היי אמא ואבא

היי אמא,

אני ממש מבינה את התסכול והקושי שאת חווה, זה באמת מאתגר כשהילד המתוק שלנו מתחיל להביע התנגדות במיוחד ברגעים שנראים לנו
פשוטים וכאלה שאנחנו רוצים כבר להתקדם איתם. חשוב שתדעי שמה שאת מתארת הוא טבעי ותואם גיל והתפתחות של הילד שלך.

יש לי שאלות שחסרות לי כמו האם הוא הולך/ מדבר/ איך הוא מתקשר את הרצונות שלו אבל אענה כפי שאני יכולה מתוך הנתונים שכן יש לי.

בגיל 11 חודשים הוא נמצא בשלב מרתק של גילוי העצמי שלו, גילוי היכולות שלו, הוא מתחיל לאט להבין שהוא ישות נפרדת ממך, ההתנגדות שאת חווה בהחלפת חיתול,
התלבשות, בכניסה לכיסא הבטיחות הן למעשה הדרך שלו לומר “אני כאן, יש לי דעה, אני רוצה להחליט” זו התפתחות תקינה ומבורכת.

כשאת מתארת שאת מחפשת טריקים ודרכים וסוף מתפוצצת אני ממש מבינה את זה. זה מתסכל לנסות ולהתאמץ ולא להצליח להשיג את שיתוף הפעולה המיוחל.
אני קוראת לזה “למתוח את הקפיץ” אנחנו מותחים את קצה גבול היכולת שלנו עד כדי התפוצצות, ממש כמו קפיץ שנמתח יותר מידי,
ולכן איזה כיף שכתבת ואני מקווה שתוכלי להיתרם ולפעול אחרת.

אז  מה כן?

דבר ראשון כל הזמן להזכיר לעצמך שהוא לא נגדך. הוא רק בעד עצמו ובעד הרצונות שלו, הוא מנסה לחקור את גבול היכולת שלו וזה מסקרן אותו יותר מהכל.
אל תשכחי להיות קשובה לעצמך, כשאת מרגישה שאת קרובה לקצה שלך זה הזמן לקחת צעד אחורה, לנשום, להירגע ולהתחיל מחדש…
ילדים קולטים את האנרגיה שלנו ואם אנחנו באות במאבק זה בדיוק מה שנקבל.

ועכשיו, בואי נדבר פרקטית:

לפני כל פעולה:

הטרמה: הכיני אותו מה עומד לקרות, “עכשיו נלך להחליף טיטול”/ “עכשיו נעלה לכיסא הבטיחות באוטו” וכדו

בחירות תואמות גיל: אתה רוצה את הטיטול הזה או השני? אתה רוצה להחליף במיטה או במשטח?
אתה רוצה שאני אעלה אותך או שתעלה בעצמך? נשים קודם חולצה או מכנסיים?

משחקיות: הדרך הכי קלה היא לייצר כיף ומשחקיות- בוא נעלה לכיסא כמו מנוף ונעשה רעשים מצחיקים וכדו.
משחק שהוא אוהב שיחכה לו רק בכיסא האוטו יכול לעזור לו לרצות לעלות אליו.

עצמאות: כל מה שניתן שיעשה בעצמו מבורך ויאפשר יותר שיתוף פעולה- הוא יכול לעלות לכיסא האוטו עם מעט עזרה,
או לזרוק את הטיטול לפח וכדומה. הוא צעיר אבל עצמאות מתחילה בדיוק מהגיל הזה.

בזמן ההתנגדות עצמה: שמרי על קול רגוע, תתמללי מה קורה עכשיו, מה הוא  מרגיש: אני מבינה שקשה לך, ומתן בחירה,
אתה רוצה שאני אעלה אותך או אתה? ואל תשכחי לעודד אותו כשהוא כן משתף פעולה.

נתתי לך כאן המון רעיונות על מנת שיהיה לך מגוון ותבחרי מתוכם את מה שאת מתחברת ונכון לך, אל תנסי את כולם.
תזכרי שכשמנסים הכל אין עקביות, והכלי הכי חשוב עם ילדים הוא עקביות, אז תבחרי דרך מסוימת ותפעלי לפיה עם הטרמה והכנה ועקביות,
ותבחני האם יש שיפור או לא, חזרתיות היא חשובה בטח ובטח בגיל הצעיר.

אם את מרגישה שתרצי לשמוע על עוד דרכים להתמודד עם האתגרים האלה או פשוט להתייעץ,
אני כאן בשבילך, לפעמים שיחה אחת יכולה לפתוח צוהר לדרך חדשה ורגועה יותר.

מלי צרפתי.

תודה על השיתוף הכנה שלך. השאלה שהעלית היא לא רק חשובה, אלא גם נוגעת בלב הפגיעות של רבים מאיתנו, כהורים שגדלו בדור שונה מהדור שאנחנו מנסים לגדל.

נשמע שאת חווה כמיהה לקשר משמעותי עם ילדייך, ובמקביל נושאת עמך חוויות ותחושות הקשורות להורים שלך.
זה תהליך טבעי לגמרי—הרצון לאהוב את ילדינו בדרך שונה, “נכונה” יותר, ולהתאים את עצמנו להם ולצרכיהם, הוא חלק ממהפך בהורות שעוברת כל דור.

כפי שאת מתארת, את חיה את האיזון שבין היכולת לשחרר לבין הרצון לעטוף, ואולי זה חלק מהקשר עם ההורים שלנו שמהדהד פנימה, בין אם מדובר בחוויות נעימות או בקשיים.
הצעד הראשון הוא ההכרה בכך, כמו שאת עושה עכשיו—היכולת להסתכל על ההורות שלך מבעד לעדשה של ההיסטוריה האישית, להכיר את הכאב לצד הבחירה החדשה שאת עושה מדי יום.

אם אני יכולה להציע משהו פרקטי—מומלץ לנסות לתרגל נפרדות עדינה עם הילדים, להיות שם עבורם, אבל לא לפחד גם ״לשחרר״, לאפשר להם לבחור בעצמן.
כל פעם שאת מאפשרת להם מרחב ללמוד ולגדול, ובתוכו מאפשר גם את המקום להתנסות ולטעות, את בעצם עוזרת להם לפתח את הבטחון העצמי שהם יישאו איתם בעתיד.
במקביל, הקשר שלך איתם נשען על אמון שהם ידעו לחזור, לא מתוך תחושת חובה, אלא מתוך בחירה ורצון אמיתי.

המסע לשחרור, בין אם מהחרדה או מהפחד להרגיש “לא מספיק” כהורה, מתחיל מלהאמין בעצמך, קודם כל. כי כשאת נותנת לעצמך להיות בסיס בטוח לעצמך,
את מעבירה את המסר הזה גם אליהם—שהאהבה שלך שם, ללא תנאים, לא מתוך פחד לאבד אלא מתוך אמונה שהקשר יישאר חזק ומשמעותי, גם כשנותנים מקום לעצמאות ולבחירה.

מאחלת לך הרבה הצלחה במסע המורכב והיפה הזה.

מעוז בן אבי – מאמנת ליחסים במשפחה ומדריכה מונטסורית עד גיל 18.

היי אמא יקרה,
תודה על היותך חלק בקהילה שלנו,
נשמע שאת קשובה ומתבוננת בביתך ומחברת נכון את אתגרי העייפות להיעדר שנת הצהריים בגן.

נשמע שיש קושי מתמשך עם נושא השינה בגן ושבוצעו ניסיונות עד שינה בעגלה.

אינני מכירה את כלל הפרטים הנדרשים בכדי להעניק תשובה מותאמת אישית לביתך,
אך אוכל לענות ולאפשר עוד כמה דרכים להטבת נושא השנת צהריים, אם במקרה את חלקם ניסיתם אז פשוט דלגי לחדש ואחרת שאציע.

אז מה אפשר לעשות?

