התגובה החדשה, היכולת לזכור אותה עולה).

 

אז איך לפעול בפעם הבאה כשהילד חווה טנטרום?

תחנה ראשונה- גובה עיניים.

כשאני בגובה עיניים של הילד שלי,  הילד חווה התייחסות לכאב שלו.
גם אם הכאב נראה מיותר, אני כאן בשבילו אסופה ומחזיקה את הסיטואציה.
וגם אפשר להציע חיבוק.  אם הוא מסרב לחיבוק- זה טבעי. לא כל הילדים זקוקים למגע ברגע של טנטרום.

 

תחנה שניה – שיום רגשות ואמפתיה.

לשים את עצמך בנעליו של הילד.
כשמגיע רגש מסוג אכזבה או תסכול אצל הילד, אנחנו רוצים שהוא יידע שאנחנו רואים אותו
מעבר להתנהגות שלו ונשיים (לתת שם) לרגשות שהגיעו – אכזבה? אולי קנאה? אולי מסתתר צורך לתשומת לב?

זו הזדמנות להיות מודלינג לאמפתיה ולא להימנע מהכאב שלו,  פשוט להיות, להבין ולנרמל את האכזבה.
לדוגמה – “וואיי זה ממש מאכזב שנגמר הקורנפלקס, גם אני מתאכזבת כשנגמר לי החלב לקפה.. אוף….”

 

תחנה שלישית – מענה לכאב.

אני משתמשת בתחנה השלישית כשאני שמה לב לוויסות ברגשותיו.
מענה לכאב זה אומר שאני לא מפסיקה את הכאב שלו, אלא מציעה פתרון לכאב.

לדוגמה – “מה אתה מציע שנעשה? וואי!!! רוצה נכתוב על פתק (או בטלפון) רשימת מכולת?
נכתוב/ נצייר חלב? ככה שלא נשכח לקנות?”

 

נ.ב חשוב!

חוג אמא.. יש?

רוב מהתסכולים שנאגרים אצל ילדים הם בעקבות מחסור בתשומת לב אחד על אחד.
וכמו שיש ריפוי מרופא למטופל, אני אציע לך ולילדך לקבוע *חוג אמא* שנועד לריפוי הלב
אז אם אתם כבר עושים חוג אמא – סביר להניח שצריך להגביר את המינון כרגע.
ואם אתם עוד לא עושים חוג אמא, אני מזמינה אותך לנעוץ יום קבוע ביומן ולספר לילד שלך על חוג אמא שלך ושלו.

תתארי לך איך הוא ירגיש? 🙂

בהצלחה!!!!

ג’ני לוי מאמנת אמהות ומאמנת לצריכה בריאה בדיגיטל.

8 סימנו כבר
רבקה ואזן

ילד על הרצף עם נוקשות חשיבתית

היי, יש לי ילד שהוא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, יש לנו הרבה התמודדויות אתו בגלל הנוקשות החשיבתית,
דוגמא למקרה שהיה לי אתו אתמול: הוא מאוד בררן באוכל ואוהב לבשל ולאפות,
יום לפני כן הוא הכין לעצמו אוכל שהוא אוהב לבית ספר שכלל ביצה קשה,
אתמול הוא רצה להכין שוב את אותו אוכל אבל גילה שנגמרו הביצים, הוא “איים” עליי שאם אני לא מביאה לו ביצה הוא לא הולך לבי”ס(בסוף זה הסתדר עם ביצה מהשכנים)

אבל אני חושבת על זה שהוא יכול לדרוש פעם הבאה משהו יותר גדול ובכלל אני לא רוצה שהוא יאיים עליי וידרוש.

מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב?

הי, השאלה שלך מאוד חשובה ואני בטוחה שתתן למענה להרבה הורים שיש להם ילדים עם חשיבה תבניתית.

הנוקשות החשיבתית והחשיבה התבניתית מאוד מאפיינות ילדים על הרצף האוטיסטי וגם חלק מהילדים ואנשים עם הפרעת קשב,
וזה אכן אתגר לנו ההורים במיוחד כשהסיטואציה מחייבת חריגה מהתבנית או מהתכנון שהיה להם בראש, כמו המקרה שתיארת.

ברור מהשאלה שלך שאת מבינה שהוא לא מתעקש סתם ככה, שזה צורך שלו ודרך חשיבה שלו, ושאת מפגינה גמישות מחשבתית ויצירתיות
כדי כן לאפשר לו ככל הניתן להתנהל במרחב הבטוח שבו הוא מקבל מענה לצורך שלו.

יחד עם זאת כמו שכתבת, לא תמיד זה אפשרי. וכשלא מתאפשר לפעול בדרך שהוא רוצה, או לתת לו את מה שחשב ותכנן והוא מקובע עליו,
אז עולים רגשות מכאיבים גם אצלך כהורה וגם אצלו.

בשלב הזה נאום חוצב להבות שלנו ההורים על זה שצריך לפתח גמישות מחשבתית, על זה שהוא צריך להבין שלא תמיד יתקיימו
הרצונות שלו ודרישה שיבחר משהו אחר, יכולים רק לגרום לילד לרגשות עוד יותר מכאיבים ולעורר התנגדות והתעקשות ואפילו טנטרום או התקף זעם.

כי בדיוק כמונו כשילד מוצף ברגשות מכאיבים אי אפשר לנהל איתו שיח שפונה להגיון.

ולכן הוא גם מאיים עליך, למשל באי הליכה לבית הספר. כי הוא יודע שזה חשוב לך שילך לבית הספר ואולי בדרך זאת הוא מנסה להבהיר
עד כמה משמעותי עבורו שהדברים יהיו כפי שתכנן. שינוי, אפילו קטן מהתכנון או הציפייה אצל ילד עם נוקשות חשיבתית יכול מאוד לערער אותו.
אם אתם לא משתמשים בתנאים ואיומים, ותחדדו את המסר שוב ושוב שבמשפחה שלכם לא מתנהלים ככה, וגם כדאי שתדברו גם על רווח ומחיר
של לא ללכת לבית הספר. אם האיום לא יבהיל אתכם יהיה לכם יותר קל להגיב ברוגע ולילד יותר ברור שזו לא הדרך.

ובכל זאת מה כן אפשר לעשות בסיטואציות כאלו, עוד לפני שהמצב יתדרדר לאימונים? שיום רגשי.

איך נעשה את זה? כאשר מתעוררת הסיטואציה נעזור לילד לתת שם למה שהוא מרגיש. למשל אפשר להגיד לו:

“אני מבינה שזה מאכזב מאוד כשאי אפשר לקבל את מה שתכננת וציפית לו. אם זה היה קורה לי הייתי מאוד מתוסכלת”. או לחלופין לשאול:
“אני מאוד מצטערת שאין לנו ביצים היום בטוחה שזה מעורר בך רגשות לא נעימים. מה אתה מרגיש כרגע?”

בהתחלה, לילד לא מיומן לדבר על הרגשות שלו, ובמיוחד לילדים על הרצף האוטיסטי, לא יהיו המילים והשמות של הרגשות.
כדי שהוא ילמד, אנחנו נשתף ברגשות שלנו בסיטואציות שונות, נספר סיפור מהיום שלנו ואיך הרגשנו.

בנוסף בשלב הזה אפשר להציע לילד להכניס לרשימה את מה שרצה – במקרה שתיארת זו תהיה רשימת קניות, ובמקרה שמדובר נגיד
במשחק/צעצוע זו יכולה להיות רשימת משאלות. ונגיד לילד מתי נוכל לקנות או מתי יהיו שוב ביצים בבית.
יש לקחת בחשבון שיש ילדים על הרצף האוטיסטי וגם ילדים עם הפרעת קשב שצריכים לדעת בדיוק מתי זה יהיה –
אז קחו את זה בחשבון כשאתם מתחייבים על מועד, שהוא באמת ריאלי.

בנוסף, ובמקביל אפשר לתרגל גמישות מחשבתית וגם התמודדות עם תסכול ואכזבה.

לשם תרגול גמישות מחשבתית נעזור לילד לחפש פתרונות לבעיות. עדיף בהתחלה להתייעץ איתו אפילו על בעיה או דילמה שלנו,
כי יהיה לו יותר קל לחשוב על מספר פתרונות. בהמשך אפשר גם לתרגל איתו מציאת מספר פתרונות לבעיה שלו.
עוד דרך לתרגל גמישות מחשבתית היא לעשות דברים במהלך היום יום בדרכים שונות. זה יכול להיות ללכת בדרך שהוא לא רגיל,
או להתנסות למשל ביצירה בחומרים שונים, או להמציא משחק חדש ביחד.

אם הוא מוכן אז אפשר אפילו לשנות חוקים של משחקים ולראות איך זה משפיע על התוצאה של המשחק למשל.
אם הילד לא בררן אז אפשר להתנסות במתכונים שונים, אפילו למשל לאותו סוג של עוגה, עד שמוצאים שניים שלושה שאוהבים.

תוך כדי ההתנסות אפשר להסביר למה ומה הערך של לעשות דברים בדרכים שונות, ובו בזמן להיות קשובים לילד וליכולת שלו
להכיל באותו זמן שינויים כאמור ולא למתוח יותר מידי את הגבולות.

לשם תרגול התמודדות עם תסכול ואכזבה, אפשר שוב להתחיל משיתופים שלנו על סיטואציות מאכזבות ומתסכלות שהיו לנו ולספר איך
התמודדנו וגם לשאול אותו מה הוא היה עושה ומשם אפשר לפתח את הנושא. ואפשר גם להתכונן ולעשות הטרמה למצבים שונים
מעוררי תסכול למשל לקראת פגישה עם חבר.

אפשר לתכנן במה ירצה לשחק, ואז לדבר על מה שירגיש אם החבר לא ירצה לשחק במשחק שבחר או שירצה לשחק במשחק שהילד שלך לא אוהב.
איך הוא יגיב, מה הוא יגיד לחבר. ההכנה הזו בעצם תאפשר לילד לשלוף פתרון מתוך הזכרון שלו.

העליתי כאן בתשובה מספר כיווני פעולה, שביחד יאפשרו לכם לתקשר טוב יותר במצבים כפי שתיארת וגם למצוא פתרונות ביחד ולא באיומים.

אם יש לך שאלה נוספת אני כאן לעזור, שיהיה בהצלחה!

נגה פנחסי אבנטוב,
אימון להתנהלות מיטבית לצד הפרעת הקשב להורים ומתבגרים.

5 סימנו כבר
אלונה בן משה

היפרדות מטיטול

היי הבת שלי בת 2.7 ואני עדיין לא התחלתי תהליך של היפרדות מטיטולים
רוצה להתחיל לא בטוחה שהיא מוכנה ולא בטוחה שאני
אבל כן הייתי אוצה הסבר מה כן כדי להתבונן אם היא מוכנה כדי לא לפספס הזדמנויות ואיך לעשות זאת
בעיקר תודה

תודה על השאלה הזו, בטוחה שהיא עולה לעוד הורים לפני תהליך של פרידה מחיתולים,
השלב הראשון הוא אכן מוכנות הורית ולכן מאוד חשוב לקבל את הידע וטוב שכתבת כאן.

לפני כל שינוי שאנחנו רוצים להתחיל עם הילדים שלנו הכלי החשוב ביותר הוא הטרמה- מלשון
ט.ר.מ- קודם, אנחנו רוצים להכין את הילדה עוד לפני שהיא נפרדת מהחיתול לשלב הזה.

ולכן הדבר הראשון שהייתי ממליצה לך לעשות זה להכין יחד איתה פינה מותאמת בחדר השירותים/
המקלחת בו יהיו:

1. שטיח קטן שייתחום את האזור.
2. סיר,.
3. סלסלה עם מגבונים, טיטולים, ובגדים להחלפה.
4. שרפרף קטן בו היא תוכל להחליף את הבגדים בנוחות.

יש חשיבות גדולה לסביבה כמקדמת את התהליך, כך היא תוכל להתנסות בעשיית הצרכים גם אם
עוד לא נפרדתם מהחיתול.

בנוסף חשוב להבין מהם סימני המוכנות:

1. מבינה את משמעות המילים קקי ופיפי, יודעת היכן השירותים.
2. הטיטול יבש לאורך זמן, כלומר יש פחות החלפות לאורך היום.
3. מראה אי נוחות כשהטיטול מלא, מנסה להוריד, נעה באי נוחות.
4. מודעת לצרכים, מסמנת או ממש מבקשת להחליף טיטול כשעושה.
5. מבקשת את העצמאות שלה- האם היא מעוניינת להיות עצמאית יותר, מנסה לפשוט או
ללבוש מכנסיים.

יש ילדים שכבר ממש מוכנים ומבקשים ללבוש תחתונים או ללכת לשירותים וזה סימן מוכנות מובהק.
כל אלה הם סימני מוכנות, לא חייב את כולם, לפעמים יהיו כמה ולפעמים רק אחד.
אחד הוא לגמרי מספיק כדי להתחיל לבצע תצפית ולהתבונן לעומק מה עוד הילדה מראה.

איך מבצעים תצפית:
אני מזמינה אותך לקחת דף ועט ולהתבונן על הילדה שלך בלי לפעול, רק להתבונן במשך היום:

איך היא מתנהגת כשהטיטול מלא?
איך היא מתנהגת כשעושה צרכים בטיטול?
האם מסמנת בצורה כלשהיא שעשתה בטיטול?
האם היא עושה בפינה מסוימת או בכריעה?
האם היא מנסה לפשוט את המכנסיים?

בתצפית בעצם את כותבת לך את כל הסימנים שאת רואה אצל הילדה שלך שקשורים בעשיית
הצרכים.

מזמינה אותך להתחיל מתצפית והכנת הסביבה ולראות מה עולה מתוכה.
אני כאן לכל שאלה,
את יכולה לפנות אלי דרך האתר או דרך הוואצאפ.
מלי צרפתי- מאמנת אימהות לצמודים בגישת אמא מאמנת.

6 סימנו כבר
סיון פיטל

הילד בן ה-3 מתנהג לא יפה לאמא שלי שהיא באמת סבתא מושלמת!!

הי אפרת הילד המקסים שלי בן 3 היום.
ראשית , רוצה לומר לך שאני מאוד מתחברת לתכנים שלך , עוקבת אדוקה וגם קראתי את הספר פעמיים.

רקע – אני בהריון חודש חמישי לאחרונה, הראל ממש מתנהג לא יפה לאמא שלי שהיא באמת סבתא מושלמת!! סבלנית, מכילה מפנקת, תמיד מדברת יפה .
אני מסבירה לו איך מתנהגים לסבתא , גם אומרת לו שסבתא מאוד נעלבת והוא ממש לא מקשיב עד שבסוף יוצא שאני כועסת עליו וגם אומרת לו שאני כועסת. הדינמקיה הזו ממש ממש עושה לי רע והייתי רוצה לדעת כיצד להתמודד עם הסיטואציה הזו.

בנוסף, הוא התחיל ל”עשות דווקא”, לדוגמא- הוא מלקק אותי ואני מסבירה לו בצורה נעימה שזה לא נעים לי והוא יכול ללקק דבש, גלידה וכו… ועדיין ממשיך עד ששוב אני מתעצבנת ואומרת לו שאני אאלץ לקום כי זה לא נעים לי.. אשמח לתובנות
סיון

הי אמא יקרה,
קודם כל איזה כיף לשמוע שאת לומדת ורוכשת עוד ועוד ידע וכלים כדי להיות האמא שאת רוצה להיות ובשעה טובה על ההריון! אמן שיעבור בקלות ובידיים מלאות 3>

כתבת שההריון הוא רקע אבל מאוד יכול להיות שהוא ממש הבסיס, המעבר מלהיות ילד יחיד לאח בכור מתחיל כבר ממש מעכשיו. 
בין אם סיפרתם להראל על ההריון ובין אם לאו, יכול להיות שהסביבה מברכת אותך, שאת חשה עייפות, קושי בלהרים אותו או
נעדרת לבדיקות והראל מרגיש את היציבות סביבו מתחילה להתערער.
אם נצרף לזה את השלב ההתפתחותי שבו הראל נמצא – גיל 3 – שמביא איתו התפתחות חדשה, הבנה יותר עמוקה של דברים שהוא יכול ומסוגל לעשות בעצמו,
ואיתה האפשרות לסרב לבקשות מהסביבה, נקבל יחד כל מיני התנהגויות מפריעות שמתחילות לצוץ.
אם נזכור שהוא לא נגדנו (או נגד סבתא) אלא בעדו, נחשוב יחד מה בעצם הראל מבקש בהתנהגות שלו?  
1. אותך ואת תשומת הלב שלך – בכל פעם שהוא מתנהג בצורה מסוימת לסבתא או אלייך הוא מקבלת את תשומת הלב שלך,
לא משנה לו אם מדובר בתשומת לב חיובית או שלילית, תשומת לב זו תשומת לב.מה אפשר לעשות?
למלא את מיכל תשומת הלב בזמן קבוע בחוגאמא – למרות שהוא בן יחיד, יש משהו מיוחד בזמן קבוע בשבוע שהוא רק שלכם, שהטלפון בצד,
שעושים משהו שהוא נהנה ממנו במיוחד ומלא בנוכחות ללא מטלות הבית ברקע.
2. שליטה ובחירה – בבחירה להפוך מילד יחיד לאח בכור אין להראל שליטה, במיוחד אם הוא עדיין לא מודע להריון
אלא רק מלא בסימני שאלה לגבי השינויים סביבו או השינויים שיבואו.
מה אפשר לעשות?
לייצר עבורו שליטה במה שכן אפשר דרך עצמאות מחשבתית ופיזית.לדוגמא: אם ללכת לסבתא ברגל או בעגלה, לעלות במדרגות או במעלית, לאכול אורז או פסטה, ללבוש חולצה כחולה או אדומה.
וגם, ללמד אותו פעולות עצמאיות שהוא יכול לעשות, כמו: לקלף ביצה לארוחת הערב, למלא לו את בקבוק המים או לסחוב את התיק.
כשנייצר להראל את האפשרות לבחור עליו ועל הגוף שלו, כנראה שהוא יבחר פחות ופחות לשלוט בנו ובגוף שלנו.
לצד המענה שניתן בשני המישורים הללו, אנחנו אמורות לראות הפחתה בסיטואציות מהסוג הזה, ואם הן עדיין קורות,
כדאי לבחור תגובה אחת שתהיה התגובה העקבית שנדבוק בה כדי לייצר תהליך למידה.השאלה המנחה לבחירת תגובה מתאימה היא: מה אני רוצה ללמד אותו? 
לדוגמא: אם אני רוצה ללמד אותו הקשבה לגוף, אני אגיד “הראלי זה מגעיל אותי שמלקקים אותי,
אז אני עוברת לספה השניה, אתה רוצה שנבנה יחד במגנטים?”
לסיום,
זכרי שהראל נמצא בשלב שאין לו עדיין אמפתיה לסביבה.
הוא עסוק בו ובעצמו ומבחינתו מה שהוא מרגיש = כל העולם מרגיש – כלומר, אם לו כיף כנראה שגם לסבתא כיף.
זה תקין ונורמלי, לכן אנחנו עוד לא יכולות לבקש ממנו שיתחשב ברגשות של סבתא כי הוא טרם פיתח את היכולת הזאת.
עדיף שנתמקד במה הוא מבקש דרך ההתנהגות שלו, איך אפשר לתת לו מענה ולהגיד איך כן אפשר להתנהג.
מה את חושבת?
אני כאן אם יש לך שאלות נוספות,
8 סימנו כבר
משתמש אנונימי

מצוקה חברתית

היי אפרת יקרה,
הבן שלי בן ה-6 (כיתה א) עובר כבר חודשיים תקופה מאתגרת ואנחנו איתו.
הוא מאד ילד של חוקים וכללים וברגע שמשהו לא עובד לפי ה”אמת שלו” הוא שובר את הכלים. ובנוסף קיים קושי פיזי כי פחות חזק.
זה הגיע למצב שלא מסתדר עם החברים כלל הם צוחקים עליו “יא תינוק” “יא פחדן” “אם לא תעשה… אני לא אהיה חבר שלך” ועוד…. הוא מגיע למצבי תסכול שבהם צועק, בוכה, בועט ואני לא מצליחה כבר לסייע ולהרגיע אותו.

אני ממש מתוסכלת איתו ומרגישה שהסביבה שהוא נמצא בה כל היום היא כמו שדה קרב. היום אמר שלא מרגיש טוב ונשאר איתי בבית והרגשתי שממש לא רוצה לבית הספר.

אודה להכוונה❤️

היי,

קודם כל ולפני הכל אני שולחת לך חיבוק גדול!

את מתארת פה סיטואציה כואבת ומאתגרת וחשוב לי להגיד שאני כותבת לך כמחנכת א’-ב’ לשעבר,
כמאמנת שעובדת ומתעסקת הרבה עם ילדי כיתות א’ בחיזוק בטחון עצמי וחברתי וגם כאמא.

המעבר לכיתה א’ הוא בדרך כלל המעבר הראשון המורכב שהילדים שלנו עוברים.

השנה, המעבר הזה מורכב עוד יותר, כי למעשה עוד לא התחילה שגרה בבית הספר,
והילדים כבר יצאו לחופשת חגים ומיד אחרי נכנסנו למלחמה.

ילדי כיתה א’ עוד לא הספיקו לרכוש באמת חברים חדשים מהכיתה,
ואצל חלק נוצר ריחוק חברתי בגלל החופשה הארוכה שהייתה (זו של החגים וזו של המלחמה).
לכן, ילדי כיתה א’ נמצאים בסיטואציה מורכבת מבחינה חברתית.

חסרים לי הרבה פרטים כדי להבין לעומק את המקרה,
(כמו למשל – כשאת כותבת על כך שהבן שלך לא מסתדר עם החברים – אלה חברים מהגן? או ילדים חדשים מהכיתה שלו?)

אבל כן חשוב לי להתייחס לכמה דברים:

  1. הבכי, הצעקות והבעיטות שלו מראות עד כמה הוא מתוסכל ואולי אפילו במצוקה.
    נראה שכמו שאת חסרת אונים מולו, אולי גם הוא חסר אונים מול אותם הילדים ולא יודע מה לעשות אחרת.
    חד משמעית אנחנו יכולות ביחד לעזור לו, וכמה שיותר מהר.
  2. הדבר המשמעותי ביותר בכיתה א’ הוא חיזוק התחום החברתי, באימונים אישיים בקליניקה שאני עושה
    אני ממש בונה תוכנית עבודה לחיזוק התחום החברתי.
    ההתחלה של התכנית הזו היא לייצר עוגנים חברתיים במהלך השבוע,
    כלומר- ימים קבועים שבהם הילדים נפגשים עם חברים אחר הצהריים.
    (האם הילד שלך נפגש עם חברים אחר הצהריים? אלה אותם ילדים שמציקים לו או ילדים אחרים?).
  3.  במקביל לחיזוק החברתי יש חשיבות ללמד את הילד שלך איך להגיב בסיטואציות הקשות שאיתן הוא מתמודד.
    מכנים אותו בשמות מעליבים כל כך – ואני רוצה לעזור לך ייצר אצלו חוסן, שהוא יידע מה להגיד ואיך לעשות:

א. כשהוא מספר לך שמציקים ל ו- לפני הכל אני תצמיד אוהבת להודות לו על עצם השיתוף “מאמי שלי, תודה שאתה מספר לי. אני פה תמיד בשבילך”.

ב. אני מאוד אוהבת לשאול ילדים אם הם מספרים רק כדי לנקות את הלב או שהם רוצים שנעזור להם?

אם הוא מבקש רק לנקות את הלב- תני הרבה מקום לרגשות המכאיבים שהוא מספר עליהם, ותני לו גם חיבוק גדול על ההתמודדות.

אם הוא בוחר שתעזרי לו- תחשבו ביחד מה אפשר לעשות כדי לעזור. תשאלי מה הוא חושב שיעזור,
ותוכלי להציע מה את חושבת שיעזור לו להתמודד בבית הספר עם אותם הילדים.

ואז אפשר ממש לעשות סימולציות בבית של מה שקורה בבית הספר ולתת לו לתרגל בבית
מה הוא אומר ומה הוא עושה כשמעליבים אותו ככה.

 

הלוואי שיכולתי לכתוב כאן את כל התכנית ולתת מענה מקיף ורחב יותר,
אני צריכה הרבה יותר פרטים כדי לעזור לכם בצורה נכונה ועמוקה.

אני מקווה שהצלחתי לעזור ולתת כיוון, ואני מזמינה אותך, מכל הלב,
ליצור איתי קשר כדי שאצליח לעזור לך ולילד שלך יותר מקרוב
(את יכולה להגיע אליי דרך הלשונית של המאמנות באתר, או לכתוב לי לנייד).

שולחת לך חיבוק גדול,
ליאת שחם
אמא כאן – מאמנת לחיזוק בטחון עצמי וחברתי של ילדים.

9 סימנו כבר
משתמש אנונימי

הצקות בבית הספר

היי, תודה על האפשרות לשאול כאן-
הבן שלי עוד רגע בן 14, לומד בכיתה ח. לפני כמה ימים סיפר לי שמדי פעם שני ילדים בכיתה מציקים לו, בין היתר מוציאים לו את הפיאות(מדובר בבי”ס דתי).

הוא אמר שזה לא קורה על בסיס יומי אבל קרה כמה פעמים.
ברקע לסיפור אכתוב שבאמצע שנה שעברה החלטנו להעביר אותו לכיתה אחרת(באותה שכבה) אחרי שסבל מהצקות רבות וגם לא היינו מרוצים מהרב שלו.הצקות הגיעו לרמה של אלימות,
ההנהלה היתה מעורבת ואפילו באחת הפעמים חמי הרים טלפון לאחד ההורים של הילדים(ידענו רק בדיעבד).

מאז המעבר הילד ממש פרח, המעבר עשה לו טוב, הרב שלו מקסים והבן שלי ממש אוהב אותו.
הוא גם משבח את הכיתה ואומר שהכיתה שלו איכותית(אנחנומגם רואים את זה) ושרק השניים האלה בעיתיים ואמר שהציקו לעוד ילד.
גם חברתית הוא השתלב טוב, חיכה לצאת לטיולים וממש השתנה והתחיל להיות מעורב חברתית. אין לו מפגשים חברתיים אחה”צ. ביה”ס שלו הוא אזורי ואין ילדים מהכיתה שלו ביישוב שלנו.

אני מציעה לו שייקבע עם חברים ואני אקח ואחזיר אבל מרגיש לי שעד שהוא מגיע הביתה הוא עייף מדי.
אבל כן היה כאן חבר בשהוע שעבר וגם ישן כאן. לא מרגיש לי שיש בעיה חברתית למעט השניים שמציקים. לאחרונה בא עם הסיפור של ההצקות ואני ממש בהתלבטות מה לעשות.
הוא לא רוצה שהחברים ידעו שהוא סיפר לרב כי אז יקראו לו מלשין וייצחקו עליו שהלך לספר(מה שקרה בעבר).
כששאלתי מה הוא רוצה לעשות והאם רוצה שנתערב, אמר שאחרי חופשת החג יספר לרב שלו. אני הצעתי הצעות כמו להזמין את כל הכיתה לכאן וגם אותם אבל הוא ממש מסרב.

השאלה שלי היא מה נכון לעשות? אני רוצה ללמד אותו איך לפתח חוסן כך שגם אם מציקים יידע להתמודד.
הוא מבחינתו אמר שזה לא קורה הרבה וזה לא משפיע על הרצון ללכת לבית ספר ושהוא לא חושש מהם אבל ברור לי שזה מאוד מציק לו, הוא גם אמר שזה מפריע לו .

מרגיש לי שקל “ליפול” עליו כי הוא ילד טוב ושקט. אציין שאנחנו עברנו את התוכנית במחזור 14 ומאז אנחנו עובדים על הבטחון והחוסן שלו.
אם פעם כשהיו הצקות הוא ישר היה מסוגל לבכות, אז עכשיו הוא מספר שהוא מתמודד ועונה כשמציקים לו, אומר שזה מציק או פונה לבקש עזרה מצוות המורים.
במהלך החודשים האחרונים אני רואה שיש שיפור בהתמודדות שלו כשהוא מספר לי את זה אבל עדיין מדובר בהצקות וגם בגבול שנחצה כשנוגעים בו אפילו שזה “רק” הוצאת פיאות החוצה.
אשמח ממש לתובנות וכלים בנושא.

היי,

לפני הכל אני שולחת לך חיבוק גדול.

זה ממש קשה לדעת שהילד שלך עובר קשיים כאלה בבית הספר, ונראה שאתם עשים הרבה כדי לעזור לו- וגם הצלחתם!

את כותבת שבסיטואציות חברתיות הוא כבר מגיב אחרת- וזה כנראה תוצאה של העבודה שאתם עושים איתו.

בנוסף, אני קוראת שהבן שלך משתף ומספר לכם מה קורה לו בבית הספר- וזה ממש ממש חשוב שהוא משתף, בטח בגיל שלו.

הדבר הראשון שאני תמיד מציעה לעשות זה להגיד “תודה שבחרת לשתף”, כי זה באמת לא מובן מאליו.

חשוב להבין מתי זה קורה? מתי הם מציקים לו? בבית הספר? בשיעור? בהפסקות? בדרך הבייתה? כמה פעמים זה קורה ביום? בשבוע?

המידע הזה חשוב כדי להבין יותר לעומק את ההתמודדות של הבן שלך.

בכל מקרה- גם אם זה קורה “רק” פעם בשבוע – זה חמר ודורש טיפול.

 

זה ממש ממש חשוב ששאלת את הבן שלך מה הוא רוצה לעשות בקשר לשני הילדים שמציקים לו, ולא פעלת על דעת עצמך.

האם הוא כבר סיפר לרב? מה הוא אמר לו? האם הם הצליחו ביחד למצוא פתרון?

 

כמחנכת לשעבר אני יודעת להגיד שהרבה מאוד ילדים חוששים לספר למורים שיש ילדים שמציקים להם, בעיקר כי עולה בהם
הפחד שהמורה יעשה פעולה כלשהי נגד אותם ילדים מציקים ואז יתגלה לכולם שאותו ילד סיפר שמציקים לו.

פעולה כזו תגביר את רף ההצקות – בדיוק כמו שהילד שלך אומר לך שכבר קרה לו בעבר.

לכן, אני מציעה פה כמה דברים:

1. חשוב להגיד לילד שאפשר לספר למורה ולבקש את העזרה שלו.

אני תמיד אומרת לילדים שהתפקיד הכי חשוב שלי כאמא הוא לאהוב ולשמור עליהם, וכשאני לא איתם במסגרות –
זה התפקיד של מחנכ/ת הכיתה. כדי שהמחנך ידע לשמור עליו- הוא חייב לדעת שמשהו לא טוב קורה.

מכיוון שמדובר באלימות (לפחות מבחינתי), אני הייתי מציעה גם שיחה משותפת של הילד שלך יחד איתך,
יחד עם  הרב, ועם יועצ/ת בית הספר  – כדי למצוא פתרונות לעזור לו.

גם האופציה של לערב את ההורים של הילדים האלה צריכה להילקח בחשבון במקרה שאין שיפור או של החמרה.

2.חשוב להסביר לילד שאפשר לבקש מהמורה לא לפנות בעצמו לילדים שמציקים, לא לדבר בכיתה על המקרה הזה, בגלל החששות שקיימים.

3.חשוב להמשיך לעבוד עם הילד שלך על מה הוא יכול לעשות מול הילדים האלה כשהם פונים אליו,
כשהם אומרים לו דברים מעליבים או כשהם מוציאים לו את הפיאות.

ממש לעבוד איתו בסימולציות בבית – מה להגיד ומה לעשות כשהם מציקים לו.

 

לגבי מפגשים אחר הצהרים – את כותבת שהוא כן נפגש עם חברים ושאת לא חושבת שיש בעיה חברתית.
את כן יכולה לשאול אותו מי החברים שלו מהכיתה? האם יש ילדים שהוא היה רוצה להיות חבר שלהם ועוד לא יודע איך להתחבר?
האם יש ילדים בשכבה שהיה רוצה להתחבר אליהם?

ואם כן- תציעי לו לחשוב ביחד מה הוא יכול לעשות כדי לייצר את החברויות שהוא רוצה.

אם תראי שאת צריכה עוד עזרה ועוד הכוונה אישית בנושא – אשמח מאוד לעזור לך.

מקווה שנתתי מענה, אשמח שתכתבי לי אם הצלחתי לעזור לך.

חיבוק גדול,

ליאת שחם
מאמנת לחיזוק ביטחון עצמי וחברתי של ילדים.

5 סימנו כבר
משתמש אנונימי

מציצת אצבע

היי אפרת המדהימה. הבת שלי בת 3.3 מוצצת 2 אצבעות מאז שהיא תינוקת, לא הייתה לוקחת מוצץ כלל, ינקה הנקה מלאה עד גיל 1.3 בתוספת מוצקים כמובן. מוצצת את האצבעות כשהיא עייפה/לצורך הירגעות אחרי בכי. ברור לי שזה צורך לשם התכנסות והרגעה עבורה. יחד עם זאת אני רוצה לגמול אותה מההרגל הזה ולכן אצטרך את עזרתך בנושא תודה

היוש אמא יקרה,

נשמע שגורת האנוש שלך אכן מורגלת למציצת אצבעותיה כמענה לצורך בהירגעות.

כמה תבונה יש בך על היכולת להתבונן במה המניע למציצת האצבעות.
בנוגע לפרידה מההרגל אומר שכדאי לבחון האם זה הזמן הנכון עבורה.
בכל תהליך פרידה (אצבע, בקבוק, מוצץ, טיטולים וכו׳) יש משמעות גדולה לטיימינג.
האם זהו הטיימינג הנכון עבורה? ועבורנו..

וזה שעכשיו אנו החלטנו שזה הזמן לא אומר שמצידה ישנה בשלות לתהליך.

תחילה, בואי נעניק לה טכניקות להרגעה שאינן מציצת אצבעות.
אפשר לספר עליי ומה עוזר לי להירגע,
לעשות מודלינג פיזי ממש ״אוף! אני כועסת, אותי מרגיע לשכב על הספה בעיינים עצומות ולספור עד 10״.
שוב ושוב ושוב בחזרתיות בכדי שהיא תוכל לחקות התנהגות ולהירגע בדרך שונה מהדרך המוכרת לה כעת .
בנוסף, רצוי לעבור ולצחצח שיניים במברשת שיניים חשמלית , זה ימלא צורך בגירוי חלל הפה, כך שגם אם
היא נושכת את המברשת אפשרי לה, זכרי שזה ממלא צורך שכולל הרגעה בתוכו.

ודבר אחרון, הביאי את זה למודעות שלה, באמפתיה:
יא… האצבעות שלך בפה, מה את מרגישה?
עצובה / מתוסכלת ?
זה מרגיע אותך?
מה עוד יכול להרגיע אותך?
שיח כזה באופן חזרתי יכול להיות הצעד הראשון לשינוי.

במידה ועולות שאלות / תהיות , אני כאן .
כתבי בכל עת,
מקווה שהצלחתי לעזור ולספק מענה שימושי.
שיהיה בהצלחה,
חניאל גרוס.