1. לוודא שיש לה מספיק שעות ערות מהתעוררות הבוקר ועד לשנ”צ, כי אם היא “מושכת” שינה וקמה ממש בסמוך לתחילת הבוקר שלה בגן יש סיכוי סביר שהיא פשוט לא עייפה מספיק.
2. להביא מביתה מצעים, כרית, שמיכה, חפץ מעבר וכל מה שרק יוכל להעניק לה תחושה ביתית , נעימה ומוכרת.
3. לבקש מהגן לעשות לה “מיני” טקס שינה, ממש לפני השינה לקחת ולהחליף לה לפיג’מה מהבית ועדיף את זו שישנה איתה ממש באותו הלילה, כי ריחו המוכר של הבית יעניק לה עוד מימד בטחון.
4. להשכיב אותה לישון ראשונה בכדי לאפשר לה יותר זמן הירדמות בהשוואה ליתר הקבוצה.
5. להביא לה אוזניות לבידוד רעשים / כיסוי עיניים, יכול להיות שיש יותר מידי גירויים וזה מפריע לה בהירדמות.
6. לבקש מהגננת לאפשר לה לקחת ספר איתה למרחב השינה, זה יעייף אותה ויתרום להירדמות.
7. לוודא שאין “רווח” בלא לישון, נניח זמן 1-1 עם הגננת הוא רווח כדאי מספיק שאשאר ערה , כי להירדם זה לא רווח מוחשי כמו זמן אישי.
8. לדבר על מנוחה במקום על שינה, ממש לומר, כעת נחים, את בוחרת אם לישון או להישאר ערה,כך או כך בזמן מנוחה כל אחד שוכב במזרנו בשקט ובנחת. (חופש בין גבולות עם תחושת שליטה יגדיל את הסיכוי שתירדם).
9. לא לדבר על זה בנוכחותה. באיסוף שהגננת לא תעיד על איך ומה קרה בזמן שינה מעל הראש שלה כאילו היא לא שומעת, כי הנה שוב רווח בדמות תשומת לב על היותי ערה והפעם רווח כפול, גננת והורה.
10. גם בבית נחים בסופי שבוע וחופשות, שמרו על רצף שמדבר את אותה שפה בכדי להקל עליה במעברים בין ימי גן לימי בית .

מקווה שהרעיונות יעניקו לה שינה ומנוחה איכותית ומיטיבה.
היוש 🙂 אני חניאל גרוס, מאמנת הורים מבית אמא מאמנת, יועצת שינה ומלווה התפתחותית, מתמחה במונטסורי וויסות חושי.
לעוד תכנים בנושא, או בואו רק בכדי לומר שלום,
זמינה באינסטוש או בפניה פה באתר.

שיהיה המון בהצלחה ושינה נעימה.
חניאל.

היי,

לפני הכל חשוב לי להגיד שאני ממש מבינה אותך ומבינה את התסכול שלך (מכירה את התחושה מקרוב גם כמאמנת וגם כאמא).
את רוצה בטובתו, אין לי ספק בכלל.

לצד זה – יש את הרצון שלו, או יותר נכון את חוסר הרצון שלו ללכת לחוגים, וגם כשהוא ניסה הוא לא רצה להמשיך- כמו שקרה עם הקפוארה לפני שנתיים.
כתבת שממש חשוב לך שהוא יילך לחוגי ספורט כדי שיחזק את הבטחון העצמי, העניין הוא שחוגים לא תמיד מחזקים ביטחון עצמי, לפעמים אפילו מורידים אותו.

אם יש עניין של חוסר ביטחון עצמי- אשמח לדבר איתך ולעזור בתהליך.

יש כמה דברים שחשוב לי להגיד בהקשר של חוגים:

1.חוג הוא עוד מסגרת עבור הילדים.
עוד מקום שאומרים להם (לרוב) מה לעשות ואיך לעשות, יש כללים, יש משמעת, יש ציפיות מהם, יש גם עניין חברתי (לפעמים תחרות- מי יותר טוב, מי הצליח את המשימה ומי ללא…).
ולכן, יש הרבה מאוד ילדים שעבורם חוג הוא מאמץ נוסף אחרי שעות של מאמץ במסגרת (בגן או בכיתה) ולכן הם לא רוצים ללכת.

2.צריך בשלות מסוימת כדי ללכת לחוג, ואצל ילדים שונים -הבשלות הזו תהיה בגילים שונים.
יש ילדים שרק בכיתה ב’ יסכימו ללכת לחוגים ואחרים כבר בגיל 4 יבקשו ללכת לחוגים. זה שונה וזה משתנה בין ילד ליד.

3.יש המון חוגים- ולפעמים  המגוון הרחב הזה מבלבל ומציף מאוד עבור הילדים, והם יעדיפו לא לבחור. להימנע.

4.יש ילדים שההימנעות מהחוג קשורה בכלל ליכולת שלהם להתמודד עם הפסד – ילד שלא מצליח להתמודד עם הפסד יימנע מחוג שיש בו תחרות, או מחוג שיש בו ציפייה מאוד גבוהה שהוא יצליח .

5.יש ילדים שבאמת צריכים את השקט שלהם אחרי המסגרת ויעדיפו לשחק עם חברים, להזמין אליהם, להיפגש בגנ”ש מאשר ללכת לחוגים..

6. לרוב בחוגים ההורים מתבקשים לחכות בחוץ – יש ילדים שמתקשים בפרידה מההורים, הם לא מרגישים מספיק בטוחים להישאר בחוג ללא ההורה, וזו סיבה מספיק טובה לא ללכת לחוג מבחינתם.

לשאלת- האם להכריח? >> אני, כאמא, וכמאמנת תמיד בעד לתת לילדים לבחור.

לבחור האם ללכת לחוג, ולבחור לאיזה חוג הם רוצים ללכת.
חוג אמור להיות משהו מהנה, ואם נכנס פה עניין של ללכת בכוח, אז נכנס רובד של שליטה
וזה אומר שיש סיכוי שהחוג כבר לא כזה מהנה וכל היתרונות שיש בחוג לא יבואו לידי ביטוי.

הינה כמה אפשרויות שהייתי מציעה לעשות:

1.להבין אם יש תחום שמעניין את הילד שלך באופן כללי.
2.לבדוק אם יש חוגים שקשורים בתחום הזה.
3.להציע לו ללכת לשיעור ניסיון, כשאת נמצאת איתו בשיעור הזה.
אם הוא מסכים- לקבוע, ללכת ולהישאר איתו בשיעור (אם צריך – אז לבקש אישור חריג מהמדריך). אם הוא לא מסכים – לשחרר.
4.לבדוק איתו אם יש חבר/ים שהוא היה רוצה ללכת איתו/ איתם לחוג? ולקבוע שיעור ניסיון ביחד עם החברים.
5.אם בשום אופן הוא לא מוכן – לא הייתי מתעקשת, הייתי עוזבת את זה ומנסה שוב בעוד חודש/ חודשיים.

ומשהו מהלב שלי ללב שלך:

הרבה מאוד פעמים כשילדים מתנגדים ואנחנו מתעקשות- הם יתנגדו יותר חזק.
הרבה פעמים דווקא כשאנחנו מאפשרות להם לבחור- ולא מתאכזבות מהבחירה שלהם, ולא כועסות, אלא ממש בלב שלם מאפשרות להם
לקבל את הבחירה-  דווקא אז, הרבה פעמים, משהו נפתח ברצון לבדוק חוג או כל דבר אחר שהתנגדו לו נחרצות קודם.

אם הוא ילד שמח, אם הוא נפגש עם חברים, אם חברים מזמינים אותו אליהם, אם יש לו תחביבים, אם יש לכם זמן ביחד,
אם הוא אוהב לשחק בגנ”ש – והוא עושה את כל זה על בסיס שבועי- אז נשמע שהכל טוב, ולא הייתי בכלל מתעקשת על החוגים.

אם את מזהה שיש קושי ביכולת להפסיד או שיש קושי חברתי, או עניין של חוסר ביטחון עצמי
אז אני מזמינה אותך לשיחה טלפונית איתי, כדי שנבין ביחד איך לעזור לו לצאת מההימנעות.

מקווה שעזרתי,שיהיה המון בהצלחה בכיתה א’
אני כאן בשבילך.

ליאת שחם, מאמנת לפיתוח כישורים ומיומנויות חברתיות

050-6541463

היי אמא יקרה תודה על השיתוף שלך,
את מתארת מצב בהחלט מאתגר שאני פוגשת לא מעט בקליניקה,
במיוחד כשמדובר בילד צעיר שנמצא בתהליך למידה של גבולות חברתיים ושפה.

קודם אגיד שילדים בגיל הזה לומדים הרבה מחיקוי.
הם שומעים מילים וביטויים בסביבה שלהם ורוצים להבין איך להשתמש בהם.
לפעמים הם לא מבינים את המשמעות המדויקת, אלא רק את העובדה שזה מעורר תגובה מהסביבה.

אז מה כן אפשר לעשות?

עשיתם נכון, להתעלם מהמילה אבל לא להתעלם מהילד.
כלומר, במקום לתת תשומת לב שלילית לביטוי הפוגע, הכווינו אותו לביטוי חלופי
לדוגמה, אם הוא כועס, אפשר ללמד אותו לומר “אני מרגיש כועס”.

כשילד אומר “סתום ת’פה”, למה לדעתכם הוא אומר את זה עכשיו?
האם משעמם לו?
האם הוא מרגיש תסכול? כעס? או רגש מכאיב אחר.
ייתכן שהמילים הללו הן הדרך שלו לנסות להביע את עצמו כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח להביע את הרגשות שלו בדרכים אחרות.
רצוי לבדוק איתו ולשאול “מה אתה צריך?”

בזמן טנטרום כפי שציינת,
נכון שאנחנו לא מאמנות בזמן הטנטרום.
ולכן, לאחר הסיטואציה כשהילד פנוי להקשבה אפשר להסביר בצורה פשוטה ובהירה שזה ביטוי פוגע ושאנחנו לא מדברים כך בבית.
חשוב להסביר לו מה הוא יכול לומר במקום כדי להביע את עצמו בצורה מקובלת.

וכשהוא כן יצליח להביע את עצמו בצורה נכונה ולא פוגענית, זה המקום לעודד אותו ולתת לו תשומת לב חיובית.
נחזק ונעודד בגלל שהוא עוד מתאמן, ואין לו עדיין את כל המילים.

בנוסף, אני אציע לכם לעבוד עם הכלי סימולציה
אפשר לשחק איתו משחקי תפקידים שבהם אתם מדגימים התנהגויות מתאימות ואיך לדבר עם אחרים בצורה נעימה.
דרך המשחק הוא יוכל ללמוד ולהפנים את הדברים בצורה טבעית יותר.

חשוב לזכור שזה שלב שעשוי לעבור.
החלק הקדמי במוח אצל ילדים הוא חלק שאחראי על תפקודים כמו ויסות רגשי, שליטה בדחפים,
וקבלת החלטות
ואצל ילדים החלק הזה עוד בתהליך התפתחות.
זה אומר שהיכולת של הילד לשלוט על מה שהוא אומר, במיוחד במצבים של תסכול או כעס, עדיין לא מגובשת במלואה.

ההבנה שהמוח של הילד עדיין מתפתח עוזרת לנו כהורים להיות סבלניים יותר.
התנהגויות כמו שימוש בביטויים פוגעניים הן חלק מתהליך למידה,
הילד מתחיל להבין את ההשפעה של המילים שלו על אחרים.

התמדה בהכוונה נכונה, מודלינג ותמיכה אמפתית יסייעו לו ללמוד את הגבולות החברתיים בצורה שמקדמת למידה והבעת רגשות.

אני אשמח שתכתבי לי אם עזרתי או אם את צריכה עוד דיוקים 🙂

ג’ני לוי,
חיבור בין רגשות, הורות וטכנולוגיה

היי אמא יקרה,

קודם כל זה מופלא בעיני וממש מעלה לזכותך שאת מצליחה להרכיב את המשקפיים שרואות את הטוב בילדה שלך ולעשות מסגור מחדש לתכונות האלה
שאת מדברת עליהם ולראות בה את הדברים הטובים. זו כבר נקודת התחלה ממש טובה.

זה לגמרי התפקיד ההורי שלנו – מצד אחד לקבל את הילדים שלנו כמו שהם ולהבין שהם לא מוצר מוגמר
ולאור זאת לאמן אותם להיות המבוגרים האלה שאנחנו רוצים שהם יגדלו להיות.

אז איך לעשות את זה? הנה כמה המלצות שלי אלייך:

1. ראשית אני רוצה לשאול אותך – האם הפחד שלך מבוסס על דברים שקרו כבר או שהוא בעיקר במחשבות אליהם  את נודדת?
   אם זה המקרה השני, אז אני רוצה לבקש ממך לסגל לעצמך מנטרה שתחזיר אותך לכאן ועכשיו, כי הוא שונה מאוד ממה שהפחד מספר לך.

דוגמאות למנטרות  – “זה הפחד שלי שמדבר, זה לא מה שקרה בפועל” או “עד עכשיו זה קרה? אז מי אמר שזה יקרה?”

1. שנית, אני רוצה שתביני שכל מה שתנסי לעשות – הוא תהליך למידה ולעיתים הוא לוקח זמן. התפקיד שלך הוא לזרוע את הזרעים
   בעקביות ולהיות סבלנית עד שיצמחו. ולקבל את זה שיהיו פעמים שלמרות שכבר ראית ניצנים או אפילו פרחים, עדיין יופיעו ההתנהגויות ההפוכות.
2. תחשבי מה המסר שאת רוצה להעביר לה – חברות טובה? ערבות הדדית? קבלת השונה? תנסחי לך את המסר הזה שיושב על ערך ותני לו 3 ביטויים
   פיזיים שאפשר לראות בהתנהגות. למשל – חברות טובה. איך היא נראית? עוזרים לאחרים, מזמינים אחרים הביתה, מוצאים פשרה

ועכשיו לתכלס מול הבת שלך –

כל מקרה או נושא שהיא מביאה לשיחה איתך את יכולה לשאול או להסתקרן בראי המסר שאת רוצה להעביר לה.
אם היא מספרת לך על מקרה חברתי שהיה בביהס את יכולה לשאול שאלות בהתאם למסר שאת רוצה ללמד אותה.

הקאצ’ בשיחות כאלה הוא שהן חייבות להתקיים בשאילת שאלות ולא במונולוגים שאנחנו מדקלמות או נואמות והילדים יקשיבו –
כי אז היא במקרה הטוב תרגיש שליטה, במקרה הפחות טוב תרגיש שאת לא בצד שלה. ולכן – תמיד קודם כל חיבוק וקרבה,
ואחר כך שאילת שאלות ולאט לאט בבייבי סטפס.

דרך נוספת היא צד שלישי – לקחת מקרה ששמעת (אפילו סיפור שתמציאי) בין 2 ילדים שהיא לא מכירה, ואת יכולה לשתף אותה ולשאול מה היא היתה עושה,
מה היא היתה מרגישה ודרך זה להעביר את המסר הזה. זה יכול לעבוד מעולה גם עם סיפורים שלך עם עצמך מול חברות שלך, קולגות, בוסים וכו’.

הדרך האחרונה היא להאיר בטוב על כל המקרים בהם היא נוהגת ככה, וגם במקרים בהם היא עומדת על שלה – תאירי לה את הטוב ואת החזק שבה.

לפעמים זה יראה כאילו זה לא נקלט, מנסיון אישי שלי ושל עשרות רבות של משפחות שליוויתי בקליניקה בשנים האחרונות,
אני מבטיחה לך שעקביות היא שם המשחק, ושזה נקלט. לאט לאט, פתאום תראי ניצנים.

אם תרצי להתייעץ, את ממש מוזמנת לשוחח איתי.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם.

היי אמא יקרה,

אני אתחיל בלכתוב שזה כל כך לא מובן מאליו שאת מקשיבה לילדייך ולמחשבות שיש להם לגבי ביהס ומתייחסת אליהן ברצינות.

יישר כוח על זה. נשמע שאת מהווה עבורם אוזן קשבת.

את צודקת, מעבר כזה יכול באופן הכי טבעי להיות כרוך בקשיים.
מה שאת יכולה לעשות כדי להכין אותם למעבר, הוא לתת להם כמה שיותר מידע מראש לגביו,
ככל שיהיה להם יותר מידע – הם ירגישו יותר בטוחים לקראת השינוי, למשל:

• ללכת איתם את הדרך לביהס
• אם ביהס פתוח בשעות אחהצ – להסתובב בו, בחצר, במבנה עצמו, לראות איפה השירותים, ואיפה חדר מורים, איפה האיזור של כיתות ד’, איפה הממד וכו.
  אפשר ללכת לשחק בחצר ביהס כמה פעמים, אפשר לצלם תוך כדי, כדי שהם יזכרו איפה נמצא האולם התעמלות ואיפה הכניסה האחורית של ביהס וכו.
• אפשר להפגש כבר בימים אלו עם ילדים שילמדו בכיתה ד בשנה הבאה איתם ביחד, כדי שהם יכירו פנים ושמות עוד לפני תחילת השנה.
• אפשר לחשוב ולכתוב ביחד איתם שאלות שחשוב להם לשאול את היועצת/מנהלת/הורים/ תלמידים שלמדו שם השנה ויעלו איתם לכיתה ד ולשאול כבר בימים אלו.

לגבי שאלתך איך לתווך את המעבר, הייתי אומרת משהו בסגנון של:

הקשבתי לאורך השנה לבקשות שלכם לא ללכת לביהס, וגם חוויתי את האווירה הלא טובה שעליה דיברתם כשהשתתפתי בפעילויות בביהס.
חשוב לי שתדעו שאני מקשיבה לכם ומייחסת משמעות רבה לדברים שאתם משתפים אותי בהם, וכמה חשוב שאתם מפעילים חשיבה ביקורתית,
וקשובים לרגשות ולמחשבות שלכם, זה מאוד מוערך בעיניי.
(אפילו תחשבי על זה ברמה של מוגנות, ילד שיודע לזהות שמשהו באווירה וביחס לא תקין ומדווח על זה וזוכה לאוזן קשובה-
הוא ילד שסומך על חושיו המחודדים והסיכוי שידע לזהות ולהתריע גם בעתיד על דברים שהם לא תקינים כי יודע שיש לו בבית אוזן קשבת- גדל ויכול מאוד להגן עליו)

אני רוצה שתדעו שממש חשוב לי שתלכו בטוב לביהס ושיהיה לכם טוב בשעות הרבות שאתם נמצאים בו.
יש בהי”ס בעיר שהייתי בו, שיש בו אוירה אחרת, הרבה יותר… (תפרטי מה היתה החוויה שלך), ששמעתי המלצות עליו ואני חושבת שהוא יכול להיות אפשרות טובה עבורכם.
חשוב לי שתדעו שאני אהיה אתכם במעבר הזה ופה לכל מה שתצטרכו.