6 סימנו כבר
רז שלו

יום הולדת 5

הילד שלי יחגוג עוד חודש וחצי יומולדת 5, כבר שנה שלישית שהוא נמצא בגן עירייה ושם התחילו חגיגות יומולדת עם הילדים מהגן.

כשהוא היה בן 3 אז עשינו רק עם משפחה וחברים שלנו כי היה נראה לי שהוא עוד קטן, שנה שעברה כשהוא היה בן 4 שאלתי אותו אם הוא רוצה שנחגוג עם החברים מהגן והוא ביקש לחגוג רק עם המשפחה.
אחרי שהוא חגג יומולדת בגן עצמו הוא התחרט וביקש לחגוג יומולדת עם החברים מהגן וזה היה כבר מאוחר מידי בכדי לארגן אירוע כזה (אולי גם קצת חשבתי שהוא ילמד מזה, אולי שגיתי בכך, לא יודעת).

השנה שאלתי אותו מה הוא רוצה שיהיה ביומולדת עם החברים מהגן, והוא אומר שוב שהוא לא רוצה, שהוא רוצה רק עם המשפחה.
האם לארגן בכל זאת? האם לשכנע? מה לעשות?
בלי קשר לכך אני קצת דואגת שהביישנות שלו כבר מתחילה לפגוע בו חברתית, מחפשת דרכים לעזור לו לעלות את הביטחון העצמי,
כמו לרשום לחוגים (סירב בתוקף, כשכבר רצה לא היה מקום), טיפול עם כלבים ועכשיו המאמץ הנוסף אחרי שראיתי פוסט שלך זה להתחיל להזמין יותר חברים שלו הביתה. אובדת עצות בנושא

אמא יקרה,

קודם כל אני רוצה לומר שזה מדהים כמה את רגישה וקשובה לילד שלך .

מצד אחד את מקשיבה לו ולצרכים שלו, ומצד שני הוא עוד צעיר ומשנה את דעתו לעיתים תכופות.

ההתלבטות היא באמת לא פשוטה: האם להקשיב לו? האם מה שיקרה שנה שעברה יחזור שוב?

אני רוצה שתזכרי שהוא רק בן 4, ואין לו עדיין (כמעט) ניסיון בלחגוג יומולדת.

השאלה שלי היא: מה את רוצה ללמד אותו? שאם הוא מחליט משהו אין דרך חזרה?
או שאם הוא מתחרט ומשנה את דעתו את בתור אמא שלו תהיי שם בשבילו ויחד תמצאו פתרון,
כי לכל בעיה יש לפחות 3 פתרונות.  (ועל הדרך את מלמדת אותו גמישות).
כשאת מנסה לשכנע אותו את בעצם אומרת לו ״אתה לא יודע״ ולכן צפוי שיתנגד.

מה דעתך בתור ״משחק״ או כחלק מחוג אמא (בזמן שיש לך איתו 1:1),
למשל לומר לו אם היית יכול לתכנן יומולדת איזה ממתקים היו בה? ואת מי היית מזמין?
ואז לתכנן ״תוכנית מגירה״ , שתהיה לכם, למקרה שהוא יתחרט.

לגבי הביישנות – הזמנה אליכם הביתה זאת אפשרות מעולה ליצירת קשר.
הוא נמצא בטריטוריה מוכרת, במקום הבטוח שלו, וזאת הדרך להתחיל ליצור קשר אישי.
לגבי החוגים – יש פה דפוס חוזר כמו ביומולדת, שבסוף הוא מתחרט.

אני תוהה אולי שווה בפעם הבאה לרשום לשיעור ניסיון למקרה שיתחרט, ולהציע לו ללכת.

עכשיו כשאין מקום אפשר לבדוק אחרי כמה שיעורים אם התפנה מקום בחוג שרצה
(הרבה פעמים יש ילדים שפורשים אחרי כמה שיעורים), או בחוג דומה במקום אחר,
ואז את מלמדת אותו שאפשר תמיד למצוא  פתרון.

ואם אין מקום באף חוג אחרי שניסיתם פתרונות שונים, הוא לומד מהי אכזבה,
ואפילו שזה רגש מכאיב, משם הוא יצמח, ומשם הוא יפתח חוסן.

 

מקווה שעזרתי,

חן סבן מאמנת בגישת אמא מאמנת.

10 סימנו כבר
משתמש אנונימי

אלימות מילולית

היי, הבן שלי בן 6 וקצת . מגיל מאוד קטן שלו אני לוקחת עזרה עם בעיות התנהגות שיש לו ( ספר של אפרת , קורסים של אפרת ועכשיו גם סיימתי את קורס עיצוב התנהגות.
ועדיין יש סיטואציות שאני נשארת בלי מילים… הבן שלי עשה סרטון של קללות שהוא קילל מישהי במשפחה שקרובה אלינו .
קללות ממש ממש לא יפות . אז אני יודעת הוא רק ילדים והוא לא באמת יודע מה משמעות הקללות ( מכירה את ההתייחסות בספר של אפרת לנושא הקללות ) אבל עדיין מרגישה שהצורת התייחסות שלי לדברים הרבה פעמים לא עוזרת וההתנהגות לא הולכת ומשתפרת כמו בסיטואציה הזו .
לא יודעת כבר איך לנהוג אני לא מאמינה בעונשים לעולם לא נתתי אבל אשמח להתייעץ אולי להגיד לו שאין יותר טלפון בחודש הקרוב אם זה מה שהוא עושה אם הטלפון …
מבקשת עצה הצעה ♥️

היי אמא יקרה,

את מתארת סיטואציה מאוד לא נעימה שיכולה להעלות אצלינו בתור אימהות מגוון רגשות כמו בושה, מבוכה, תסכול ועוד, אז קודם כל ליבי איתך.

אני מזמינה אותך לשאול את עצמך שתי שאלות בהקשר להתנהגות של הקללות:

  1. מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות של הקללות בהודעה?

באופן טבעי אנחנו מייחסים בתור הורים המון משקל להתנהגות של הילדים שלנו, אבל מאחורי כל התנהגות עומד איזשהו צורך.

למשל מאחורי התנהגות של קללות יכול לעמוד צורך בתשומת לב- כשאת מגיבה בכעס להתנהגות של הקללות,
את נותנת לו המון תשומת לב להתנהגות שהיא לא חיובית, ובכך את מחזקת אותה ואז הסיכוי שיעשה שוב את
אותה ההתנהגות הולך ועולה (זוכרת את העקרון הזה מהשיעור של ‘גבולות וסמכות הורית’?).
חשוב שתתני מענה לצורך שלו בתשומת לב, אבל מחוץ לסיטואציה ולא בהקשר להתנהגות של הקללות ופה אני אשאל אותך האם יש לכם חוג אמא קבוע פעם בשבוע?

אם לא- ממש כדאי להתחיל ולאמץ את הריטואל הכל כך משמעותי הזה שיכול למנוע הרבה אתגרים התנהגותיים.

מאחורי ההתנהגות הזו יכול לבוא גם הצורך בעצמאות – לפעמים ילדים מקללים כי הם מרגישים שכשהם מקללים הם משתמשים ב”מילים של גדולים”.
אם לדעתך הצורך פה הוא בעצמאות, חשבי איך עוד את יכולה להגדיל את העצמאות של הילד שלך, כדי שהוא יוכל להרגיש גדול לא באמצעות קללות:

זו יכולה להיות עצמאות במעשים – להעביר לאחריותו פעולה אחת שהיום את עושה עבורו (למשל להכין לך קפה כל בוקר)
או עצמאות במחשבה- להגדיל לו את אפשרויות הבחירה והחופש להחליט על עצמו במהלך היום יום (למשל: לבחור מה לעשות בשבת הקרובה מתוך 2 אפשרויות)

 

  1. מה את רוצה ללמד אותו בסיטואציה הזו?

ולהתחיל ללמד אותו את הדבר הזה שאת רוצה ללמד דרך שיחה:
הייתי מדברת איתו על ההודעה הזו, מנסה להבין איתו מה הוא רצה להגיד באמצעותה?
הוא כועס על בת המשפחה הזו? כי מה? מה היא עשתה?
האם הוא חושב שההודעה הזו עזרה לו? האם עכשיו היא מבינה מה היא עשתה שהכעיס אותו?
מה לדעתו הדרך שכדאי לבחור בה בפעם הבאה כדי שהיא תבין שהיא הכעיסה אותו?

אם לדעתך הוא לא יודע את המשמעות של הקללות- זאת גם הזדמנות טובה להסביר לו את המשמעות של המילים שאמר.
ובהמשך לשאלה “מה אני רוצה ללמד אותו” – אם את רוצה ללמד אותו דרך יעילה להביע את הכעס שלו כך שיהיה מובן לאחרים,
האם לדעתך לקיחת הטלפון מלמדת אותו איך להביע את הכעס שלו?

מה את חושבת?

אם יש לך עוד שאלות את מוזמנת לכתוב לי הודעה בפרטי ואענה לך בשמחה.

נטע בנימינוביץ – אמאמאמנת

6 סימנו כבר
משתמש אנונימי

ילד שמדבר בחוצפה

היי, בני בן ה8 מרשה לעצמו להתבטא בצורה שמאד לא מקובלת אצלנו בבית. מדבר לאחים הקטנים שלו במילים מאד לא נעימות וכשמתעצבן עלינו ההורים מרשה לעצמו לדבר בחוצפה גדולה ובמילים לא נעימות. אנחנו מסבירים לו שוב ושוב שהאחים שלו לוקחים ממנו דוגמא ולומדים מילים לא נעימות וכן שלנו מאד לא נעים שמדברים אלינו בזלזול. נמאס לי כבר להעניש אותו… אשמח לעצה

היי אמא יקרה

קוראת את התסכול שלך עד לכאן, אז קודם כל חיבוק גדול את לגמרי צודקת שנמאס להעניש אותו אני יכולה לנחש שזה לא כל כך עוזר,
אז איזה כיף ששאלת ואת רוצה לעשות אחרת.

שאלת מליון הדולר, מה לעשות כשהילד שלנו לא מתנהג יפה? מתחצף? מקלל?

כשהילד שלנו מתייחס בחוסר כבוד כלפי בני הבית זה מפעיל אותנו,
עולים בנו רגשות ואנחנו גם נפגעים. זה הגיוני וכל כך אנושי.

עד גיל 6-7 לילד שמקלל\ מתחצף אין כוונה לפגוע אלא להביע את הכאב, התסכול, הפגיעה שלו.
סימן עבורנו ההורים להבין שקשה לילד שלנו מאוד.

גם מעל גיל 6 זה סימן שלילד שלנו קשה, שיש משהו שמפריע לו, צורך שלא נענה בשונה מהגיל הצעיר בגיל
שמונה המטרה היא לפגוע “להחזיר” “שירגישו מה שאני מרגיש. לכן זה כל כך פוגע ויש גם ציפיה שיבין את המעשה שלו.

 

לפני שאני נגשת לתשובה יש לי כמה שאלות שכל הורה צריך לשאול את עצמו סביב הסיטואציה בה הילד מתחצף ומקלל:

  1. באילו סיטואציה זו קורה? בואי נראה את התמונה המלאה, נעשה רגע זום האוט- ונשאל מה קרה לפני ההתנהגות?
  2. מה התגובה שלנו כלפי הילד כשהוא מתחצף? מה התגובה לילד הנפגע?
  3. מה אני רוצה ללמד את הילד שלי בסיטוצואציה? – איזה ערך חשוב לי להעביר לו
    (כבוד הדדי, כיבוד הורים, נימוס, תקשורת בריאה, שיתוף וכך הלאה)
  4. מה יעזור לי ולילד שלי בסיטואציה? (צעקה\עונש\שיחה\מציאת פתרון וכו’) במילים פשוטות: מה יקדם אותך למטרה שלך
    שהיא בסופו של דבר מערכת יחסים מטיבה עם הילד שלך.

הילד שלך נמצא במצב רגשי שהוא לא יכול להכיל או להסביר, ההתמודדות שלו היא דרך “פריקה” הוצאת כל התסכול ורגשות המכאיבים דרך מילים והתחצפות.

לכן הצעה ראשונה היא  להבין מה הצורך הרגשי: אולי תשומת לב? אולי קנאה? אולי חשש או התרגשות?

תוכלי לענות על זה דרך השאלה הראשונה – מה קרה לפני בסיטואציה?
ובנוסף עבודה על שיום (מתן שם לרגשות) – להתחיל לדבר בשפת הרגשות, לתמלל רגשות, להביע רגשות להוות דוגמא לשיח רגשי.

לדוגמה: הילד שלך מתחצף, איזה רגש זה מפעיל אצלך? (בושה\עלבון\חשש\דאגה\אכזבה\פליאה וכו’ תוכלי להעזר בגלוית רגשות.

דבר שני תני לילד שלך סולם לעלות חזרה מהבור הרגשי שהוא נמצא, לתת לו מרחב בטוח לשתף ולהפתח.
זה לא יקרה ישר אבל עם עיקביות וביסוס אמון (כבר נדבר על איך עושים את זה) את בדרך הנכונה.

דוגמה: “שם הילד\כינוי מקרב  כשאתה מדבר ככה אני מבינה שקשה לך\ משהו מפריע לך.
אני יודעת שאתה יודע שלא מדברים ככה אצלינו, אתה רוצה להגיד לי מה קרה?”

מחכה לתגובה שלו אם הוא רוצה מצויין לתת לו להוציא הכל מבלי לפתור או להציע או להתנגד תני לו את מתנת ההקשבה.

אם לא מעונין – שתיקה, להישאר לידו כל עוד לא פוגע באחר בעצמו או בסביבה.
כשנרגע לחבק ולדבר ברוגע על הסיטואציה. מה קרה? מה הפריע לו\ פגע בו?
לציין שכשהוא מקלל מתחצף או צועק את לא יכולה לעזור לו. את מבינה שקשה לו ורוצה לעזור.

חוזרים לביסוס אימון וזה מביא אותי ישר להצעה הבאה: אין מצב שלא שמעת – חוג אמא.

בחוג אמא את בונה עם הילד שלך את מערכת היחסים, בונה איתו קשר מבוסס אמון, קשר שמכבדים אחד את השני. (באותו היום ובאותה השעה בכל שבוע).

 

נסתכל על הסיטואציה ממקום מאמן ומחנך יחד- נחנך לא בזמן הסיטואציה אליה אחריה נאמן בכל סיטואציה בחיי היום יום נתאמן על שיח רגשי,
ביסוס קשר, נהווה דוגמה לאיך כן מנהלים וויכוח\ תקשורת וזה מוביל אותי לדבר הבא

 

שפת הכן: במקום להגיד מה לא לומר “בבית שלא לא מדברים ככה”, לדוגמה:

– “כשאתה מדבר ככה אני מבינה שקשה לך, אתה יכול להסביר לי מה קרה?”.

– “מותר לך לכעוס \להעליב\להפגע\ להרגיש הכל בבקשה תדבר איתי בכבוד ותסביר לי מה קרה זה יעזור לי לעזור לך”.

שמה לב להבדלים? דרך שפת הכן אני ממשיכה לבסס מערכת יחסית של אמון, כבוד מקום בטוח עבור הילדים
בדרך שהיא לא שיפוטית או מבקרת שמונעת את השיתוף.

 

עוד משהו קטן (גדול) לסיום:
נשים לב איך אנחנו מדברים, מגיבים, מתנהגים כשיש משהו שקשה לנו,
מפריע לנו ונראה איך אנחנו יכולים להיות דוגמה, מודל עבורם לאיך כן מתנהגים, מביעים רגש.

 

בנוגע להתנהגות כלפי אחותו אני ממליצה לך להתחיל בפוסט הזה של אפרת על מריבות אחים.

לסיכום:

  1. עבודה עם רגשות: שיום רגשי ומתן מקום מבטוח לשיתוף.
  2. דוגמה אישית : לשתף רגשות, לתמלל רגשות ולעודד את הילדים לשתף.
  3. חוג אמא: בוסט של תשומת לב, ביסוס אמון חיזוק מערכת יחסים שתוביל לכבוד הדדי.
  4. שפת הכן: מה כן אפשר, איך כן אפשר – למילים שלנו יש כח 😉.
  5. המלצה לספרים בנושא שיח רגשי: ספר הרגשות שלי, בתוך הלב שלי, הארנב הקשיב.
  6. המלצה 2: להכנס לקורס של אפרת- עיצוב התנהגות- יתן לך מענה מקיף על גבולות סמכות הורית ומה שבינהם ללא עונשים ואיומים.

 

אני כאן לכל שאלה ואשמח שתחזרי לעדכן אם קיבלת מענה ומה עזר לך.

שלך,

בקי

9 סימנו כבר
משתמש אנונימי

התדרדרות התנהגותית

בר בת 3.5 אחות בכורה לאח בן שנתיים. בימים האחרונים (מניחה שזה בגלל התחלת גן עירייה) מדברת לא יפה אליי, מתחצפת, מבקשת בקשות כציווי, צועקת המון!
לדוגמא “אמא נו תביאי לי את הנעליים”, “אנייי רוצהההה ממתקק!!!” ממש דורשת דרישות ומצווה ציווים.
אני יודעת שזו תקופה רגישה כי עברה לגן חדש עם חברים חדשים וכ’ו והיא עוד עדיין מסתגלת למצב החדש.
אני יודעת שהיא רוצה וחייבת אותי יותר לכן אני מראה לה המון אהבה, חיבה ותשומת לב.
ואני משתדלת להעניק לה זמן אחד על אחד (חוג אמא לא קבוע). השאלה היא, איך להגיב שהיא צועקת עליי? האם לתת יחס לצעקות או להתעלם כי אני יודעת שהיא עוברת תקופה לא פשוטה? כיום אני פשוט אומרת יורדת לגובה העיניים ומסבירה לה שעל אמא לא צועקים ואם היא רוצה משהו שתבקש יפה.
לצערי לא רואה שינוי בהתנהגות.