ואז את יכולה כבר להגיד את הדברים שחשבת שיעזרו להם להסתגל לביהס החדש (כל מה שכתבתי למעלה) ולשמוע מה הם צריכים ממך,
איך את יכולה לעזור להם לקראת המעבר, מה הם עוד חושבים שיסייע להם להסתגל.

לגבי הנושא ששני ילדייך יהיו באותה כיתה: לא כל כך הבנתי מה זה אומר שהבת יותר שולטת וחזקה ואיך את חושבת שזה משפיע על הבן שלך.
אם את רוצה, אני כאן עבורך בהודעות פרטיות ונוכל להמשיך להתכתב בנושא.

המון בהצלחה

נטע בנימינוביץ- אמא מאמנת

היי
נשמע מאוד מאתגר להתנהל עם המון בכי.

חסרים לי פרטים כדי לתת מענה עמוק.

מתי זה התחיל? האם יש לו אחים או שהוא בן יחיד?

כשילד בוכה כל כך הרבה כמו שאת מתארת יש פה איזה שהיא מצוקה שאנחנו צריכים להבין מה היא.

יכול להיות שהמצוקה שלו היא חושית, כלומר מפריע לו הרטיבות בחולצה, או שהמצוקה היא רגשית.

אני יודעת שלפעמים זה נראה “בכי סתם”,

חשוב שנבין שמבחינתו הבכי הוא לא סתם יש צורך כל שהוא שנמצא מתחת לפני השטח שלא ברור לכם לגמרי מה הוא, והחשיבות הגדולה ביותר היא להבין למה?
למה הוא בוכה? מה הוא מרגיש? איזה צורך שלו לא מקבל מענה?

האם זה צורך בתשומת לב? בנראות? האם זה צורך בעצמאות?

בזמן טנטרום לא יעזור שננסה גישות שונות או ננסה לפתור את הסיבה לבכי, בזמן טנטרום הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לשבת לידו ולאפשר לו להוציא את הבכי,
ניתן להציע לו מים או חיבוק פעם אחת ובשאר הזמן פשוט להיות לידו כשהמסר ושפת הגוף שלנו היא אני פה איתך.

ככל שנהיה יותר בשקט כך הטנטרום יתקצר, ככל שנדבר כך הוא יחמיר.

הגיוני שהגישה השנייה החריפה את המצב, כי מה הוא מבין מההתנהגות שלנו?

הוא מרגיש נטוש, לא מובן ובודד בתוך הקושי שלו.

לכן בזמן בכי שלו אני רוצה להיות אמפטית לקושי שלו, לשיים עבורו את מה שהוא מרגיש, ולשאול אותו מה הוא צריך שיעזור לו. (במידה וזה לא התגלגל לטנטרום ששם עדיף להיות בשקט)

כן חשוב להבין שהפתרון לקושי לא יבוא מהתגובה אליו בזמן בכי אלא מהמניעה ולכן חשוב להבין את הצורך שלו שלא מקבל מספיק מענה.

יכול להיות שהוא לא יודע מספיק להיות מתוסכל, ואז צריך לאמן אותו בעצמאות שלו כדי לחזק את היכולת שלו לחוות תסכול.

יכול להיות שהוא זקוק לתשומת לב- וכאן חוג אמא עקבי- שעה בשבוע, יום קבוע, שעה קבועה רק את והוא יעשה שיפור וייתן מענה לצורך שלו.

מזמינה אותך לכתוב לי ואוכל לסייע יותר…

מלי צרפתי- מאמנת אימהות לצמודים

היי אמא,

אני לגמרי יכולה מה הסיבה שבגללה רשמת את השאלה הזו לאתר – נשמע שאת ממש על הדברים ומנסה לעשות הכל נכון והילד שלך מעביר לך מסר שמשהו לא עובד.

ראשית אני רוצה להגיד לך, שמכמה השורות שרשמת נשמע שאת עושה עבודה מעולה.

הייתי רוצה לבקש ממך לשים לב למספר דברים בבית לאור הדברים שרשמת:

1.את רושמת שזה מצב שנמשך כבר הרבה מאוד זמן – כמה זמן? האם את יודעת לשים את האצבע מתי זה בערך התחיל? יכול להיות שסביב הפיכתה של אחותו מתינוקת שרק ישנה ובוכה למישהי שמתקשרת ונהיית מצחיקה ואטרקטיבית יותר?

מה לדעתך הוא מקבל כשהוא “בוכה על כל שטות”? מה הוא מרוויח מזה? כנראה שתשומת לב. ולכן נרצה לתגבר תשומת לב בדרך אחרת שתמלא לו את המיכל. זה לא קסם וזה לא מתמלא ביום או יומיים אבל עקביות בזה כנראה תפחית משמעותית את התדירות.

איך? חוג אמא זה הבייסיק. אם הוא לא מתקיים הייתי ממליצה בחום להתחיל. באופן קבוע-  יום קבוע ושעה קבועה משהו כייפי.

אם חוג אמא מתקיים הייתי מוסיפה בוסט אהבה – 10-15 דקות ביום בזמן קבוע שאתם עושים “נשנוש של תשומת לב” – משחק משותף רק שניכם,
לצבוע משהו ביחד, אפשר אפילו להתחיל איזשהו פרוייקט כמו צביעת מנדלות.

2. בהמשך המשפט את רושמת שזה מתיש אותך – אני לגמרי לגמרי מבינה. העניין הוא שגם הילד שלך מבין את זה.
הוא מבין שהוא עשה משהו > יש לזה תוצאה של תגובה מצדכם.
חוץ מהתגובה שאתם מגיבים, מה עוד קורה? את זה הייתי מנטרלת.
ברגע שהוא מתחיל לבכות על משהו, את נושמת עמוק, מזכירה לעצמך שזה לא נגדך ואת על זה כדי לעזור לו ולך.

3. לגבי העניין שהוא שואל אם הוא ילד טוב – האם אתם משתמשים בזה? מבקשים ממנו להיות ילד טוב או מרימים לו שהוא היה ילד טוב?
אם כן – זו הסיבה שהוא שואל את זה. גם אם אתם משתמשים בזה רק בהיבט החיובי, זה עדיין יוצר אצלו את המחשבה שזה הדבר אליו הוא צריך לשאוף.

התחילו לעודד אותו על הדברים שהוא עושה דרך שימוש בתכונה עצמה. אם הוא פינה מהשולחן תגידו לו – “תודה אהוב שלי שפינית מהשולחן את הצלחת”

4. כשהוא נעלב או נפגע אתם יכולים לרדת לגובה העיניים שלו, להגיד לו – בלי שיפוטיות ואחרי שנשמנו את ההתשה ובאנו נקיים ככל האפשר –
“מאמי נעלבת מ…” בעצם לתת מקום למה שהוא מרגיש ולהוסיף “מה יכול לעזור לך?” או “מה אתה צריך ממני?”

אני מאמינה ששילוב של ארבעת הדברים האלה צפוי להביא לשיפור.

אם תרצי להתייעץ, את ממש מוזמנת לשוחח איתי

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם.

היי אמא יקרה,

אני יודעת כמה זה מאתגר ילדים צפופים ובטח כשאת בהריון מתקדם,
על אחת כמה וכמה כשאת מתנהלת מול ילד שבחוויה שלכם לא מקשיב לכם.

יש כל מיני שאלות שהייתי רוצה לשאול אותך,
האם ההתנהגות הזאת היא רק סביב מקומות הומי אדם?
מה הוא מסביר לכם כשאתם מחזירים אותו?
האם הוא משתף למה לא חזר כשקראתם לו?
יש עוד סיטואציות שהוא ״מתעלם״ כביכול ולא משתף פעולה עם בקשות/ דרישות?

לא פירטת הרבה בשאלה שלך, ולכן אתן לך כמה כיוונים לחשוב עליהם וכמובן שאת מוזמנת לכתוב לי ואעזור לך בשמחה.

דבר ראשון, כמה זמן זה ככה? האם יש אפשרות שהתקדמות ההריון משפיעה עליו?
אצל הרבה ילדים כשהאמא בהריון מתקדם מתחילות לצוץ התנהגויות מפריעות למינהם.
בנוסף אחים זה מתנה ולפעמים גם קצת הרעת תנאים, בטח כשהם צפופים,
יכול להיות שהוא בטעות למד שהדרך לקבל תשומת לב מכם היא דרך התנהגויות פחות חיוביות כמו לברוח לכם?

הייתי מתחילה בליצור חוג אמא,
זמן אחד על אחד שלכם, פעם בשבוע רק את והוא עושים משהו ששניכם אוהבים?

הסיבה היא שהרבה פעמים כשניתן תשומת לב חיובית עקבית מצידנו הם פחות ידרשו אותה סביב התנהגויות מפריעות כמו בריחה לכביש או בריחה מכם.

בנוסף, הייתי ממליצה לכם לעשות הטרמה לפני שהולכים למקומות שבדרך כלל הוא בורח בהם, להסביר לו לאן תלכו, ומה תעשו,
מה אתם מצפים ממנו- למשל להחזיק יד כשחוצים כביש, או לעצור כשקוראים לו.

וממש לעשות סימולציה, לשחק משחק בו אתם רצים רחוק ממנו בבית והוא קורא לכם ואתם עוצרים ואז הוא רץ רחוק מכם בבית ואתם קוראים לו והוא עוצר,
ממש לחזור על הסימולציה הזו כדי להמחיש לו מה הציפייה ממנו.

חשוב לי ממש לומר שילד אומר בהתנהגות שלו מה שהוא לא מצליח לומר במילים,
ולכן כנראה שמתחבא שם צורך שלו שלא מקבל מענה,

אז אם תרצי להרחיב יותר ולשוחח מזמינה אותך לכתוב לי ואעזור בשמחה.

מלי צרפתי – מאמנת אימהות לצמודים.

היי אמא יקרה,

וואו כמה סיטואציות כאלה יכולות לתסכל אותנו כהורים. אנחנו כל כך רוצים שיהיה להם טוב חברתית -שהם ישתלבו, יהנו, יהיו שותפים בפעילויות חברתיות.
לפעמים כל השדים שלנו קופצים במקרים כאלה והשדים האלה, אם לא יודעים לנהל אותם, גורמים לנו להתנהג בצורה שכמו שכתבת – את יודעת שכדאי אחרת.

אז קודם כל אני רוצה להגיד לך – שזה נורמלי. זה רק מראה כמה אכפת לך מהילד שלך וכמה את רוצה שיהיה לו טוב ואכפת לך ממנו.
הבעיה היא שאף אחד לא לימד אותנו להיות הורים וסיטואציות כאלה תופסות אותנו בבטן הרכה.

טוב שעשית שהטרמת לו לפני הסיטואציה על מה הולך לקרות, זה צעד ראשון וממש ממש חשוב שעשית.

כדי לעבוד על הבטחון העצמי של הילד כדאי שיקרו 4 שלבים:

ראשית – את צריכה להבין שההתנהגות שלו, היא לא משהו רע. הוא פשוט לא מרגיש בנוח. הוא לא נגדך ולא נגד ילד יום ההולדת, קשה לו והוא צריך את העזרה שלך.
אז את ההתניות ואת האיומים ההמלצה החמה שלי להוריד – אני יודעת שזה לא המסר שאת רוצה להעביר לו.
אני יודעת שזה נובע מחוסר אונים אל מול סיטואציה שמכאיבה לך  ולכן הפתרון נעוץ רק בהחלטה שלך – שאת לא מאיימת.

שנית – נוכח סיטואציה ספציפית אנחנו רוצים לתת לילד ביטוי לצרכים ולרצונות שלו בהתאם לגבולות שלנו.
פה חשוב שנבחר בקפידה את הגבול (לצורך העניין – אם הילד לא רוצה להשתתף בפעילות זה לא גבול כי הוא לא פוגע באף אחד).
רגע אחרי שהטרמת לו את העובדות, נרצה לשאול אותו – תרצה להשתתף? מה יעזור לך להשתתף כשאני יושבת? איפה תרצה שאשב?
כל זה נוכח סיטואציה ספציפית, או איך שאנחנו קוראות לזה באמא מאמנת – עבודה בזמן הסיטואציה.

בנוסף – בטחון עצמי נבנה בעיקר מחוץ לסיטואציה ופה נכנסת רוב העבודה שלך – לחזק לו את הבטחון ותחושת השליטה ביום יום.
איך? ע”י מתן עצמאות במרחבים השונים, ע”י מציאת פתרונות לבעיות (מה אתה חושב שאפשר לעשות? יש לנו בעיה, מה אתה מציע שנעשה) ומקום לרגשות שהוא מרגיש.

והדבר האחרון – עם יד על הלב, כמה את “קופצת” לפתור לו בעיות? כי אם את עושה את זה, זו יכולה להיות אחת הסיבות שהוא התרגל להרגיש בטוח כשאת לידו.
ופה העבודה שצריך לעשות היא לאפשר לו להתמודד בעצמו. לא ב”לעזוב” אותו, אלא כל פעם לאתגר אותו בחצי צעד קדימה.
מגיע חבר והם רבים, במקום לפתור עבורם אני אהיה שם, אתווך להם ובעיקר אשאל אותם שאלות.

כשהוא רב עם אחד האחים שלו, רגע לפני שאני אתערב אני אשאל “אתם רבים או משחקים?”
ולאט לאט אני אגדיל את טווח האתגור.

זה לא קל לעשות את זה, אבל זה ממש ממש אפשרי.
ומנסיון אישי שלי ומעשרות רבות של תהליכים כאלה שליוויתי בקליניקה אני אגיד לך –
ילד חסר בטחון זו לא גזירת גורל. אפשר וזה ממש התפקיד ההורי שלנו – לחזק לו את הבטחון
כך שהוא ירגיש שהוא מסוגל ויכול בעצמו.

מקווה שהתשובה פה סייעה לך,
ובכל מקרה אני מזמינה אותך לכתוב לי אם את צריכה עוד עזרה.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם עם סנטר פנימי חזק.

אמא יקרה,
איזה מתסכל, ואפילו לעיתים מייאש, לראות את הילדה שלך מרביצה או שורטת, כשכל רצונך הוא לעזור לה.

את גם עושה בדיוק מה שצריך: אומרת לה שאסור לפגוע במישהו אחר ומתרחקת.

אני רוצה לתת לך רגע הצצה למה קורה אצלה:
היא רק בת שנתיים. גם אם אוצר המילים שלה גדול יחסית, היא עדיין לא יכולה להביע מה היא רוצה או צריכה.
תחשבי שאת צריכה לספר לי עכשיו מה הקושי שלך בסיטואציה כזו איתה. אבל את צריכה לספר לי את זה בלי להשתמש באותיות האו״י.

תנסי רגע.
מתסכל נכון? אז ככה למעשה היא מרגישה.

אני מזמינה אותך לעשות קודם כל תצפית במשך כמה ימים ולבדוק מתי הסיטואציות האלה מתרחשות.
למשל בערב לפני המקלחת. ואז יכול להיות שהיא עייפה. אולי זה קורה אחרי הגן ואז יכול להיות שאולי היא עייפה וגם רעבה.
ברגע שתראי אם זה קורה בשעות מסוימות תוכלי לייצר מניעה (למשל להקדים מעט את זמן ארוחת הערב והמקלחת, או להביא כריך או פירות אחרי הגן).

בזמן הסיטואציה אני מציעה לך כמה חידודים כדי לדייק את המענה לצורך שלה.

1. כשאת מתרחקת תתקשרי ותתמללי לה את זה, למשל: ״אני מתרחקת כי את מכאיבה לי ״.
   ככה היא לא תחווה את ההתרחקות כמו דחייה (כי כל מה שהיא צריכה ברגעים האלה זה אותך יציבה ולא נסחפת איתה בסערת הרגשות).

2. אם אחרי שהצעת חיבוק פעם אחת היא לא התמסרה אליו, לומר לה ״אני פה כשתצטרכי ״- וזהו. כל מילה נוספת או הצעה למים או לא משנה מה רק תגביר את גובה הלהבות.
   לאט לאט הטנטרום והתסכול ידעכו כשהיא תראה אותך לא נבהלת מזה (ולא מנסה ״לתקן״)

3. תהיי עיקבית עם התגובה הזו. ככה היא תדע בדיוק איזו תגובה היא תקבל ממך, ויהיה לה יותר קל.
4. את המים והחיבוק תציעי כשהיא נרגעת וככה היא תתאושש מהטנטרום או התקף הזעם שהייתה בו.
5. כדי להפחית ואף למנוע את התסכול שלה, או לפחות חלק ממנו, אני מזמינה אותך לבדוק את העצמאות שלה.
   כמה בחירה יש לה במהלך היום? היא בוחרת מה היא לובשת? יש דברים שהיא עושה בעצמה או מבקשת לעשות ואת פחות נותנת לה?
   ככל שהעצמאות שלה תגדל התסכול שלה יפחת.