היי אמא יקרה,

לפני הכל, זה ממש מרגש שאת רואה את הבת שלך, מבינה באיזו תקופה היא נמצאת, מהם הצרכים
שלה וגם השאלות שלך מעידות על רצון להתפתח וללמוד.

ממש כמו שאת כבר מבינה, בר באמת נמצאת בתקופה סופר רגישה- הסתגלות לגן חדש, מעברים בין
חגים וימי שגרה, כל מה שהיה קבוע ויציב או מוכר משתנה לה.

הצרכים האלו שהזכרת אלו אכן הצרכים של בר כרגע- אהבה ותשומת לב.
נכון, שלצד ההתנהגויות החדשות זה מאתגר יותר,
אך באמצעות המענה על הצרכים הללו נוכל לעזור להפחית את ההתנהגויות האלו בדיוק.

אני מחלקת את התשובה שלי לכמה עקרונות בסיסיים:

1. מודלינג ועקביות-
ילדים לומדים את העולם בלמידה אגבית ועקבית.
כלומר, לומדים מתוך התבוננות וחיקוי של דמויות משמעותיות מסביבם.
לכן, הדבר הראשון שאני ממליצה לבדוק ולחשוב הוא מה קרה לפני שהיא התנהגה ככה, מה קורה בבית
לאחרונה.
כשבר צועקת או מצווה, חשוב שאתם ההורים תהיו אלו שמורידים דווקא את הטון.
כלומר ברגע שהיא צועקת- אנחנו נענה לה בקול נמוך ממנה.
וכשהיא מצווה נניח “נו תביאי לי את הנעליים”- אשאל אותה:”בר את צריכה עזרה? שאביא לך את
הנעליים כי את כרגע לא יכולה?”
העקרון הזה אומר: תהיו האדם שאתם רוצים שהילד שלכם יגדל להיות.
עקביות היא הדרך שלנו ללמד את הילדים שלנו כל דבר.

והלמידה מתרחשת מתוך התגובה שלי לילד כאשר עושה משהו.
למשל, בר צועקת ומצווה ואני עונה בטון נמוך יותר ושואלת “מה רצית לבקש?” כלומר, את מתנהגת
באופן שבו את רוצה שהיא תתנהג.
נכון, היא לא תלמד אחרי פעם אחת לבקש בצורה נעימה ורגועה יותר. אך אחרי 10 או 20 פעמים היא
תוכל ללמוד ותוריד את הטון כי זהו המודלינג והתגובה שלך שהיא מקבלת כבר כמה פעמים בעקביות.

2. דמייני איתי קרחון שרק את קצהו אנחנו רואות.
הקצה אותו אנחנו רואות הוא ההתנהגות של הילדים שלנו.
בבסיס של כל התנהגות מפריעה, כלומר מתחת לקצה הקרחון, ישנו רגש מכאיב שהתעורר ומשם עולה
צורך שלא קיבל מענה.

בפועל אנחנו נראה את ההתנהגות (צעקות או ציווים), ואותה נרצה לשנות או להפסיק. ומה שהוביל
להתנהגות הזו אלו רגשות וצרכים שאותם חשוב להבין ולהכיר עוד לפני שנרצה לשנות את ההתנהגות.
את כל כך מבינה שהיא זקוקה לך יותר עכשיו, כלומר יש פה צורך בתשומת לב ממש כפי שאת בעצמך
הבנת.

וגם, אולי היא קיבלה הרבה איסורים בגן. ובבית כבר קשה לה להכיל אותם כלומר יש פה תסכול וצורך
שמישהו יבין אותי.
לכן- כשאנחנו ניתקל בהתנהגות מפריעה חשוב שנשאל מה היה כאן קודם? מה הילד שלי מרגיש? ומה
הוא צריך?
נכון. זה לא פשוט וזה עניין של אימון בהשהיית התגובה ומפעם לפעם רק תלמדי ותשתפרי. אני בטוחה.
3. חינוך בדרך הכן –
המוח שלנו לא יודע לפרש איסורים להתנהגות. כלומר, כדי שנצליח ללמד התנהגות אין דרך אחרת מלבד
ללמד מה כן.
זה נפלא שאת יורדת לגובה העיניים של בר כשהיא צועקת. ואז, במקום להגיד לה מה לא- בואי נמיר את
זה למה כן.
“מאמי שלי, התכוונת לבקש משהו?”
ובפעם היחידה הזו שהיא תבקש בצורה נעימה ושקטה יותר- זה המקום להראות לה ששמת לב לשינוי.
“את מבקשת בצורה כזו נעימה. בוודאי שאעזור לך”.

ככל שתאירי לה את כל הפעמים בהם ביקשה בנועם- ההתנהגות הרצויה הזו תיטמע.

4. בקורס של אפרת, עיצוב התנהגות של ילדים, אפרת עושה הפרדה בין 3 סוגי התנהגויות:

1. התנהגות רצויה – שעליה תפקידנו לתת תשומת לב ולעודד אותה.

2. התנהגות לא רצויה ולא מזיקה – למשל הדיבור בציווי.

אנחנו מבינים שכדי להפחית את אותן התנהגויות עלינו להתעלם מהן (לא מהילדה. רק מההתנהגות).
מתוך הבנה שכשאנחנו מדגישות ושמות פוקוס על מה שלא טוב הוא עלול להתעצם.

3. התנהגות לא רצויה ומזיקה – כמו להרביץ כשהיא כועסת או לרוץ לכביש.
שאלו התנהגויות שאליהן כן נתייחס בדרך חיובית ומכוונת.

*את מוזמנת לצפות בסרטון ההקדמה של הקורס – עיצוב התנהגות (פתוח עבורך).

5. חוג אמא – בתוך כל מה שהתערער בתקופה הזו, ובעיקר בשל חוסר היציבות שילדים צעירים כרגע
חווים, חוגאמא הוא הדבר הכי עקבי, מאפשר ודאות ובטחון עבורם.

בנוסף, חוגאמא היא הבסיס למערכת יחסים יציבה וקרובה. הוא מאפשר את בניית האמון של הילדים
שלנו בנו, וכשנרצה ללמד אותם התנהגות מסויימת הסיכוי לשיתוף פעולה גדול יותר.
ולכן, במיוחד עכשיו חשוב מאוד להגדיר את חוגאמא כך שיהיה קבוע- בשעה קבועה, ביום קבוע בשבוע.
זהו יהיה הזמן שבו את ובר עושות משהו יחד, ששתיכן נהנות ממנו. אפשרי לה להוביל בזמן הזה.

ואם את מיטיבת לכת, אני יכולה להציע לך את מה שאנחנו מכנות “חוגאמא לוריד” – תוספת של 15 דקות
יומיות איתה, רק את והיא. ללא נייד

אשמח לשמוע מה דעתך,
וכמובן לשמוע ממך עדכונים אם בא לך,
אני כאן בשבילך,
קרן

27 סימנו כבר
Shani Vaysberg Gruber

הימנעות על מנת לא להיכשל

היי, הבן שלי הבכור בן 5, נמנע הרבה מעשייה גם בגן וגם בבית, למשל נמנע מציור או ניסיונות כתיבת שמו (ילד חכם בצורה מטורפת יודע חשבון תרגילים אותיות מודעות פונולוגית)
היינו מטופלים בריפוי בעיסוק בגלל עיכוב התפתחותי של אחיזת עיפרון או תחום הציור שלא מפותח אצלו נטו בגלל הימנעות והתנסות קטנה. זה מה שטענה גם המטפלת בריפוי בעיסוק,

הוא מפחד שמשהו הכי קטן יצא לא טוב והוא מתעצבן מאוד זורק את הדף מקמט קורע בוכה רק כי יצא לו קו קטנצ’יק לא בדיוק כמו שרצה. כל קו שעושה צועק אוי זה לא טוב יצא לא טוב נכנס לסערה פנימית מאוד גדולה וכמובן גם מפסיק את העשייה… גם בכתיבה אותו דבר ובגזירה… אני כל הזמן משבחת אותו על עצם הישיבה וההתנסות ופחות על התוצאה, שמה דגש על על ההתמודדות, אבל זה לא עוזר.

בגן הגננת טוענת שנמנע מעשייה גם מבנייה והרכבה, עומד ליד החברים מפטפט איתם אבל לא בונה בעצמו ניראה כאילו הוא חלק מהעשייה אבל לא באמת רק עומד ומסתכל מהצד כאילו החברים עושים יותר טוב וכולם יותר טובים ממנו ועדיף שהוא לא יעשה כלום…

אנחנו בבית מאוד משתדלים שכל פעם שיוצא לנו ההורים משהו לא כמו שרצינו להראות לו התמודדות בוגרת ולא מגיבים בדרמה גדולה מנסים להראות לו מודלינג של התמודדויות עם דברים אפילו הכי קטנים בבית שקורים לנו נותנים לזה שיום רגש אוי איזה באסה נשפך לי הסוכר,
טוב לא נורא אני ארים הכל ואביא מטאטא ונסדר הכל… וכו… האם יש עוד דרך להתמודד עם העניין הזה? מרגיש לי שזה ככ מעכב אותו בהכל בחיים, הוא ילד ככ חכם ובאמת שחבל לי שמפספס את עצמו ונמנע מלהתנסות…

היי אמא יקרה,

לפני הכל, אני מכירה את הסיטואציה מהבית הפרטי שלי, ואל מול המורכבות שבה – זה נשמע שאת משקיעה המון אנרגיה בלהבין את המתוק שלך,
שאת ממש רואה אותו ומבינה לליבו ושאת מנסה ללמד אותו בכל מיני דרכים אסטרטגיות התנהגותיות שיועילו לו.

כל זה כשלעצמו – זו הצלחה משמעותית ואומר עלייך המון כאמא.

הימנעות נובעת מפחד, במקרה הזה אולי פחד לא להצליח, פחד שלא יצא לי מושלם, פחד לאכזב בגלל הנ”ל, פחד לקבל ביקורת/הערה/ הקנטה על העשייה.

את מספרת במילים אחרות שהמתוקי שלך מחפש את המושלם ויכול מאד להיות שהוא אפילו מרגיש שהמושלם מגדיר אותו. מה זה אומר?
שהוא אולי מרגיש שאסור לו לטעות / לפעול בדרך שאיננה נכונה, שחייבים להיות תמיד “פרקפקט”.

אני מניחה כאן כמה שאלות ואני מזמינה אותך לחשוב עליהן טוב בכל מיני מרחבים וגם לא רק מולך:

כמה מותר לטעות בביית שלכם? כמה אתם מעודדים התנסויות (גם אם אינן כרוכות בהצלחה)?
כמה ביקורת/הערות יש? מה התגובות הראשוניות שלכם לטעויות שלו?

לדוגמא: בזמן ההתארגנות בוקר או בזמן שהוא מתנסה במשהו כמו בישול – אם הוא לוקח מאד את הזמן / שוכח דברים/ שבר משהו / לכלך בטירוף,
מה המילים והטון שהוא שומע באוזניו?  גם כל מה שקורה באופן בלתי מילולי (אולי גלגולי עיניים, הוצאת אויר, התנהגות חברת סבלנות שלכם כלפיו).

בנוסף, כשאת טועה מה את אומרת לעצמך? בינך לבין עצמך וגם האם זה נאמר בקול כשזה לידו?

פרפקציוניזם בהכרח מביא איתו הימנעות וכך גם סף תסכול נמוך, שכן “אני לא מתנסה הרבה אבל כשכן אני מצפה רק להצליח ואם אני טועה – זה אסון גדול ואני מתפרק”.

הרבה התנסויות מביאות איתן בהכרח גם כשלונות בדרך, ככה מתרחשת למידה וזוהי הדרך להעלות את סף התסכול.
בנוסף, כדאי מאד לשיים לו שזה בסדר גמור לטעות, גם אני טועה וכו’, אבל חשוב מאד שהמסרים האלה יעברו אליו גם בשוטף,
תוך כדי שאת באמת טועה – כלומר לתמלל את זה, כי אחרת באופן מנותק מהסיטואציה – אלו יהיה סתם מילים. ילדים לומדים למידה אגבית,
מתוך ההתנהגות השוטפת שלנו ולא מהסברים מילוליים בלי הקשר.

בכללי שיח שמאפשר מרחב טעות זה שיח שמעודד לבטחון עצמי כי הילד מרגיש שהוא יכול להיות מי שהוא בכל מצב, גם אם יטעה.
אם הוא ינסה ויטעה/ייכשל – הוא לא יאכזב אף אחד, הנסיון עצמו הוא ההצלחה >> המטרה היא הדרך ולא התוצאה ואת זה צריך לשבח ולעודד.

מזמינה אותך לאמץ מנטרה מדהימה – תתאמן תתקדם, תתאמן תשתפר. לא סתם המילה “תצליח” לא נמצאת במנטרה הזו, כי ההצלחה עם עצם האימון ואיתו השיפור.

את אומרת שאת משבחת על עצם ההתנסות שזה מצויין!

לצד זה מזמינה אותך לבדוק מה קורה כשהוא טועה? איך אתם מגיבים כשהוא שובר משהו בטעות, מתנהג בצורה לא יפה לאחים שלו, לא חולק עם חבר…?

בנוסף, האם את מאפשרת לו מרחבים לעצמאות? אם כן אז למשל במטבח, כשהוא מכין משהו – את מתקנת אותו?
איך את מגיבה אם הוא עשה משהו באופן קצת אחר מהדרך שבה את עושה?

לפעמים מדובר בניואנסים קטנטנים שמתפרשים אצלם כמסר של – אם אני אטעה אני אקבל הערה, אז אני לא אנסה.
זה שומר עליו, הוא מתחיל להמנע וזה מעגל שמנציח את עצמו כי בהימנעות אין התנסויות ואין שום דרך לפתח בטחון עצמי.

בנטייה לפרפקוציוניזם גם נראה הרבה השוואות לאחר כי אם אני מקבל את עצמי רק כשאני הכי טוב, אזיי אני נמצא בתחרות מתמדת.
זה יכול להסביר את ההשוואה שאת מספרת שהוא עושה.

אני רוצה להציע לך להחליף המושג “התמודדות בוגרת” – ב”התמודדות מיטיבה”, שכן אם המתוקי מאוכזב מעצמו או מתבייש
במה שעשה או מרגיש שאינו מספיק טוב כמו, ולכן הוא נמנע, לא נרצה שהוא ידחיק את הרגשות האלה ויקום, יתנער וימשיך כרגיל כאילו שום דבר לא קרה.

התמודדות מיטיבה תהיה כזו שבה הוא חומל את עצמו על הטעות, מקבל את העובדה שבחיים יש טעויות,
ומשקיע את האנרגיות שלו למחשבה של “מה אני אעשה אחרת בפעם הבאה”?

איזה כיף זה היה אם היינו גדלים עם המסרים, לא? כמה היינו מאמינים בעצמנו ומרגישים מסוגלים?

אז מה אני מציעה?

בשלב הראשון לצאת לחקור במשך שבוע שלם את כל השאלות שכתבתי לך למעלה – איך אתם בביית מגיבים לטעויות/ לעשייה שאיננה מושלמת?
כשאתם טועים – האם אתם מתמללים את זה? אם כן מה בדיוק אתם אומרים? תכתבי לך הכל ואת מוזמנת אם תרצי, להיות איתי בקשר ולעדכן מה גילית.
שם נוכל לבדוק יחד מה אפשר לדייק עוד.

בנוסף, כמו שכתבתי, הגדלת עצמאות מביאה לפתחו של הילד התנסויות שדרכן הוא לומד. למידה מורכבת גם מטעויות, תסכול, כשלון, הצלחה וכו.
עשי רשימה של כל כל כל הדברים שהמתוק שלך עושה בעצמו וכל הדברים שאת עושה עבורו, לפעמים או תמיד.

המטרה היא להעביר כמה שיותר פעולות שיהיו רשומות על שמו במאה אחוז. שוב, אם תרצי עזרה בזה – אני כאן.

שיום רגשי – כשהוא טועה / לא מצליח / או מרגיש תסכול מכל סוג – תרדי לגובה העיניים שלו, תגעי בו ותשאלי אותו מה הוא מרגיש?
אם הוא עוד לא מיומן בשיח רגשי אז את יכולה להציע לו: “אתה מתוסכל ממש כי הציור שציירת יצא אחר ממה שתכננת?”

או – “אתה חושש להשתתף בפעילות מאיזושהי סיבה?” זה השלב הראשון – השיום עצמו.

מכאן – עם המון אמפטיה את נותנת לו להרגיש שאת ממש מבינה אותו, שזה טבעי, ואולי אפילו קרה לך פעם משהו דומה וזה באמת מאד קשה >>
“ממי שלי, זה באמת יכול ממש לאכזב / לתסכל כשיוצא משהו אחרת ממה שתכננו. זן הרגשה שכואב להרגיש בלב”.
ואז – “אני יודעת שאתה יודע שאם מתאמנים – משתפרים”.
(אפשר כאן לתת דוגמא של משהו שהוא השתפר בו במרוצת הזמן – כמו לצייר ציור מסוים או כל תחום אחר שבו הוא השתפר,
תראי לו את הדרך שהוא עשה ועושה. את יכולה גם לתת לו דוגמא על עצמך – משהו שאת טובה בו היום שממש לא היית טובה ככה פעם.)

ואז – את מכוונת לפתרון – “מה יעזור לך לצייר כמו שתכננת? “”בוא נחשוב ביחד איך משתפרים בציור?”
כלומר כאן את מכוונת את הפוקוס למה נעשה עם התסכול (נתאמן עם מקרן ציורים) ולא לתסכול עצמו ולהתנהגות שלו את התסכול (קורע את הדף וצועק..).

בנימה אישית, הבן הבכור שלי, היום בן 7.5 ועברתי איתו תהליך מאד מאד דומה. הקול שלנו כהורים הופך להיות הקול הפנימי של הילד שלנו ואם
הוא שומע הרבה ביקורת עליו או ביקורת כללית כי חשוב לאותו הורה שהכל יעשה בדרך מסוימת אחת –
אז הילד מאמץ את המחשבות האלה על עצמו ואז מכאן ועד הימנעות הדרך קצרה ומהירה.

שולחת לך חיבוק כי אני יודעת שזה מקום מורכב לעמוד בו כאמא.

יודעת שתצליחי!

בהצלחה רבה

הדר להב.

14 סימנו כבר
בשמת שמרעם

כסיסת ציפורניים :(

היי, יש לי ילדה בת 4.9 (ועוד ילג בן שנתיים בדיוק) והיא ילדה נבונה, חברותית, ורבלית ועוד הרבה מחמאות :)
בשלושה שבועות האחרונים היא כל הזמן עם הידיים בפה וכוססת אותם.
בהתחלה ממש התעלמתי מזה, ולא נתתי לזה מקום מתוך מחשבה שזה יעבור לבד, אבל זה לא עובר לבד.
יצא כמה פעמים שכעסתי, והרמתי את הקול (אפשר אפילו לומר צעקתי) ואמרתי לה שזה ממש מגעיל, ושלא תעשה את זה.
אני בעברי כוססת ציפורניים בצורה מחרידה, בשנה האחרונה הייתי עם לק ג’ל אבל הורדתי אותו ואני מידי פעם עם ההרגל הזה כן כוססת והיא רואה אותי.
היא עוברת גן אחר, אבל מודעת למעבר, מדברת עליו, לא מרגיש לי שיש חרדה או פחד סביב זה.
בנוסף כל החודשיים של החופש הגדול הייתי איתם בבית כי אני מורה ואני בחופש אז היא יודעת מה קורה בכל יום (עשיתי לו”ז חודשי ושבועי).
בקיצור, הלף! תודה רבה רבה על הפלטפורמה לשאול!

היי אמא יקרה,

טוב ששאלת!

תראי, כסיסת ציפורניים, כמו גם הרגלים רעים אחרים, מתפתחת בדרך כלל מצורך רגשי,
בטח את כבר מנחשת איזה צורך – צורך בהירגעות.

כלומר, כשהידה הצעירה שלך כוססת ציפורניים, היא בעצם ״אומרת״ בהתנהגות,
שהיא זקוקה להירגע ולא ממש יודעת איך.
אולי לא מזמן היא נפרדה ממוצץ, או מחפץ מעבר אחר, או אולי כמו שכתבת היא ״מודעת למעבר״ וברשותך אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית פה.

 

  1. כסיסת ציפורניים – מתחילה כהרגל רע, הילדה בלחץ ממשהו (שנקרא החיים של ילדה בת 9)
    והיא כוססת, ונרגעת, המוח יוצר מסלול חדש שאומר – בפעם הבאה שאת בלחץ, תכססי, זה ירגיע אותך.בעצם המוח ״למד״ שכשהוא מרגיש הצפה רגשית, האסטרטגיה שלו היא לכסוס.
    הילדה חוזרת על הכסיסה שוב כשהיא בלחץ ואחרי כמה פעמים נוצרת לולאת הרגל כלומר, זו כבר לא פעולה שהילדה משקיעה בה מאמץ חשיבה אלא אוטומט.
    והאוטומט הזה יופיע כבר לא רק כשהיא בלחץ בעוצמה גבוהה ושם – שם מתחילה הבעיה.
  2. כמובן שאם היא רואה אחד מההורים שלה כוסס, היא משכפלת את מה שהיא רואה.
    ולכן יכול להיות שההרגל אצלה דווקא לא התחיל מלחץ אלא מחיקוי. מבחינת ילדה כל-כך צעירה, אנחנו, ההורים שלה, הם מודל החיקוי החזק ביותר לטוב ולפחות טוב, במקרה הזה …
    זה פחות טוב כי לימדנו אותה לכסוס רק מעצם זה שאת כוססת. ככה חזקה הלמידה של הילדים שלנו התנהגויות.
  3. אני מבינה אותך את יודעת כמה קשה וכואב ולא אסתטי זה לכסוס ציפורניים והיית רוצה לא להעביר לה את ההרגל הרע הזה שלך (איך חנן בן ארי אומר ״שלא יירשו את השריטות שלי״)
    אבל לא הצלחת והכעס שלך הוא בעצם לא עליה, אלא עלייך. אני מבינה אותך, הבעיה היא שלילדה שלך זה לא עוזר, לפעמים אולי להיפך:
    היא בלחץ > אז היא כוססת > את כועסת וצועקת > אז יש לה עוד לחץ > זה רק מגביר את הלחץ שלה.
  4. לגבי המודעות שלה למעבר לגן חדש. מודעות, לא ממש משנה את המצב הרגשי שנו, אני אתן לך דוגמה, את נוסעת ממקום למקום והווייז אומר לך שהנסיעה תארך 30 דקות.
    התחלת את הנסיעה והוויז עולה ל-50 דקות – מה את מרגישה? האם העובדה שאת מודעת לזה שחל שינוי בדרך, תשנה את המצב הרגשי?עוד דוגמא – יש חלילה גל פיטורין בעבודה ואת יודעת ששתיים מהמחלקה שלך עומדות להיות מפוטרות, סיכוי גבוה שאת תהיי אחת מהשתיים ,
    האם די בידיעה כדי שתירגעי אני לא בטוחה. מצליחה לחשוב איך תרגישי? מצליחה להבין לאן אני חותרת?

אז עכשיו כשהבנו את הבעיה לעומק וברבדים אחרים הנה ההצעה שלי לפתרון:

  1. ניטור – תעדי במשך 3 הימים הבאים, מתי היא כוססת, תתאפקי לא לומר מילה רק כתבי לך בתק בנייד – מתי היא כססה,
    מה ההשערה שלך (למה דווקא עכשיו?), כמה זמן היא כססה ומתי היא הפסיקה ולמה לדעתך?
    המטרה של השלב הזה היא רק להבין האם באמת זה תוצר של לחץ או תסכול או האם היא נמצאת שזה הרגל אוטומטי.
  2. רק! אם הילדה רוצה לשנות את ההרגל הוא ישתנה, בלי מוטיבציה שלה, זה לא יכול לקרות! ולכן, בזמנים רגועים שאת פנויה וקשובה , ספרי לילדה שלך על הכסיסה שלך,
    על כמה זה כואב, ועל זה שנאלצת לעשות בניה כדי לא לכסוס ושאת עדיין מתמודדת עם זה. שתפי אותה שאת רוצה עבורה שהיא תפסיק ושאלי אותה – את רוצה שאעזור לך להפסיק?
    רק אם היא אומרת כן עברי לשלב הבא.
  3. קבעו מה היא יכולה לעשות אחרת במקום לכסוס (למשל ללעוס קש, למשל לשתות כוס מים או כל רעיון אחר ועדיף כזה שהיא תביא)
    כשאת רואה אותה ניגשת לעשות את הפעולה החדשה במקום כסיסה, גשי לחבק אותה ולחשי לה באוזן שאחד הדברים הכי משמעותיים בחיים
    זו היכולת לשלוט בגוף שלנו בכוחות עצמנו ולפעמים רק נשקי אותה ולהגיד לה שראית שהיא הצליחה וזהו, זה מספיק.
  4. תרגלו רגיעה – אם תגלי בשלושת ימי הניטור שהיא כוססת כשהיא לחוצה, כדאי מאוד לתרגל איתה הירגעות בלי קשר לכסיסה,
    בריטואל יומיומי, יוגה או מדיטציה יכולים להיות נפלאים לא רק לכסיסה אלא בכלל.
  5. אני ממליצה לך מאוד מאוד להעשיר עוד את הידע שלך באמצעות קורס עיצוב התנהגות – הנה לינק אליו.תודה שהצפת את הסוגיה החשובה הזו.אפרת.
23 סימנו כבר
משתמש אנונימי

אלימות

היי יש לי ילד יחיד בן 3.9 שנים
לפני כחודשיים התחיל להיות מאוד אלים בעיקר בגן אבל גם בבית
להרגשתי האלימות החלה כשהתחיל הדיבור בגן על השנה הבאה(חלק מהילדים עולים לגן אחר, הוא נשאר עוד שנה בגן כבוגר)
כשהגננת יצאה לחופשה הקיץ האלימות גברה והתחיל גם לקלל(מטומטמת) חשוב לי לציין שבשאר התחומים-חברתי,
מוטורי ובעיקר בשכלי הוא מתקדם מאוד לגילו, ילד רגיש בטירוף וחכם אף יותר, מבין הכל מהכל
אני מרגישה ממש עובדת עצות, לא יודעת איך להכיל את ההתנהגות החדשה הזאת
תודה

היי אמא, תודה לך ששיתפת פה על האתגר הלא פשוט הזה.

אני כל כך מבינה את התחושה הזאת של החוסר אונים, שהילד פתאום מתנהג התנהגויות שלא הכרתי קודם. ממש מכירה מקרוב.

ותודה ששאלת את השאלה הזו כי התשובה עליה יכולה לעזור לעוד הורים שחווים את נושא האלימות הפתאומית בבית.

 

אני אתחיל בזה שילד אומר בהתנהגות את מה שהוא עדיין לא מצליח לומר לנו במילים.

וילד שמתנהג באלימות בגיל הזה מביע איזושהי מצוקה, זו ממש קריאה לעזרה!

וכמה שקשה לנו מול ההתנהגויות הללו, לו קשה פי כמה!

ולכן,

ברגע שאני רואה ילד שמתחיל להתנהג באופן שונה אני חייבת רגע לחשוב מה קרה בתקופה הזו,
כדי להבין איך נוכל לעזור לו ולהפחית את המצוקה שהוא נמצא בה.

אם נסתכל לעומק על החוויה שלו ממה שציינת כאן, הוא חווה שינויים בחודשיים האלה.

שינויים פיזיים ורגשיים.

גננת שפתאום עזבה את הגן,

בטח שמע המון לקראת סוף הגן והקייטנה שחלק מהחברים עולים לגן אחר והוא עדיין נשאר בגן.

והוא נכנס לתחושת אי וודאות לגבי מה יהיה…

מה יהיה איתי שנה הבאה?

ולמה הם עוזבים ואני נשאר?

ואיפה הגננת שהייתה כאן איתי כל יום?

אני לא אראה את החברים שלי יותר?

תחשבי על זה…

המון דאגות, שאלות לא פתורות, פתאום חופש גדול ועכשיו שוב חוזרים לשגרה.

חוסר וודאות, חוסר שליטה במה שקורה סביבו, חוסר ידיעה שמערער לו את הביטחון…

ועל כל זה הוא עדיין לא יודע לספר לך במילים!

 

הדבר הראשון שהוא זקוק לו זה אמפתיה.

ממש שתבינו את מה שהוא חווה, את מה שהוא מרגיש… ומשם להגיב.

ברגע של אלימות פיזית אני יורדת לגובה עיניים לא כועסת אבל כן אסרטיבית

ואני אומרת מנטרה בעקביות: “בבית שלנו לא פוגעים לא בך, לא באחר ולא בסביבה”.

ומיד לאחר מכן,

” אני רואה שאתה ממש כועס עכשיו….

או

“אני רואה שממש קשה לך עכשיו… אתה רוצה להגיד לי משהו?”

ולפעמים אחרי המנטרה הזו, אני רק אחבק. ואגיד “אני כאן איתך! ותכף זה יעבור”

מאוד תלוי בסיטואציה.

 

זאת אומרת אני כן מגיבה לאלימות במנטרה בלבד, אבל היא לא מנהלת את התגובה שלי.

אני לא מזינה אותו בכעס שלי או ברגש שלי כלפי האלימות שלו, אלא באמפתיה כלפיו.

שאני איתו בסיטואציה הרגישה הזו, שאני מבינה מה הוא חווה ומה עובר עליו ואני כאן איתו בקושי.

 

ילד שמבטא צורך באלימות זה ילד שזקוק לנו, לעזרה שלנו, להכוונה שלנו.

שנעזור לו ללמוד לנהל נכון את הרגשות שלו.

ובעיקר שנעזור לו ללמוד להגיד מה הוא מבקש במקום להתנהג את זה.

 

ועכשיו למניעה.

אחד הכלים הטובים למניעה הוא – חוג אמא.

חוג אמא כריטואל.

ריטואלים מייצרים ביטחון בחיים שלנו. ובטח לילדים שלנו.

ובתקופות כאלה של חוסר וודאות הילדים שלנו זקוקים לנו,

להקשבה שלנו, למרחב הבטוח והמכיל שלנו, לתשומת הלב שלנו.

ולכן אם עדיין לא עשיתם חוג אמא אני מזמינה אותך להתחיל.

בשלושה שבועות הקרובים לתת בוסט של חוג אמא – פעמיים בשבוע ובנוסף בכל ערב עוד רבע שעה

של שיחה טובה עם עדיפות לשיח רגשי.

חוג אמא מעבר לזה שהוא בונה את מערכת היחסים שלכם, הוא גם מונע המון התנהגויות מפריעות.

הזמן הזה יחד מרפא, מרפא את הנפש של הילד.

ושהילד מרגיש טוב, הוא מתנהג טוב!

 

זו שאלה רחבה ויש לי המון שאלות חשובות לשאול כאן.

מתי זה קורה בשעות היום?

כמה פעמים זה קורה?

באילו סיטואציות בעיקר?

איך את מגיבה להתנהגויות האלו?

 

אני מקווה מאוד שעזרתי לך בתשובה שלי.

ואם את זקוקה לעוד התייעצות בנושא, מוזמנת לפנות אלי.

 

אני כאן בשבילך

חלי סבג

 

 

 

9 סימנו כבר
אתי דנינו

רגרסיה רגשית

היי, הבן שלי בן 4, מפספס פיפי במהלך היום (בלילה עדיין עם פול אפס).
הוא נפרד מהטיטול ביום לפני כשנה וחצי, והלך ממש בסדר. אחרי כמה ימים עשה פיפי וקקי רק בשירותים.
ולפני כשנה הוא גם עלה לגן עירייה, גם נולד לו אח חדש וגם שינינו מקום מגורים. מאז הוא פיספס פיפי כמה פעמים ביום, גם בגן וגם בבית.
אחרי תקופה של ארבעה חודשים הוא שוב הצליח לעשות רק בשירותים, ואחרי כחודשיים שוב רגרסיה. מדובר רק על פיפי.
כל יום הוחלף לו מכנס ותחתון בגן באופן קבוע. בבית לפעמים מפספס ולפעמים לא. שללנו משהו רפואי, זה כנראה יושב על הפן ההתנהגותי רגשי.
אני מאוד משתדלת לתת לו להיות עצמאי, לתת לו בחירה.
אפילו ניסינו להתעלם מזה שהוא רטוב לתקופה מסויימת, אך לא נראה שזה הפריע לו והוא לא מיהר להחליף בגדים. אשמח לעזרה להתמודדות עם המצב הזה, שנמשך כמעט שנה..
תודה!

היי אמא יקרה,

נשמע שמה שאתם עוברים הוא מאוד לא פשוט.

חסרים לי מספר פרטים והייתי שמחה לענות לך על השאלה החשובה שלך בקול
אבל איי דו מיי בסט ואם תרגישי צורך להמשיך אני זמינה עבורך תמיד!

אני בטוחה שגם עבורו כל המצב לא פשוט בכלל.

להכנס לגן חדש, להפוך לאח גדול ולעבור דירה (אולי גם להפרד מחברים מוכרים ואהובים?)

כל אלה הם טלטלה אמיתית של הבסיס הבטוח שלו וכשילד צעיר מרגיש טלטלה של הבסיס הוא מחפש במה להאחז ולתפוס שליטה.

מסכימה איתי שנשמע שזה מה שקורה לו? כמו חוסר ביטחון וחוסר יציבות ביומיום.

מכל הדברים הבאמת מאתגרים שאתם עוברים ההתמודדות הכי מאתגרת בעיניי היא האח החדש, אח חדש בבית,
בהנחה שהוא תפס את המקום של בן 4 כצעיר המשפחה, הוא מערער הביטחון מספר 1 ולכן אציע לך לתגבר זמן איכות
מעבר לחוג אמא שבו רק שניכם נמצאים ומבלים ביחד כשאין תלות בשינה או בנוחות של האח הצעיר והחדש.

עכשיו לעניין הצרכים, בואי נתחיל משינוי קטן אבל משמעותי לתפיסה שלנו ושלו.
השפה שבה אנחנו מדברים אליו ועליו, המודעות שלו לשירותים ולעשיית צרכיו בשירותים קיימת נכון? לכן הוא לא מפספס, הוא עושה פיפי.

אני רוצה שתבדקי עם עצמך, באיזה שפה את מדברת איתו? מה את אומרת לו כשהוא עושה פיפי?
מה הוא שומע מהצד כשאת ובן או בת הזוג שלך מדברים עליו ועל הצרכים שלו?

למילים שלנו יש כוח ולדרך שבה אנחנו מדברים יש כוח על על הילדים שלנו.

כתבת שהוא מאוד עצמאי, מעניין אותי לדעת האם הוא עצמאי גם כאשר הוא עושה פיפי?
האם הוא לוקח חלק בניקיון של הרצפה, בהחלפת הבגדים? כתבת שניסיתם להתעלם לתקופה אך זה לא הפריע לו.