6. כלי נוסף שמאוד עוזר להפחית תסכול זה הטרמה. מלשון טרם. הכוונה היא לתת לה וודאות איפה שאפשר.
   למשל: מי לוקח אותה לגן, מי אוסף אותה. לתת לה לבחור אם היא רוצה אחרי הגן ללכת לגינה או לחזור הביתה לשחק במגנטים.
   ככל שיהיו לה פחות ״מסיבות הפתעה״, כך התסכול שלה יפחת.

מקווה שעניתי לך השאלה. מוזמנת להתייעץ איתי ולעדכן איך הולך.

חן סבן, מאמנת מוסמכת.
יחד, נעבור את הטנטרום בשלום.

היי אמא, קודם כל שאפו על הרצון ללמוד ולדעת איך לתת לילד שלך את המענה הטוב ביותר!
נשמע שבבית שלכם יש שיח פתוח ואמון, לילד יש מרחב בטוח לשאול שאלות ולשתף אותך – גם אם זה יכול להיות קצת מביך.

הסקרנות היא אכן טבעית ואתם נמצאים בשלב המופלא של טרום גיל ההתבגרות, ולך יש את ההזדמנות לתת לילד מידע למשל
איך נראים אברי המין כמו שהוא שאל וגם להכין אותו לעתיד לבוא, לשינויים שהוא עומד לחוות ובזכותך הוא יהיה מוכן אליהם ולא יחווה אותם לבד.

יש מגוון ספרים על גוף האדם שבהם גם מוצגת מערכת הרבייה ואברי המין, אפשר למצוא איורים (האלה עם החצים וההסבר) ולהסביר לו..
אבל שניה לפני הייתי ממליצה לך לשוחח איתו ולברר מה ספציפית מעניין אותו לדעת, יכול להיות שיש לו עוד שאלות
ואת האדם המתאים ביותר לתווך לו את התשובות בהתאם לערכים שלכם בבית.

קודם כל הייתי משבחת אותו על הפניה אלייך ואומרת לו תודה שהוא שאל אותך ושאת כאן תמיד לכל שאלה שתעלה,
וגם אם לא תהיה לך תשובה תוכלו ללמוד יחד (אם זה מתאים לך כמובן).

אח״כ הייתי שואלת בסקרנות מה בדיוק הוא רוצה לדעת? יכול להיות שהוא מתעניין איך הם נראים, אבל אולי גם מסקרן אותו לדעת מה התפקיד שלהם?
איך באים ילדים לעולם? אולי הוא שמע משהו שלא הבין? שיח פתוח ביניכם יאפשר לו מרחב בטוח להישען עליו
ואת תקבלי כרטיס כניסה לראש שלו וגם חיזוק של הקשר ביניכם.

לגבי ספרים מומלצים:
הספר הראשון שלי על גוף האדם
אני וגופי (הירוק של פעם, קשה להשיג אבל אפשרי)
בבריינפופ יש סרטון על מערכת הרבייה

אני ממליצה לך לצפות בסרטון/לעיין בספרים לפני שתביאי לו כדי לראות מה מתאים לכם וגם כדי להיות מוכנה לשאלות נוספות.
אם תחליטו לצפות בסרטון בבריינפופ כדאי להזמין אותו לצפות יחד ולהנות מזמן איכות + אולי עוד שאלות שיעלו.

יש גם ספרים שמתאימים בערך מגיל 9 ומכינים את הילדים לקראת גיל ההתבגרות, לשינויים שצפויים בגוף ושאלות שצפות לילדים:
המדריך למתבגר של ד״ר עמוס בר
מילד לנער של רונית ארגמן
מה קורה לגופי של לינדה מדארס

בהצלחה רבה, אני מתרגשת יחד איתך לקראת השיחה ומאחלת לכם לצעוד בשמחה בתשתית המדהימה שיצרת לכם 🙂
מקווה שעזרתי, את מוזמנת לשתף וכמובן לשאול אם עולות עוד שאלות.

היי אמא יקרה,

אני חושבת שהשאלה שלך היא שאלה שכל אמא יכולה להזדהות איתה –  מה הגבול בין להתערב לבין לאמן אותו?
והיא שאלה מאוד חשובה ואני חושבת שככל שאת תתאמני בלאמן את הילד שלך את תדעי לזהות את המקום בו את מרגישה שאת בוחרת להיות.

אני מניחה, מהכרות שלי עם מקרים דומים בקליניקה, שיש כמה ערכים שאת רוצה לאמן את הילד שלך במקרים כאלה:

1. שהוא יכול לספר לך הכל, את תמיד תקשיבי לו ותמיד תעזרי לו.
2. שהוא יכול להיות מי שהוא, בלי לפחד מתגובה של האחר -זה בדיוק המקום של הצבת הגבולות.
3. ערך החברות.

את התשובה שלי אני רוצה לחלק ל-3 בדיוק לפי הערכים האלה.

שהוא יכול לספר לך הכל:
כשהילד שלי בא ומספר לי מקרה כזה אני עושה כמה דברים שמעבירים את המסר הזה בדיוק:

1. אני מודה לו שהוא סיפר לי – זה יכול להיות באיזה נוסח שתרצי – אבל זה לא מובן מאליו שהוא סיפר ושיתף אותך
2. אחרי שהוא סיפר ואת הודית לו, אני נותנת מקום למה שהוא מרגיש וממש מקדישה לזה זמן מסויים מהשיחה –
   מבלי לקפוץ לחפש פתרון. אני יכולה לשאול אותו מה הוא הרגיש, אני יכולה לשתף מסיטואציה דומה
3. ואז אני רוצה לשאול אותו – אם הוא סיפר כדי לפרוק או שהוא צריך את עזרתך בלחשוב מה לעשות הלאה

שהוא יכול להיות מי שהוא:
בנוגע לזה אני אחלק את התשובה ל2 – בזמן הסיטואציה ומחוץ לסיטואציה.

בזמן הסיטואציה, אם הוא ביקש את העזרה שלך בלחשוב על פתרון, אני רוצה לשאול אותו מה דעתו על המעשה ומה הוא יכול לעשות אחרת.
ככל שהתשובה תבוא ממנו, ככה הוא יהיה יותר מחובר אליה. את יכולה לשאול אם זה מפחיד אותו, מה מפחיד אותו ולמצוא פתרון לפחד.

ואז לעשות ביחד סימולציה, משחק תפקידים, שבו פעם אחת את החבר והוא הוא, ואז מחליפים תפקידים.

מחוץ לסיטואציה אני אשאל אותך כמה הוא מציב גבולות מול אחרים? מולך, מול בני משפחה, מול האחים, מול חברים אחרים..
כמה הוא יכול להגיד “לא” ויקבלו את הלא, להתנגד, לעמוד על דעתו?

במידה ולא – זה בדיוק האזור שאני ארצה לאמן אותו כדי שהוא יקבל את המסר שכשהוא מציב גבול העולם לא קורס. המסר הזה ילך איתו גם מול חברים.
זה לא אימון קצר, זה ממש לשתול זרעים שאת תקצרי את הפירות בעוד תקופת זמן מסויימת.

ערך החברות:

גם זה ערך שכדאי שאדבר עליו גם בזמן הסיטואציה וגם מחוץ לה.

איך? בלספר על חברים שלך, על החברה שאת, לעודד אותו על מעשים חבריים שעשה או שחברים עושים איתו.
אפשר להשתמש במגוון ספרים כדי לעורר שיח על זה, גם דרך סרטים או סדרות שהוא רואה ותוכלי להצטרף אליו לצפייה ולשיחה אחרי.
זו לא חייבת להיות שיחה ארוכה, אפילו כדאי שהיא תהיה שיחה בבין לבין.

ללמד ילד להציב גבולות זה לא פשוט, בטח אם הוא אולי סיגל לעצמו המנעות מזה.
אבל זה ממש ממש אפשרי וזה אפילו משהו שממש כדאי לעשות כדי שהוא יגדל להיות מבוגר שיודע לעשות את זה.

יש לי גם פוסט באתר שנותן זווית הסתכלות נוספת על נושא דומה – להגיד  לא לחרם.

מקווה שהתשובה פה סייעה לך,
ובכל מקרה אני מזמינה אותך לכתוב לי אם את צריכה עוד עזרה.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם עם סנטר פנימי חזק.