אני רוצה לאתגר אותך, לא להתעלם מהפיפי אבל כן לציין בפניו את האופציות שעומדות בפניו על בסיס הבחירות
ההוריות שלכם ואני אסביר, אני כן אגיד לו ״עשית פיפי במכנסיים״ אבל אני לא אכריח אותו לגשת להחליף,
במקום זה אני אגדיר מראש איפה אנחנו יכולים לשבת כשהמכנס שלנו רטוב וכמובן שאצרף לזה הסבר הגיוני שהוא יכול להבין.

זה יישמע כך ״אני רואה שעשית פיפי במכנסיים, כשתרצה תוכל ללכת להחליף או שנלך להחליף ביחד,
עד שתתנקה אתה יכול להמשיך לשחק על הרצפה כי על השטיח/על הספה אנחנו לא יושבים עם פיפי כדי
לא להשאיר עליהם ריח לא נעים״.

מה דעתך? לוקחת לנסות?

אני פה עבורך תמיד.

מעוז.

9 סימנו כבר
Mazal

מציצת אצבע

הבת שלי עוד מעט בת 6, מקסימה מתוקה חכמה מאוד בגיל 1.2 הורידה טיטול לבד ואמרה אסלה רק אסלה ופשוט הפסיקה טיטול יום לילה, ינקה עד גיל 1.4
ניסיתי לתת מוצץ מיום שנולדה עד גיל שנתיים ללא הצלחה, היא רק מוצצת שתי אצבעות.
היא ברכיבה טיפולית בחוג שחיה והתעמלות קרקע, ניסינו עצה של חבר טוב לקבוע איתה מילה שבכל פעם שהיא מוצצת אצבע נגיד לה
והיא תזכר שהיא לא מוצצת אצבע והיא יכולה ללעוס מסטיק אם היא רוצה כי היא אמרה שזה מקל עליה.

זה עוזר היא הפסיקה למצוץ אצבע בגן בכלל, אבל עדיין מוצצת אצבע במיוחד בבית או בנסיעה, כשנחה או רואה טלוויזיה או מתפנקת עליי. אשמח לעצה

היי אמא יקרה,

קודם כל נשמע שאת ממש רואה את הבת שלך ואת הצרכים שלה וזה משמח מאד! ולא מובן מאליו.

מציצת אצבע הינה הרגל שמטרתו להפחית לחץ/ מתח או רגש מכאיב אחר וזה נפלא שהצעתם פתרון חלופי למציצה עצמה.

אני מציעה בחום להשתמש בכלי המופלא של שיום רגשי (תכף מרחיבה) וכך לאפשר לה:

  1. מרחב בטוח לאוורר את מה שהיא מרגישה (בשוטף, ולא רק באופן חד פעמי)
  2. לאפשר לה להציע פתרונות אפשריים לבעיה, כך שהיא תרגיש שיש לה מידת שליטה בסיטואציה ותוכל לחשוב
    על פתרונות עבור עצמה (לעומת פתרונות שמציעים לה), ואז כמובן לבחור מתוכם ולהתנסות.

כל אלו מחזקים את העצמאות המחשבתית, וככל שזו עולה, כך גם הבטחון העצמי עולה, ולשם נרצה לכוון.

חשוב שאת השיום הרגשי תעשי מולה בזמן “קר” כלומר, לא כשהאצבע שלה בפה, כיוון שכאשר היא זקוקה למפיג מתח כלשהו ואת מדברת
איתה על אפשרות שהיא תפסיק להשתמש במפיג המתח שעוזר לה, סביר שהמח שלה ינסה לווסת את עצמו ולא יאפשר פניות להקשבה לדברייך.

לצד השיום הרגשי – ממליצה מאד להרים לה על השיפור המדהים שכן היא הפסיקה למצוץ אצבע בגן! שזה הישג עצום והתקדמות ברצף
של תהליך, וחשוב מאד להכיר בזה וגם להאיר לה על השיפור הזה עם פנס גדול והמון כבוד והשתאות!

הייתי מתחילה בלהרים לה 🙂 במטרה להתמקד בהצלחה שלה שהיא השיגה בכוחות עצמה! הרבה פעמים זה לכשעצמו עוזר מאד לילד כי בזכותך
היא יכולה להבין מה שהיא לא בהכרח תבין לבד – שהנה היא כן מצליחה להרגע שלא בעזרת האצבע, את בעצם ממרקרת לה את ההצלחה ולא את המקום שבו היא מתקשה.

אני כותבת לך כאן דוגמא לשיחה כזו שאולי יכולה לסייע לך, חשוב ש:

  1. השיחה תעשה בזמן נינוח לשתיכן, בלי הפרעות או מסיחים.
  2. שתוודאי איתה שבאמת מתאים לה רגע שתדברו.
  3. שולחת אותך לחקירת שרלוק הולמס 😊 אני רוצה שתנטרי את מציצת האצבע בביית/אחהצ. רק ככה תדעי אם השיחה שאת עושה איתה באמת עזרה (במידה והתדירות תרד).
    הכוונה בניטור היא לבדיקה של התדירות, המרחבים וגם מה קרה קודם לכן אם קרה, שיכול היה לעורר רגש מכאיב כלשהו.
    למשל, מצצה אצבע כל אחהצ בסלון, אבא שלה העיר לה הערה לפני כן / אח שלה והיא רבו / חברה לא רצתה להפגש איתה.
    חשוב לי שתחזיקי בראש שלא תמיד התגובה היא מיידית ויכול להיות שלא תביני מה הוביל לזה באותה פעם.

    הנה הדוגמא:

ממי שלי, אני שמה לב שכבר X זמן את מצליחה לא למצוץ אצבע! זה מדהים!

איך את מצליחה? מה עוזר לך להצליח? מה את חושבת על עצמך על כך שהצלחת כבר  X זמן? – שאלה אחת כל פעם ולאפשר לה לענות….

ואז: את בטח נורא גאה בעצמך!

האמת שגם אני מאד גאה בך! ואנחנו צריכות לחגוג את זה! כי זה הישג ממש מדהים! זה שיפור מרגש!
איך בא לך שנחגוג? (אפשר להציע לה ללכת לבית קפה לשתות שוקו עם קצפת נגיד )

מכאן אבקש ממך שוב לנטר את התדירות שזה קורה בבית.

במידה ואת רואה שהתדירות נשארה בדיוק כפי שהיא את יכולה להתחיל איתה שיחה כזו (ההנחיות בהתחלה הן כמו השיחה שכתבתי למעלה) והתוכן:

שמתי לב שבביית את מוצצת אצבע בסלון, בנסיעה, במיטה…. (עדיף לא להגיד “הרבה” אלא להגיד איפה את רואה אותה עושה את זה, כלומר להשתמש בעובדות ולא בפרשנות).

יכול להיות שזה עוזר לך להרגע ממשהו? היא עונה…

כי מה את מרגישה לפני? (כאן אפשר להכיר לה את לוח הרגשות או להשתמש בו במידה והיא כבר מכירה).

היא אולי תשתף פעולה ואולי לא… אולי תגיד מתח ולחץ ואולי לא. את יכולה להציע לה שמות של רגשות (אני לא יודעת כמה היא מיודדת עם העולם הרגשי
אבל כך או כך תשאלי אותה מה יעזור לך? או , יש משהו שאני יכולה לעשות שיקל עלייך?

כמובן שאם היא מעלה שמות של רגשות אז חשוב לשאול בסקרנות שאלות ועם המון אמפטיה להכיל ולעודד את השיתוף שלה אותך. זה המפתח.

ואם היא לא מעלה רעיונות לפתרון את יכולה להציע לה – כדור לחץ/ ספוג, פופ איט, יש כל מיני אביזרים שאת יכולה למצוא אונליין בסגנון הנ”ל,
ואז ללכת איתה לחנות ושהיא תבחר ותקנה.

כלומר אחרי שעזרת לה להבין מה היא מרגישה ונתת לזה תוקף ואמפטיה, את מציעה לה אסטרטגיה התנהגותית חלופית לזו שהיא היום משתמשת בה,
מתוך ידיעה אמיתית שהיא כבר הצליחה במרחבים אחרים להתמודד גם בלי ההרגל הזה.

אשמח לשמוע מה דעתך?
וכמובן לשמוע עדכונים אם בא לך.

מוזמנת להקליט את השיחה ואף לשלוח לי לדיוקים אם תרצי.

כאן לכל שאלה

הדר להב.

8 סימנו כבר
משתמש אנונימי

התארגנות בבוקר לילדה בת שנתיים

היי אפרת, בת השנתיים כל בוקר מחדש מסרבת לשתף פעולה בהתארגנות לגן.
משלבת ידיים כדי שלא נוכל להלביש, שמה ידיים על הפה כדי שלא נצחצח.
בהתחלה חשבנו שזה לחץ של בוקר שמגביר את הרצון הנגדי שלה, הקדמנו את הקימה, זה השתפר ממש קצת.
אנחנו מנסים לשחק, לצחצח שיניים מול מראה אחרת, להתלבש אצל ההורים. לפעמים זורמת אבל לרוב לא.
לפעמים גם בורחת לנו בהחלפת החיתול.
אני לא בעד לצעוק עליה/להלביש בכוח, אבל זה כבר קרה מס פעמים.
מנסה להבין מה עומד מאחורי, עמידה על שלה כי מעצבן שיש דברים ״שצריך לעשות״,
תשומת לב, יותר זמן משחק בבוקר, אישיות מרדנית
אשמח לנקודת המבט שלך בעניין

היי יקרה,

מה שאת מתארת עם בת השנתיים שלך מאוד אופייני לגילה.
עם כמה שזה קשה עבורך (ובטוח שזה קשה, בטח בבוקר שזה לחוץ וצריך כבר לצאת מהבית), זה שלב התפתחותי
שהמהות שלי היא  “אני יכולה בעצמי” – אני יכולה לעשות בעצמי ואני יכולה גם להחליט בעצמי, כי אני כבר לא יישות אחת עם אמא שלי.

הצורך בעצמאות נוכח ומשמעותי מאוד בגיל הזה ועל כן המשימה ההורית שלנו היא לתת את המענה לצורך הזה בצורה שתיטיב איתי ועם הילדה שלי.

איך עושים את זה בהתארגנות הבוקר:

  1. ראשית אמליץ לך להתחיל את הבוקר בחיבור – חיבוק, משחק, שיר – כל דבר שמחבר אתכן ביחד אחרי הלילה שבו הייתן נפרדות. זה ייתן כבר מענה לצורך הזה.
  2. הדרך לתת מענה לצורך בעצמאות ובשליטה בהתארגנות הבוקר עוברת דרך העצמאות המוטורית והעצמאות המחשבתית:

    1. הכינו ביחד לוח התארגנות שמפרט את הפעולות שצריך לעשות – השתמשי בסמלים וציורים שהילדה שלך יכולה לצבוע ולהדביק – ותלו אותו במקום בולט.
    2. תני לילדה שלך את העצמאות בפעולות שהיא עושה – שהיא תוריד את הטיטול, שהיא תזרוק אותו לפח, שהיא תסגור את הטיטול בעצמה
      (מומלץ להחליף בעמידה ולא בשכיבה ברגע שהילד עומד). שהיא תפתח את הברז, תמלא את הכוס של המים ותצחצח בעצמה
      (גם אם זה לא ממש עומד בסטנדרטים) ואת תצחצחי לה אחריה.
    3. לצד הפעולות הפיזיות שהיא תעשה בעצמה – תני לה את האפשרות להחליט. לבחור את הבגדים שהיא רוצה, את המקום בו היא רוצה להחליף את הטיטול,
      את השיר שתשירו בזמן שתחצחצו שיניים. את הבחירה תציעי לה בין 2 אפשרויות שאת אדישה לגבי בחירה שלהן והוסיפי את המשפט
      “מה את בוחרת? את מחליטה.” תוודאי שהסביבה מותאמת גם לעצמאות המוטורית וגם למחשבתית (אם את לא רוצה שתלבש מעיל בקיץ, תדאגי שהמעילים לא נגישים לה).
    4. ובכל הזמן הזה תזכרי שעצמאות נבנית מתוך תלות ולכן תהיי שם איתה, תביני איפה היא צריכה עזרה ותתני לה את העזרה הכי קטנה שאפשר, כך שהיא תחווה את חווית ההצלחה.

 

הדרך להעביר לה את העצמאות עוברת דרך 3 שלבים:

  1. השלב הראשון הוא הטרמה – ילדים לא אוהבים מסיבות הפתעה. בטח לא בעצמאות שיכולה להחוות כהרעה בתנאים מבחינתם.
    הכנת לוח ההתארגנות יכולה להיות הטרמה מצויינת עבור ילדתך.
  2. השלב השני יהיה סימולציה – בחרי פעולה אחת אותה את מעבירה לאחריות הילדה שלך ועליה תעשו סימולציה – משחק על יבש.
    מטרת הסימולציה היא לאמן את הילדה שלך במיומנות וגם שלך לתצפת ולראות איפה היא מתקשה ואיפה הסביבה לא תומכת
    בעצמאות (נגיד ברז גבוה מדי ואין שרפרף). את הסימולציה עושים לא בזמן הסיטואציה -כלומר לא בבוקר עצמו – אלא בזמן רגוע
    בו גם את וגם היא פנויות לחזרתיות ואימון. בכל פעם שתראי שהפעולה הוטמעה תוכלי להוסיף פעולה נוספת.
  3. העזרה הכי קטנה שאפשר – זו פעם ראשונה שהיא עושה את זה בעצמה. היי שם לידה ותני לה את הפוש הקטן בדמות
    הפעולה שמפריעה לה, אך כזו שלא תיקח ממנה את חווית ההצלחה.

יכול להיות שהיא לא תשתף פעולה – זה הגיוני ולגיטימי, זה חדש לה והיא עוד בודקת את השטח ומצד שני – היא רק בשליטתה של עצמה.
במצב כזה אני ממליצה לך להציע לה את הבחירה שאפשר (“את בוחרת ללכת לגן היום עם פיג’מה או להתלבש),
לשאול אותה “מה את צריכה בשביל להתלבש עכשיו” ולהיות מאוד אמפתית לקושי שלה “ברור שאת מעדיפה לשחק עכשיו,
זה הרבה הרבה יותר כייף. הבעיה היא שהטיימר לזמן משחק הסתיים, ועכשיו הגיע הזמן להתלבש”.

לצד כל אלה אמליץ לך בחום על זמן 1:1 איכותי איתה.
באיכותי אני מתכוונת ללא הסחות דעת כגון מסכים, כביסה, כיור, אחים אחרים,
בו אתן עושות משהו כייפי. בגיל הזה זה מאוד פשוט – מבחינתם ללכת אחרי נמלה ברחוב זה פסגת האושר היומית שלהם. הזמן הזה
ביחד יבסס את מערכת היחסים איתך והרי אנחנו הכי משתפים פעולה עם מי שאנחנו בקשר טוב איתו.

מקווה מאוד שעזרתי לך, אשמח אם תעדכני אותי איך זה הולך לך.

אני פה בשבילך,
ליאור מיטלמן.

 

17 סימנו כבר
משתמש אנונימי

קנאה בין אחים

היי,יש לי ילד סנדוויץ בן 4 וחצי צמוד לאחיו הבכור (הבדל של כמעט שנה) והשלישי בן שנה וקצת.

מה אני עושה עם הקנאה שיש לו לאחיו הבכור וחשוב לציין שאין אפליות אצלנו בהית כוחם מקבלים יחס שווה ממש
משתדלים ב״ה שנה הבאה הם הולכים להיות בגן ביחד בע״ה ואין לי אפשרות אחרת אני אשמח לסרטוני הדרכה

איך לגרום לו להיות עם בטחון עצמי גבוהה ופחות לקנא עד כמה שאפשר תודה.❤️

היי אמא יקרה, מה שלומך?

קנאה בין אחים היא דבר טבעי ומאוד הגיוני.
אני בטוחה שזה מפעיל את כל החששות והפחדים, בכלל, אחים ומערכת היחסים ביניהם היא הבטן הרכה של כל אמא.
כתבת שאת פועלת כדי שלא יהיו אפליות בבית ושהאחים יקבלו יחס שווה בשווה, אני רוצה להתייחס לזה.
כשאנחנו מרגישים מחויבות לייצר שיוויון בין הילדים, כי זה מה שהילדים שלנו דורשים, או כי אנחנו רוצים להמנע מקנאה,
רוב הסיכויים שלא נשיג את שביעות רצונם, הם לא יהיו מסופקים, לא יהיו מספיק מרוצים ותמיד יסתכלו על מה שיש לאח שלהם.
הדבר הכי משמעותי שאנחנו יכולים להגיד לעצמנו הוא שגם כשהם לוחצים לשיויון הם לא *באמת* רוצים להיות שווים.
הם רוצים להיות ייחודים, זו הרי משאלת הלב של כל אחד מהילדים שלנו. להרגיש ייחודים. שיוויון הוא גורם מפריע לייחודיות, כולם כמוני, כלום אהובים בדיוק כמוני.
להיות אהובים בצורה שונה לא אומר להיות אהובים פחות, זה אומר להיות אהובים ייחודים.
אני אוהבת כל אחד מילדיי בזכות האני המיוחד שהוא והרבה פעמים אחזור מהקניון עם שקית אחת עבור ילד אחד על אף שיש לי ארבעה.
וכדי שיהיה לך כלי להתמודדות עם קנאה והשוואות אני אשתמש בדוגמא מהבית הפרטי שלי:
כשאנחנו אוכלים ואני מוזגת להם לצלחת אורז
אחד מהילדים שלי (גם הוא הסנדוויץ) יגיד כמעט תמיד
״שמת לו יותר ממני״
אני יכולה להתווכח עם זה, וזה גם כנראה האוטומט שלי. להגיד לו איזה שטויות, שמתי לשניכם בדיוק אותו הדבר.
הבעיה היא שכשאני עושה את זה אני גם מבטלת את ההרגשה שלו וגם לא נותנת לו מקום.
אז במקום האוטומט הזה
אני מתמקדת בצרכים שלו
וכשהוא יתלונן ששמתי לאחיו יותר מאשר לו, אני אענה לו ״אוי מאמי שלי, אתה עדיין רעב?״
מבלי להתייחס בכלל למה שקורה בצלחת של הבכור.
כל ילד צריך לקבל בהתאם לצרכים שלו וכשכל אחד מהם יקבל מענה שמדויק לצרכים שלו את תראי ניצוצות של פרגון וקרבה בין שניהם.

עוד כמה הצעות שאני רוצה לתת לך לטובת יצירת קרבה וחיבור בין שניהם:

1. זמן זמן זמן ולא רק זמן, זמן איכותי. תייצרו חוג אחים ביום קבוע ושעה קבועה, זמן קבוע שבו הם חווים חוויות משותפות,
מלמדים אחד את השני דברים חדשים או יוצרים פרויקטים משותפים.
2. פעם בשבוע ארוחת הערב היא משימה שלהם. הם אחראיים לבחור מה אוכלים, לדאוג לקנות את המצרכים (אם חסר) להכין,
לחתוך סלט, לערוך את השולחן, לשטוף את הכלים ולייצר שיח סביב השולחן. כל אותו הערב הוא משימת האחים.
3. לפחות פעמיים בשבוע צרו שיח משפחתי, משחק משותף, אמת או חובה, משחק שאלות, זמן חיבור שבו אנחנו משתפים אותם והם משתפים אותנו.
(אצלנו בבית קוראים לזה קוץ ופרח, כל ערב  בארוחת הערב אנחנו משתפים במשהו פחות נעים שקרה לנו במהלך היום, שזה הקוץ,
ובמשהו נעים שחווינו, וזה כמובן הפרח. זה שיתוף שיוצר שיח וחיבור עמוק גם בין האחים).
4. עודדו אותם למצוא תחומי עניין משותפים ולהשקיע בהם ביחד, לדוגמא ללמוד ביחד לנגן על כלי או להתאמן בתחום ששניהם אוהבים.
לסיכום, קנאה היא דבר טבעי, אנחנו לא רוצים להמנע ממנה.
אנחנו כן רוצים ללמוד איך לחבר בין האחים ואיך ליצור עבורם מערכת יחסים מיטיבה ונעימה לצד הקנאה.
13 סימנו כבר
דנית נואמה יהושע

פסימיות

ילדי בן ה 9.5 מאוד פסימי וביקורתי כלפי עצמו, גם מנתח כל סיטואציה לעומק עומקים ומבין אותה בצורה מדהימה אך עם זאת מאוד בעין פסימית.

אנחנו כל הזמן משוחחים איתו ומראים לו את הצדדים החיוביים הדיבור בבית הוא מאוד אופטימי ומעודד ומכיל ונותן את האפשרות להיות גם ככה וגם ככה, יש גם ניצוצות חיוביים אצלו (מבחינת חשיבה) אבל הם מועטים.
נוטה להגיד לעצמו אני דפוק אני גרוע בגללי ככה או ככה, ואף אחד לא מאשים אותו במשהו הוא פשוט לוקח את האשמה על עצמו אנחנו בכלל לא נוטים להאשים אף אחד. וזה אכן מתסכל שזה ככה, אבל אנחנו לא מרימים ידיים.
תודה על ההקשבה

היי אמא יקרה,
אני כל כך שמחה על השאלה הזו , סוגית האופטימיות והפסימיות יכולה לשנות חווית חיים של אדם.
כדי לענות לך קודם אניח כאן את ההגדרה לאופטימיות:

אופטימיות הוא האופן בו אדם חושב על הסיבות שבגללן דברים קורים לו או בכלל.
לאדם אופטימי יש את היכולת והאמונה בכך שדברים מסתדרים לטובה ובעיני, היכולת להאמין שיש בכוחי להשפיע על מציאות חיי,
שלא הכל גורל כתוב ויש בידי אפשרות ליצור לעצמי את החיים שאני רוצה. כך שלמעשה אופטימיות היא הרגל מחשבתי,
כמו כל הרגל, ניתן להתאמן ולשפר אותו ככה שכל אדם פסימי יכול לסגל הרגלי חשיבה אופטימית.

אבל חשוב להבין מה מקור הפסימיות של אדם, עפ״י סליגמן
יש 4 גורמים אפשריים לנטיה פסימית של ילדים :

  1. מטען גנטי.
  2. פסימיות של ההורים.
  3. ביקורת פסימית של הורים ודמויות חינוך (מורים / מדריכים).
  4. חוויות של שליטה וחוסר אונים.

בואי נראה איך כהורים נוכל לסייע לילד בכל גיל (לא רק בגיל 9) לפתח תפיסת עולם אופטימית:

1. גנטיקה – מצד אחד לא נוכל ליצור שינוי גנטי ומצד שני היא מהווה רק חלק אחד מכלל מרכיבי הפסימיות.

  1. פסימיות של הורים – תיכף אסביר מה השינוי בהרגלי המחשבה וחשוב שאם אתם ההורים מזהים את עצמכם באחד או יותר מהם,
    תתחילו קודם אתם בשינוי ההרגל המחשבתי כי הוא גוזר גם הרגלי התנהגות, שפה ושיחה שישתנו ככל שתתמידו להתאמן בהם.
  2. ביקורת היא כלי חשוב בצמיחה של אדם אך לעיתים, הגשה לא נכונה של ביקורת עלולה ליצור הרגל מחשבה פסימי, קורבני וותרני.
    למשל ביקורת שעושה שימוש במילים מכלילות ״תמיד / אף פעם / כל הזמן״.
    כמה דוגמאות:
    אתה תמיד שוכח את הסוודר בבית הספר
    למה אתה אף פעם לא סוגר את הדלת כשאתה נכנס?
    כל הזמן צריך להזכיר לך לעשות שיעורי בית
  3. חוויות של שליטה מול חוסר אונים – בשנתיים הראשונות לחיים מתקיים מאבק אדיר שמטרתו שליטה והישגים.
    הילד מפתחת את יכולת השליטה האישית שלו. תינוק נתקל במכשולים, פעילות של שליטה היא היסודות לתחושת אופטימיות
    בגיל הילדות המוקדמת, כשהילד מקנה לעמו הרגלים של התמדה והתגברות על מכשולים. בגיל 9,
    המכשולים הם אחרים והנחישות להתגבר עליהם קשורה בפיתוח יכולת של פתרון בעיות

מה קורה כשילד נכשל?

לא רק בציון במבחן, אלא כשהוא מצפה שמשהו אחד יקרה וקורה משהו אחר – מה הוא ההרגל המחשבתי שמלווה ילד
עם נטיה למחשבה פסימית לעומת ילד עם תפיסת מחשבה אופטימית?

כשילד מסביר לעצמו למה קרה לו מה שקרה לו הוא בוחן תשובות ל-3 השאלות האלה:

1. האם הכישלון הוא קבוע או זמני?
ילד פסימי יגדיר כישלון כקבוע, ילד אופטימי יגדיר כישלון כזמני
ילד פסימי יגדיר הצלחה כזמנית, ילד אופטימי יגדיר הצלחה כקבועה

2.האם הכישלון כללי או ספציפי?

ילד פסימי יגדיר כישלון ככללי וגורף , ילד אופטימי יגדיר כישלון כממוקד וספציפי
ילד פסימי יגדיר הצלחה כממוקדת וספציפית, ילד אופטימי יגדיר הצלחה ככללית וגורפת

3. האם אני מוכן ויכול לקחת אחריות או שיש מישהו אחר שאשם?

(המטרה היא לקיחת אחריות הילד על המצב. על הילד לתקן את שיצר וכאשר הילד אינו אשם, יוכל הילד לשמור על תחושת הערך העצמי שלו).
ילד פסימי יאשים מישהו או משהו בכישלון שלו, ילד אופטימי יקח אחריות על הכישלון,
ילד פסימי יגדיר הצלחה וישייך אותה אליו, למאמץ שלו, לכישורים שלו ובכלל.

לסיכום:
ילד פסימי : הסבר קבוע, כללי ופנימי
(נכשלתי במבחן כי אני טיפש, בחרו אותי אחרון לכדורגל כי אף אחד לא אוהב אותי, ההורים צעקו עלי כי אני ילד רע).

ילד אופטימי: הסבר זמני, ממוקד, פנימי
(נכשלתי במבחן כי לא התכוננתי מספיק, בחרו אותי אחרון בכדורגל כי אני פחות טוב בכדורגל, ההורים צעקו עלי כי הרבצתי לנועה).

 

כשלילד יש חשיבה פסימית, הוא נוטה לחשיבת יתר (מכונה רומינציה) אלו מחשבות אובססיביות
שמעלות את מפלס הלחץ ולכן ילד או יסתגר או יתפרץ בהתקף זעם שלכאורה נראה כאילו לא קשור לכלום,
הוא פשוט מסתובב עם חומר בעירה בגוף וכל מפגש עם המציאות עלול להיות הגפרור.

לצערי בתשובה שלי אלייך אני יכולה בעיקר לתאר את הבעיה ומתוכה תביני חלק מהפתרונות אבל האמת היא
שההמלצה הטובה ביותר שלי אלייך היא לקחת את תוכנית האון ליין שלי + ליווי מאמנת כי מדובר בתהליך ארוך
ונחוש שלכם וביכולת אמיתית שלכם לעזור לבן המוכשר שלכם לשנות את הרגל החשיבה הזה.

חשוב לי לומר, לא הכל בגללנו ההורים, ילדים נולדים עם מטען גנטי, בסביבה שלא תמי יש לנו שליטה עליה או על העולם,
אבל אנחנו כן בהחלט יכולים לסייע לו להתאמן על אופטימיות, בשביל זה אני צריכה שיהיו לכם כלים ל:

– שיום רגשי
– נחישות של ילדים
– חיזוק חוזקות אפקטיבי
– פרוייקטים של ילדים
– דמי כיס

וכמובן את השיעורים על אופטימיות של ילדים, ואת כל אלה אני מלמדת בצורה מקיפה וברורה בתוכנית האון ליין שלי.

מקווה שעזרתי ובכל מקרה מצרפת כמה חומרי קריאה אפשריים:

המלצה על ספרים:

  1. הערכה עצמית, המדריך להערכה עצמית ובנייתה בעבודה, באהבה, בחינוך, בהורות ובחברה || נתנאל ברנדון
  2. ילדות אופטימית || ד״ר מרטין סליגמן
  3. לילדים צעירים: טיגר טיגר האם זו האמת? || ביירון קייטי והנס וילהלם
12 סימנו כבר
לימור קובלנץ

שיתוף בין חברים

היי אפרת יקרה! מקרה שקרה הבוקר וישר חשבתי שיתאים לשאול כשאלה פה.

בסופש היינו בקטיף אפרסקים וחזרנו עם שלל רב :)
הבוקר שאלתי את אסף, בן 4.10 אם ירצה לקחת שקית עם אפרסקים לכל ילדי הכיתה שלנו – או שאולי נביא ״שקית סמלית״ למזכירה שתחלק בין הגננות.
הוא ענה שהוא רוצה להביא רק למספר קטן מאוד של ילדים. הסברתי לו שאם אנחנו מביאים משהו לילדי הכיתה – אנחנו מביאים לכולם- כדי שלא נפגע ברגשות של אף אחד.

אמרתי ״אני מבינה שאלו החברים הקרובים שלך. אבל בוא נחשוב רגע – אם ״טל״ הייתה מביאה משהו נחמד לכיתה ומחלקת לדן, יונתן וגל – והייתה אומרת לך מצטערת אסף לך לא הבאתי״ – איך לדעתך היית מרגיש?
אולי זה היה פוגע בך? מעליב קצת?

כדי להמנע ממצבים כאלה – אנחנו מביאים לכל הכיתה או לא מביאים בכלל. אתה מחליט״.
הוא טען שזה לא היה משנה לו ולמה אני מחליטה על הפירות שלו ולמי הוא יכול להביא.

הוא צודק מצד אחד – אבל ממש חשוב לי העניין שעלול להחמיר בגילאים מאוחרים יותר עם הזמנות לימי הולדת וכו..
אשמח לשמוע לדעתך, מה יכולתי להגיד, האם הייתי צריכה לתת לו לבחור למי לתת וכו. תודה רבה מראש!

לפני הכל, תודה על השאלה החשובה הזו שמעסיקה המון אימהות.

יש פה בעצם התנגשות של שני ערכים:

מצד אחד הערך לאפשר עצמאות והחשיבות של העצמאות המחשבתית (לתת לו לבחור מה לעשות עם הפירות שקטף),
ומצד שני ערך החברות וההבנה שאנחנו לא מוכנים לאפשר מצב שבו ילד מהגן רוצה ולא יקבל פירות שהבן שלך הביא לגן
(פירות במקרה הזה, במקרים נוספים ואחרים זה יכול להיות ארטיקים שילד מביא, חטיף או הזמנה למסיבת יום הולדת…).

בעיניי, תחושת הבטן שלך נכונה, וחשוב לחלק לכל הילדים את הפירות שמביאים.

הבעיה היא ששאלת אותו מה הוא היה מרגיש אם לא היו מחלקים לו- ומבחינה התפתחותית קוגנטיבית – הוא עדיין לא בשל לשאלה כזו.

הפיכות (היכולת של ילד לדמיין את הפעולה ההפוכה לזו שמבוצעת) מתפתחת בסביבות גיל 6. אם תשאלי ילד בן 6 איך היית מרגיש
אם טל לא היה מחלק לך פירות שהביא לחלק בכיתה – הוא יכול להבין איך זה מרגיש והסיק מסקנות על הפעולות שכדאי לו לעשות.
בגיל 4.10 עדיין אין לו את היכולת הזו ולכן הוא ענה שזה לא משנה לו.

אז מה עושים ואיך כן מצליחים לאפשר עצמאות מחשבתית ולשמור על ערך החברות?

כמחנכת א’-ב’ לשעבר וכאמא, אני יודעת שבהרבה מאוד גנים וכיתות בבתי ספר יש כלל שאם מביאים חטיף
או שקית פירות במטרה לחלק  – אז מחלקים לכל הילדים.

אז קודם כל הייתי בודקת אם בגן יש כלל כזה, ואז נעזרת בו. ואם אין כלל כזה – הייתי אומרת משהו כמו:

“אספי, אני מבינה שאתה ממש מתרגש ומתלהב להביא את הפירות שקטפת לגן ושאתה רוצה לכבד רק את החברים שלך.
הבעיה היא שילדים נוספים בגן גם ירצו לאכול ואולי יעלבו שלא תיתן להם. בוא נחשוב ביחד מה אפשר לעשות.. יש לך רעיון?”

ועכשיו לחשוב ביחד איתו איזה אפשרויות יש.

אם הוא לא מצליח לחשוב על פתרונות, תעזרי לו ותציעי לו כל מיני אפשרויות, והכי חשוב, בסוף הוא בוחר והוא מחליט איזו אפשרות לבחור.

האפשרויות יכולות להיות:

  • לקחת את הפירות ולחלק לכל ילדי הגן
  • להזמין אלינו אחר הצהריים רק את הילדים שאתה רוצה לחלק להם את הפירות ולעשות מסיבת פירות
  • במהלך השבוע להזמין כל יום חבר אחר לאכול ביחד את הפירות
  • להכין שקית מתנה לכל אחד מהחברים שאתה כן רוצה לתת להם את הפירות וללכת אליהם אחר הצהריים לתת את מתנת הפירות

 

ועכשיו  לשאול אותו- מאמוש, אז מה אתה בוחר? אתה מחליט מה לעשות.

ובדרך הזו את גם שומרת על ערך החברות וגם מאפשרת לאסף בחירה איך לפעול.

איך זה נשמע לך?

אני אשמח שתכתבי לי אם עזרתי לך ומה עשיתם בסופו של דבר 😊

אני כאן בשבילך,
ליאת שחם.

8 סימנו כבר
משתמש אנונימי

ילד בן 5 שלא מצליח לדחות סיפוקים.

היי, בן ה5 שלי מתקשה מאוד בדחיית סיפוקים ומעבר לזה, בהבנה בסיסית של המצב.
אנסה להסביר:

לרוב קשה לו לדחות סיפוקים במכולת/ קניון למרות שאנחנו עושים הטרמה ומסבירים בדיוק מה הולך לקרות
הוא עדיין מחפש כל דבר ומבקש לקנות אותו, וכמובן שלפי ההסכם אני לא מסכימה ואז מתחיל סאדו של בכי וצרחות השטחויות וכו.
שום דבר לא עוזר כל מעלה שיוצאת לי מהפה נעמת בצעקה של ״דיי״ לרוב זה יעבור כשאני לידו ולא מדברת הרבה,
למעט מקרים מאודמאוד קשים שגם אני מאבדת סבלנות.

בנוסף, הקושי שלו לקבל את המצב הנתון. לדוגמא: הלכנו לחוג ושם יש אולם כדורסל שלפעמים פתוח למשחק אישי, הןא מאוד רצה להכנס אבל לא היה לנו כדור. הוא סירב בתוקף להבין שאין כדור, לא הצליח למצוא פיתרון ופשוט השטח בבכי וצרחות. אני מנסה לעבוד איתו המון על מציאת פתרונו. וחשובי עצמאית, רגשות וכו ועדיין, זה פוגש אותנו לפחות 3 פעמים ביום. לעיתים ממש על הבוקר, לפני הקפה כבר יש השטחות של בכי בגלל משהו מסויים. מנסה להשתלט על עצמי אבל הבכי הזה וחוסר התקשורת שלו לעיתים מוציאים לי את הפיוזים.