קודם כל, איזה כיף שהיא משתפת אותך ונשמע שיש ביניכן דיאלוג פתוח, מקרב ומחבר מאוד.
כזה שמעורר את החשיבה הביקורתית שלה באופן שיעזור לה לחשוב בעצמה גם כשאת לא לצידה.
זה ממש לא מובן מאליו!

יש לנו נטייה באמת לרוץ קדימה בזמן עם מחשבות על המשמעות של דברים שקורים כאן ועכשיו
וזה מעולה שאת מבינה שזה לא אומר כלום על חתונה כרגע.

יש כמה נקודות שהייתי עונה לעצמי כדי לגבש את המענה לדילמה ההורית שהעלית.
בואי נראה ונבין יחד מה הכי מתאים עבורך, עבורה ועבור הקשר שלכן.

אני אתחיל מזה שאני לגמרי יכולה להבין את החשש, את הדריכות ואולי אפילו פחד שנלווה לסיטואציות שאת צופה שיכולות להגיע.
והלוואי!! והיינו יכולות להיות איתן בכל סיטואציה אפשרית ולתווך להן הכל. נכון?
הבעיה היא שאנחנו לא תמיד נהיה שם ופה… פה נכנס תפקיד חיינו, ללמד אותן ולאמן אותן לחיים.

לכן, השאלה הראשונה שהייתי עונה עליה היא השאלה הכי חשובה בהורות והיא מה את רוצה ללמד אותה סביב הסוגיה הזו?
סביב ההתאהבות באופן כללי וסביב סיטואציות ספציפיות שעוד יגיעו כמו מפגש שאולי ירצו לקיים / שיחות טלפון / התכתבויות וכדומה.
אולי את רוצה ללמד אותה איך להביא את עצמה לידי ביטוי כך שתוכל לתקשר מולו את הרצונות שלה, את הצרכים שלה, כך שתוכל לעמוד על שלה.
או שאת רוצה ללמד אותה שאת פה בשבילה תמיד כך שלא משנה מה יקרה, היא תרגיש בנוח לפנות אלייך.

נלך רגע עם האופציה הראשונה – איך להביא את עצמה לידי ביטוי.
עכשיו נגבש –  איך את יכולה ללמד אותה את זה?

האם בכך שאת תדברי עם האמא של הילד ותתווכי היא תלמד להביא את עצמה לידי ביטוי בקשר הזה?

או

האם כשתתני לה לדבר איתו ותזכירי לה שאת תמיד פה להקשיב ולחבר אותה לעצמה כשהיא מספרת לך הכל בהתרגשות ילמד אותה את זה?

רק את יכולה לענות לעצמך על השאלות האלו.
אני גם תמיד אגיד לכל אמא בקליניקה, להקשיב קודם כל לאינטואיציה שלה.
לצד זאת, אם מצאת את עצמך עונה שאחת מהדרכים הנ”ל לא תואמת את מה שאת רוצה ללמד אותה, זה מקום לבחון מה ואיך כן.
אני מציעה כאן עוד אפשרויות שהן לא סותרות כל דרך שתבחרי בה, שיוכלו לעזור לך בסיטואציה הזו.

1. להמשיך בשיח הפתוח הקסום שלכן ולהחזיר כמה שיותר אליה בשאלות.

גם ובמיוחד בשאלות שקשורות ללמה הוא התאהב בה כדי שהיא תדע להגיד בעצמה, על עצמה, את התכונות החשובות האלו שאת יודעת להאיר לה עליה.

2. כשאתן צופות יחד בסרט / סדרה שיש בהם סצנה שקשורה להתאהבות את יכולה לנהל איתה דיאלוג על זה ולשאול לדעתה. לאתגר את החשיבה שלה.

“יואווו, מה את חושבת על זה שסטפני לא הסכימה להצעה של אלכס לצאת איתו לסרט?”
“איך את חושבת שהוא הרגיש?”, “מה דעתך על איך שהיא אמרה לו את זה? היית עושה משהו אחרת? איך היית רוצה שיגידו לך?”

השאלות האלו יאמנו את שריר החשיבה הביקורתית שלה ואת ההבנה שלה עם עצמה מה חשוב לה.
על הדרך, רצוי ואף כדאי, שתנכיחי את דעתך. מבלי לבטל את הדעה שלה. לצידה.

3. לייצר זמנים משותפים קצרים של שתיכן, אחת על אחת, לפני השינה, של שיתוף מהיום שלכן.

גם את משתפת חוויות מהיום שלך וגם היא.
למה לפני השינה? (כן כן, אני יודעת שזה לא תמיד הכי נוח וזה בסדר שזה לא יהיה כל ערב)
פשוט כי זה זמן שבו המוח שלה עושה הורדה לכל מה שעבר עליה היום
ושם הסיכוי שהיא תשתף בדברים היותר ג’וסיים, גדל.
ובהקשר הזה של המוח אני ממש ממליצה לצפות בהרצאה של אפרת על מתבגרים.
מנסיון אישי שלי ומליווי אמהות לבנות בגילים האלו בקליניקה, מדובר בידע שממש עוזר להבין מה עובר עליהן ואיך לפעול מולן באופן שמחזק את הקשר.

לסיום, אני אוהבת לשאול את עצמי ואת האמהות שאני מלווה
איך את היית רוצה שאמא שלך תפעל בסיטואציה הזו?

מה היית רוצה לשמוע ממנה? לראות ממנה? להרגיש ממנה?

במענה לשאלה הזו הכל הופך ליותר פשוט לפעמים.
מקווה שעזרתי ומוזמנת באהבה לשאול כל שאלה נוספת ו/או לשתף איך זה עזר.

שירן – מעצבת איתך את המסע שלך עם הבת שלך.

היי אמא, נשמע שאתן שתיכן מאוד מתוסכלות מעניין ההרטבות וזה נכון… זה מאוד מתסכל.

ישנן שתי גישות לפרידה בלילה:
הראשונה היא שמורידים את הטיטול בלילה במקביל לפרידה ביום
הגישה השניה אומרת שפרידה בלילה היא עניין פיזיולוגי שמגיע מעצמו כשמערכות הגוף בשלות
ומסוגלות להתאפק ללילה שלם ואז נראה שהילד מתעורר עם טיטול יבש.

אתן לך מספר נקודות שיעזרו לך לתמוך בתהליך של בתך:

1. הטרמה וסימולציה – נעשה הכנה לקראת הלילה ונראה לה את הדרך לשירותים, כך שהיא תדע את הדרך לשירותים במידה והיא מתעוררת בלילה מפיפי..
נייצר סביבה שתאפשר לה לקום בעצמה, תאורה מתאימה, דלת פתוחה, גישה אלינו..

2. ריטואל פיפי לפני השינה – כל ערב לפני שנכנס להרדמה נקפיד לגשת ביחד לשירותים ולהתפנות ונזכיר שאנחנו מתפנים לקראת הלילה
כי השלפוחית שלנו נכנסת למנוחה וכדי שיהיה לה ולנו נעים כדאי שנרוקן אותה.

3. נאפשר גישה לבגדים ולמצעים יבשים – באופן כללי, כדאי תמיד שלילדה תהיה גישה לבגדים נקיים ולמצעים נקיים כדי לאפשר לה עצמאות
ואחריות על הגוף שלה. נלמד אותה גם להחליף בעצמה ולקחת אחריות על הצרכים שלה.

4. שיום רגשי – להתעורר רטובה יכול להיות עניין מאוד מבהיל ומתסכל. נזכיר לעצמנו וגם לה שזה שהיא עושה פיפי במיטה מתסכל גם אותה.

בכל אחת מהגישות שנבחר אלו הדברים ש*לא* נעשה
לא נמנע שתייה לפני השינה או במהלך הלילה.
לא נעיר אותה באמצע הלילה ונקח אותה לשירותים (גם לא מתוך שינה)
לא נתעלם מהפיפי בבוקר ונעביר את זה הלאה כאילו לא קרה

מה כן נעשה?
נרחיב את העצמאות שלה
נסגל ריטואלים קבועים של פיפי לפני השינה
נגיב לפיפי בצורה קונקרטית ״עשית פיפי, את רטובה, המיטה רטובה, בואי ננקה ביחד״
עוזרים לה לנקות, להפעיל את מכונת הכביסה, להעביר למייבש ולהציע את המיטה.
מאמינים בה, היא מסוגלת להכל, עם לא היום – מחר יום חדש.

מעוז בן אבי,
מאמנת ליחסים במשפחה ומדריכה מונטסורית עד גיל 18.

הייי איזה כיף שכתבת , שאלת ושיתפת משהו כל כך חשוב .
אתחיל בזה שהכל אפשר לשנות , זה דורש התמדה ומודלינג שלך .

נתחיל בזה שזה דבר טוב לדבר לילדים בגובה העינים – לדבר אליהם ואיתם כמו שהיינו רוצים שידברו איתנו.