היי אמא,

אני בטוחה שהרבה הורים יזדהו עם מה שכתבת, אז תודה לך על השיתוף ❤️
היכולת לדחות סיפוקים היא מיומנות רבת ערך שיכולה להשפיע עלינו ועל ילדינו,
והחדשות הטובות הן שאפשר לאמן את הילד על מיומנות מסוג דחיית סיפוקים.

 יש המון דרכים שבהן אני יכולה ללמד את הילד שלי על דחיית סיפוקים,
הדרך הראשונה והיעילה היא מודלינג.

איך הילד רואה אותי כשלי קשה עם משהו שאני מאוד רוצה?
מה אני עושה? מה אני אומרת?
הילדים שלנו לומדים הכי טוב מהמעשים שלנו 🙂

 אפרופו מעשים, כתבת שעשית הטרמה ופעלת מעולה!
כמה שאלות לגביי הטרמה כדי לדייק אותה,
האם הילד הקשיב להטרמה?
האם הילד הבין את ההטרמה?
ילדים מוסחים בקלות (במיוחד כשיש מסך ברקע) ולכן חשוב להטמיע את ההטרמה ע”י שאילת שאלות.
גם אם הוא לא זוכר את מה שאמרת, חשוב לוודא שהילד מבין את ההטרמה שלך.

 מתי נעשתה הטרמה?
לפני הכניסה לחנות? או בבית?
חשוב שהטרמה תעשה בבית, כשהילד פחות מוצף מגירויים מהסביבה.
בנוסף, אפשר גם לעשות הטרמה לפני הכניסה לחנות/מכולת ע”י שאילת שאלות ולשאול אותו מה הוא זוכר שצריך לקנות? ולעודד אותו על כך שזכר.

הטרמה כזאת כבר יכולה לייצר עבור הילד שלך וודאות על מה שהולך לקרות.

 במידה והילד מתקשה בפיתויים והקושי בדחיית סיפוקים עולה- אני מזמינה אותך להכיר לילד שלך את הכלי שנקרא הרשימה!
כל מה שאת צריכה אמא, זה דף ועט או פתקיות בסמארטפון או מצלמה מהסמארטפון,
את יכולה להגיד לילד שלך: “אתה יודע עוד מעט אנחנו חוגגים את חג/היום הולדת שלך, אנחנו עכשיו הולכים לכתוב/לצלם את כל הדברים שאתה
רוצה כדי שנוכל לזכור, מתוך רשימת המתנות אתה תבחר את המתנה שאתה הכי הכי רוצה ואנחנו נקנה אותה בחג/ביום הולדת שלך” (או בכל אירוע שתבחרו).

 כשאת עובדת עם כלי הרשימה, את משפיעה ומאמנת את הילד למציאת פתרונות ולויסות עצמי שתומך ביכולת שלו לדחות סיפוקים.

 עוד משהו לשים לב אליו 🙂

התחלת את הפוסט ב”לרוב קשה לו”
מה קורה ברגעים שהוא *כן* מצליח להתאפק?
האם הוא יודע שהוא הצליח?
האם הוא קיבל עידוד על כך שהתאפק?
מה כן עבד שם שהוא הצליח לדחות סיפוק?

 במקומות שבהם הילד שלך כן מצליח לדחות סיפוקים זה הרגע לשים ספוט לייט ולהראות לו שהוא יכול לדחות סיפוקים ולהבין יחד מה עבד לו.

 ואם כבר אימון בדחיית סיפוקים, אני ממליצה לך להיכנס לקורס של אפרת שמתמקד בדמי כיס.
דמי כיס זו הזדמנות מצויינת לאמן את הילד לדחיית סיפוקים ולא רק דחיית סיפוקים,
הילד לומד על התנהלות פיננסית, על נחישות, הצבת מטרות, פיתוח אוריינות פיננסית ובחירות לגבי הוצאות או חיסכון.
כשילדים חוסכים, הם לומדים על ההמתנה לדברים שהם רוצים.

 עכשיו אני רוצה להרחיב על הדוגמה השניה שכתבת,
במקרה הספציפי הזה, הייתי משתמשת בהמון אמפתיה,
להזדהות עם הרגש של הילד,
את יכולה לומר “אוף! נכון איזה מאכזב זה שאין כדור! גם אני הייתי מתאכזבת אם לא היה משהו שאני מאוד רוצה,
אני ממש מבינה אותך! בוא נחשוב מה אפשר לעשות?.. מה אתה מציע?”

 אני רוצה שהילד ירגיש שהוא לא לבד בתחושה שלו ושזה לגמרי נורמלי מה שהוא מרגיש כרגע, ורק אז אני יכולה לעזור
לו לחשוב על פתרון או מה אפשר לעשות בפעם הבאה (למשל להביא מראש כדור איתו/להשאיר כדור במכונית).

 

חשוב לי לכתוב לך אמא, זה סופר מתסכל כשילד מביע תסכול בעוצמה,
ואת מתארת שזה קורה לפחות 3 פעמים ביום!
3 פעמים ביום זה המון, גם עבורך וגם עבור הילד שלך.
אני רוצה להזמין אותך לשיחת ייעוץ איתי בנושא, אני מבטיחה לך שזה יכול להיראות אחרת.

 

בהצלחה ❤️

 

 

 

9 סימנו כבר
משתמש אנונימי

ויכוחים לפני השינה

היי אפרת,
ברכות על האתר החדש והמרגש. בתי בת ה-13 הולכת לישון נורא מאוחר בחופש וקמה מאוחר.

עקרונית אין לנו בעיה עם השעות כרגע. יחד עם זאת, טרום החופש שוחחתי איתה והגדרנו שעה “סבירה” מבחינת שתינו שתלך לישון.
נוצר מצב שכשהבית מתחיל להיות שקט וכולם הולכים לישון חוץ ממנה היא מתחילה להתווכח איתנו על כל דבר אפשרי. פעם אחת זה היה על זה שחם לה.
פעם אחת על זה שלא בא לה את האוכל של מחר בצהריים. פעם אחת על הסמארטפון.
פעם אחת על זה שלא באמת סגרנו על שעה בלילה אלא היא אמרה שהיא “תשתדל”.
וגם אם אנחנו מדברים בנינוחות, רגועים ולא כועסים היא מתעצבנת מזה שאנחנו מדברים ככה. שואלת פתאום “למה את עצבנית” וגם כשאני אומרת שלא אומרת לי “ממש. זה שקר”. גם כשניתן לה מענה לויכוח היא ממשיכה להתעצבן ולחזור על דברים. בקיצור – מרגיש שהיא מחפשת נושאים לריב איתם בשעות הלילה.
אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא שמה לב שהיא הולכת להיות לבד מאותו רגע כי כולם הולכים לישון והיא פשוט מתבאסת להיות לבד, משתעממת, מפחדת וכו’.
זה מקשה עלינו מכמה סיבות:
1. אנחנו כבר רוצים לישון.
2. אנחנו לא רוצים לריב איתה ומרגיש שהיא ממש מחפשת על מה לריב (כדי להשאיר אותנו ערים. כי גם כשהגענו לאיזה שהוא פתרון ואני אומרת לה לילה טוב היא יכולה פשוט להגיד “מה לילה טוב? מה את הולכת באמצע שאנחנו מדברות?”)
3. אני מבינה שהיא במצוקה כלשהיא טרום השינה ומרגיש לי רע שאני “נוטשת” אותה והולכת לישון.
(חשוב לי לציין משהו חשוב מאוד – ברקע יש פה ילדה שמאז ומתמיד יש לה קושי בללכת לישון. היא מתקשה להירדם. בעבר עזרה לה מדיטציה לתקופה קצרה אבל עכשיו גם זה לא אז מבקשת שמישהוא מאיתנו יבוא לישון איתה. היא מודעת לזה וזה מתסכל גם אותה. סוג של חרדת שינה. למשל היא יודעת שאם יש לה משהו חשוב בבוקר למחרת היא לא תצליח להירדם מהלחץ. לכן גם נמנעת למשל בחופש לקבוע משהו בבקרים).

איזו שאלה חשובה ורלבנטית כל כך להמון משפחות למתבגרים. תודה שהעלית את הנושא לדיון.

ממה שכתבת אפשר לראות את הרגישות שלך לבת שלך, כמה חשוב לך לנהל איתה שיח משותף, מכבד ומבוסס ערכים.

באופן כללי, נושא שעת השינה מאתגר מאוד אותנו ההורים למתבגרים ובמיוחד בחופשים, כשאין על פניו, בראיה של המתבגרים,
סיבה טובה לקום בבוקר מוקדם, ולכן קשה להם לפעמים לראות מה הבעיה בללכת לישון מאוחר,
וזה גם מתחבר לעובדה שהמלטונין מופרש אצל מתבגרים מאוחר יחסית ואפילו יותר מאוחר מאשר אצלנו המבוגרים.

בהתייחס ספציפית לבת שלך, נראה שזו לא הסיבה, כי כתבת שמאז ומתמיד יש לה קושי ללכת לישון,
היא מתקשה להירדם וחוששת שלא תקום בזמן בבוקר ולכן לא קובעת פעילויות בבוקר בחופשים.
לקושי הזה התייחסתי בסוף התשובה.

ממה שכתבת עלו שני דברים:

  1. לקראת שעת השינה הבת מחפשת אינטראקציה איתכם ההורים, כלומר תקשורת איתכם ונוכחות שלכם, ותיכף אתייחס בהרחבה לסוגיה זו שנראית לי שהיא הבעיה המרכזית.
  2. דבר נוסף שאני מבינה שקשה לכם לראות ולהכיל, אבל יוצא מבין המילים ותיאור ההתנהגות שלה, שהיא יודעת שהיא צריכה לישון והיא יודעת שמה שהיא עושה לא מקובל.
    אני בטוחה שהיא מכירה את כל הנימוקים וההסברים כבר ואתם יכולים לשחרר מהם כרגע.
    אני מאמינה, על בסיס התיאור שלך והניסיון שלי עם המתבגרים הפרטיים שלי וילדים של מתאמנים שלי, שהיא יודעת, גם כשאם אתם לא מבקרים וכועסים בקול רם,
    שהיא לא עומדת בהסכם ושהיא אמורה ללכת לישון ויש סיכוי אפילו שהיא בהלקאה עצמית בתוך תוכה על זה. לכן היא מתגוננת, לכן היא אומרת שאמרה שתשתדל
    ולא מוכנה להגיד שהסכמת על שעה ספציפית. בהחלט יכול להיות שכשהיא אומרת את הדברים יש פער גדול בין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה בפנים
    ובין מה שהיא אומרת לכם ומפגינה בהתנהגות החוצה.
    אפשר ברגע שקט, במהלך היום – לא קרוב לשינה, אפילו לשאול אותה מה היא הרגישה ומה חשבה עליכם ועל עצמה כשאמרה את הדברים.

ילדים, ומתבגרים עם עדיין ילדים, זקוקים לנו ההורים. הם צריכים את היחס שלנו, את הזמן שלנו איתם אחד על אחד, את הנוכחות וההקשבה שלנו. הם צריכים שנראה אותם.
לפעמים בגיל הזה הם מסתגרים כל היום בחדר שלהם עם עצמם, עם המסכים, עם חברים לפעמים. הדלת סגורה. קל לחשוב שהם מסתדרים, שהם לא רוצים אותנו בסביבה.
לא רק זה, לפעמים אפילו כשאנחנו נכנסים אליהם ורוצים לדבר איתם, לשאול לשלומם, להזמין אותם לאכול או לתכנן את היום הם יגידו לנו “תלכו”, “לא עכשיו” וכו.
לפעמים אפילו יגידו את הדברים בצעקה או בדרך אחרת שעלולה אפילו לפגוע בנו כי הרי באנו לעשות טוב ובכוונה טובה.

ועוד דבר מאוד חשוב לזכור: ילדים אומרים בהתנהגות מה שהם לא מצליחים להגיד במילים.
ונכון שהיא בת 13 וכבר יש לה הרבה מילים, אבל אולי היא נבוכה להגיד את מה שעל ליבה. אולי היא ממש ממש צריכה שתשבו לידה כמו שכתבת והיא יודעת שאם לא
ששים לעשות את זה ואפילו כועסים שהיא מבקשת, אז היא לא מבקשת והיא מייצרת שיח בדרך אחרת, מסורבלת, שבסופו של דבר אפילו פוגעת גם בה.

אבל זה הזמן לזכור שאנחנו ההורים, אנחנו המבוגר האחראי, ואנחנו יודעים שהם צריכים אותנו ואת הקשר הזה איתנו. אז לא להתבלבל גם כשהם מבקשים שנלך.
כן לכבד ולהקשיב, כן ללכת באותו רגע, אבל גם לשאול אוקי – אז מתי כן? מתי נוכל לדבר? וכן להזמין לזמן ביחד. וכשרואים אותם, אפילו לרגע לזכור להגיד להם
משהו טוב ונעים. ואפילו רק לדפוק בדלת ולהגיד התגעגעתי ואני כאן כשתרצי ובינתיים הבאתי לך…. (שתיה/פרי משהו שיראה לה שהיא במחשבה שלך).

לא כתבת כמה זמן ביום יש לכם, לכל אחד מההורים, עם הבת שלכם, מה אתם עושים ביחד, האם יש לכם חוג אמא/אבא קבוע. ומה הרכב המשפחה.
אז אני לא יכולה להתייחס ספציפית למה שקורה אצלכם בבית בהקשר הזה. אבל, נראה ממה שכתבת שהנושאים שעולים פתאום לפני השינה לא דחופים לדיון בשעה הזאת,
שאפשר היה לכאורה לדבר עליהם יותר מוקדם או מחר. מכל מה שעלה מהדוגמאות שכתבת אני מסיקה שהיא צריכה עוד זמן תקשורת. יכול להיות כשהבית נעשה שקט
וכולם הולכים לישון זה הזמן שבו היא מרגישה שהיא יכולה לבקש את תשומת הלב הזו, ויכול להיות שאז היא נזכרת בצורך שלה בזמן ביחד.

יכול להיות שלפני כן עם כל ההתרחשויות האחרות בבית היא לא מרגישה שהיא יכולה לבקש (וזה לא אומר שום דבר עליכם, זה שלה ויכול להיות גם שזה לא זה).
יכול להיות שכשמשתרר שקט היא נזכרת שרצתה לדבר ושכחה לבקש. יכול להיות כשמשתרר שקט היא נלחצת, כי כמו שכתבת היא מפחדת להיות לבד או חרדה שלא תרדם.

מה שאני מציעה בשלב ראשון זה להקפיד על זמן 1:1 איתה כל יום.
גם אם יש חוג אמא/אבא זה כנראה לא מספיק. יש לה צורך בעוד. אז תמצאו כמה דקות,
אפילו רבע שעה נוספים ביום לזמן בנוכחות שלכם (לפחות אחד מכם) איתה. זה יכול להיות אפילו לשבת לשתות משהו קר ביחד כמה דקות במרפסת,
או לצאת להליכה אם היא מוכנה, ואפילו להקשיב איתה לשיר שהיא אוהבת.

הייתי גם מזמינה אותה לקחת חלק ולהיות מעורבת.

למשל במה אוכלים מחר – אם זה נושא שמעסיק אותה ואם היא אוהבת להיות במטבח. לתת לה להחליט ולבחור,
לתת לה להיות שותפה ביחד איתכם בהכנה. ואם זה לא משהו שמענין אותה אז לתת לה מקום ומשמעות בבית בתחום/פעילות שכן מעניינים אותה וכן יש מוטיבציה בהם.
תזמינו – אין לכם מה להפסיד – מקסימום היא תסכים.

בנוסף, תמצאו זמן רגוע שלכם ביחד איתה, אפילו תיזמו אותו – למשל תצאו איתה לבית קפה, ותדברו איתה.
תגדירו מראש שזו לא שיחת ביקורת ולא נזיפה ומותר להגיד הכל. תגידו וגם תתכוונו.

ואז תשתפו אותה בזה שאתם שמים לב שכל יום קורה משהו לפני השינה ואתם מבינים שיש לה איזה צורך שאתם עדיין לא מבינים
ותשאלו אותה מה היא צריכה בלילה כשהיא הולכת לישון?

תגידו לה שחשוב לכם להבין מה קורה מבחינתה בלילה כשהבית נהייה שקט. איזה מחשבות עולות לה, איזה רגשות מתעוררים.
תשימו לפניכם דף עם רשימה של רגשות כדי שהיא תוכל להיעזר בו. תשתפו מה אתם מרגישים – שאתם מבינים שיש לה איזה קושי ואיזה צורך ושאתם
לא יודעים איך לעזור כי אתם לא מבינים מה הוא. שלא מתאים לכם מה שקורה כל לילה ושאתם חושבים שאם תדברו ותבינו אותה,
שאם היא תסביר/תבקש אתם בטוחים שתמצאו ביחד את הפתרון שמתאים לכולכם, כדי שיהיה לה יותר טוב וכולכם תוכלו ללכת לישון בלי הריבים.

כתבת גם שתמיד היה לה קושי להירדם, אז בנוסף לכל מה שכתבתי, אני מציעה, שאם עד היום לא בדקתם אם יש סיבה רפואית לקשיי ההרדמות והשינה,
שתשקלו אולי לבדוק במעבדת שינה כדי לדעת מה קורה במהלך ההירדמות והשינה שלה. שווה להתייעץ עם רופא הילדים, כי אולי יש משהו שניתן לפתור בהיבט הזה שיקל עליה.
כרגע, נוצר מצב שסביב הקושי הזה שלה נוצרו כבר תפיסות ואמונות שלה שאת קראת להן “חרדת שינה” שהיא לא יכולה לקום בזמן, שהיא לא יכולה