לכן בשלב הראשון שולחת אותך לבדק עצמי –

דברי ותקשיבי לו כמו שהיית רוצה שידברו ויקשיבו לך,
רדי לגובה העינים שלו ותתפני מהסחות דעת .

תסתכלי עליו ותנסי להקשיב ״ באמת״  גם אם זה במקום ציבורי כמו חוג.
כן זה גיל שהם מאוד משווים את מה שאסור ומותר להם למה שאסור ומותר לנו.
ואת יכולה לגמרי לשאול אותו ? מה מפריע לו ? אולי תגלי שיש דברים שאת יכולה לנסות לתקן ,

לעומת זאת דברים כמו למה לך מותר ולי אסור – צריך להיות הסבר ברור. 

אז אשאל מה ההסבר שלך ?
מה עומד מאחורי הגבלה של זמן מסך ?

ואת זה צריך להגיד הכי אותנטי לילד – מה הנזק של המסך לאורך זמן ולמה חשוב לך שהוא יהיה שם זמן מוגבל .
גם חשוב ממש לשים לב לזמן מסך שלי כהורה ואז הייתי מוסיפה – ותודה שאתה מזכיר לי שגם אני לפעמים
יותר מידי זמן בטלפון תודה שגם אתה דואג לי .

תזכרי מודלינג.

תחשבי איזו תחושה הוא מקבל אחרי משפט כזה – לפעמים זה ממש יספק אותו .

אין צורך להיכנס לויכוח תבואי סקרנית ותשאלי שאלות.
תשתפי אותו בתחושות שלך (שהוא מדבר לא לענין )

תגידי לו איך את מרגישה שהוא מדבר אליך ככה (למשל -זה מעליב אותי וכו..)ותראי איך הוא מגיב.
ואז תסבירי מה אפשר לעשות במקום , או שתחשבו יחד -מה היה אפשר או איך היה אפשר להגיד את זה במקום בצורה שזה נאמר .

זה בדיוק האימון . לאט לאט את תראי שינוי ענקי .

היי אמא יקרה,
איזו התמסרות ועבודה טובה עם הכלים.

קצת רקע לתשובה שלי:
בגיל שנתיים וקצת ועד הפרידה מהגן הפרטי, השנ”צ בגן מתחיל להשפיע על שעת ההירדמות בלילה.
ומה שבאמת עבד עד גיל שנתיים, עובד פחות (בהקשר של שעת השינה). מה זה אומר בעצם?

ילדים בגיל שנתיים זקוקים לפחות שינה מבעבר. אין זה אומר שהם לא זקוקים לשנ”צ- הגוף עייף פיזית,
אך לא מופרש הורמון השינה, מלטונין, כפי שמופרש בשעות הלילה. כלומר עד כמעט גיל 3 הם אכן זקוקים לשינה הזו.
אותה שינה בצהריים, היא שמשפיעה על שעת ההירדמות כי בגיל הזה הם יכולים להיות ערים 6 שעות, ואפילו קצת יותר, משעת הקימה בצהריים.
ולכן, חסר לי פרט חשוב- באיזו שעה בד”כ היא מתעוררת מהשנ”צ בגן?
כפי שאני רואה את זה, ההארכה של שעת ההירדמות קשורה בקשר ישיר לשנ”צ בגן.

לצד כל מה שהקדמתי למעלה- אשים כאן דגש על מה שיכול לקדם אותנו בכל זאת:
כתבת שאתם מנסים לאפשר לה עצמאות סביב השינה- וזה נהדר. גם הוספת שלרוב אבא “מפנק”.
מה שחשוב כאן זו העקביות כי אחרת זה מבלבל עבורה אם את מתעקשת והוא לא.
עצמאות איננה בכל מחיר והיא גם מתפתחת מתוך תלות.

ולכן, חשוב לי שתחשבו יחד על כל הפעולות שאתם עושים לפני השינה וחשבו יחד היכן תרצו
ותוכלו לאפשר עצמאות מלאה וגם בדקו איתה – כמה היא רוצה בכך?
היא בת 2.5- ייתכן והפעולה המוטורית של להתלבש עדיין מסובכת לה, וזה הגיוני ש”תתפנק”.
יכול להיות שזה מתוך קושי. שעליו נוכל כמובן להתאמן שוב ושוב.

בנוגע לקימות מהמיטה ובקשות של פיפי ומים – מאוד ייתכן שקשור ברמת העייפות שלה,
ייתכן ולא עייפה מספיק כשנכנסים למיטה.

ממליצה שלפני שעולים למיטה ואחרי כל טקס השינה המאוד מסודר שלכם שאלו אותה:
“מאמי שלי, עכשיו עולים למיטה. יש עוד משהו שאת צריכה מאיתנו?”
הזמן הזה לפני השינה, במיוחד אם הוא מוקדם מידי עבורה הוא בדיוק הזמן שבו “נזכרים” בכל מיני דברים כי זה הזמן השקט שלנו, הזמן לחשיבה.

מקווה שעזרתי בתשובתי, ושולחת חיבוק וגם כוחות (כי בקרוב מאוד לא יהיה שנ”צ וזה לגמרי יורגש בשעות הערב ובשעת ההירדמות)
ואם משהו לא ברור- אני פה בשמחה לעזרה.

קרן חג’ג’ – מומחית בהתפתחות תינוקות ואמהות- יחד.

היי אמא יקרה,

אני כל כך מבינה את הסיטואציה בה את מתמודדת. מצד אחד יש את הערכים והסיבות שלך לגיל מתן הטלפון,
מצד שני את רואה את המחיר שהילד שלך משלם – והאמצע לא כל כך ברור.

תראי, באמא מאמנת אנחנו מאמינות שיש ממש מעט דברים שיש בהם נכון או לא נכון, בטח ובטח בכל מה שקשור לערכים שלכם כבית.
זה לא ממש משנה מה אנחנו חושבות על גיל מתן הטלפון – מה שחשוב זה הריזן וואי שלך.

אני רוצה לשאול אותך – על בסיס מה קבעת שהגיל המתאים הוא גיל 9?
האם הסיבה שם מוצקה ומבוססת על ידע שיש לך או על דברים ששמעת מאחרים וככה נראה לך?
אני מאוד ממליצה בהנחה והריז וואי שלך לא מבוסס וחזק, לחזק אותו עם ידע ומחקרים.

את יכולה לצרוך את הידע בהרבה מקומות:

אני אמליץ לך על סדרה של 3 לייבים שקיימים באתר – הראשון מביניהם שמניח את הבסיס לכל הגישה הוא זה:

מסכימים למסכים 1 – המסך והמוח

אחרי שעשית את זה, בהנחה ונשארת עם ההחלטה להעניק את נייד אכן בעוד שנתיים אני רוצה להמליץ על מספר צעדים שתוכלי לעשות:

1. קחי דף ועט בבקשה וכתבי תחילה רק את ואחר כך גם עם הילד שלך, את ה”בעיות” שזה יוצר שאין לו טלפון.
   איפה את והוא מרגישים שהוא משלם מחיר. ואז תחשבו על פתרונות. לחלק מהדברים יהיו פתרונות ולחלק לא,
   אבל בזה שאת חושבת איתו את מעבירה לו את המסר שהוא חשוב לך וגם שהוא יכול למצוא פתרונות (יכולת ממש חשובה).
   לדוגמא – אם אחת הבעיות זה שהוא לא יודע דברים שקורים בקבוצות בוואטסאפ של הכיתה תוכלו לקבוע שאת נמצאת בקבוצות
   ומעבירה לו מה הם קבעו. או שיש שעה ביום שהוא יכול להסתכל בקבוצה.

2. שנית, אל תבזבזי את הזמן עד מתן הנייד – נצלי אותו ללמד אותו צריכת דיגיטל נכונה.
את יכולה לעשות את זה עם הנייד שלך או עם טאבלט. על הפסקות טכנולוגיה של 10 דקות בין צפייה לצפייה,
על שיחה בנוגע לתכנים שאפשר ואי אפשר, על שימוש נכון ומועיל בטכנולוגיה.

אני מאוד מאוד ממליצה לך על הקורס “רשיון לסמארטפון” שמסביר בדיוק איך לעשות את ההכנה הזו וגם על כל
תהליך מתן הנייד בצורה מיטיבה בהתאם לגישה.
הקורס הוא בנחיה של אפרת ביחד עם יעל מן שחר מהאצטרובל הכחול.

רישיון לסמארטפון

באופן כללי, אני אספר לך שהמסך הוא לא אויב, פשוט צריך לדעת מה הוא גורם במוח ואז איך לעבוד עם זה.
הטכנולוגיה כאן בשביל להשאר,לא נוכל לשמור על הילדים שלנו ממנה לעד וגם יש בה המון דברים טובים. הכל עניין, כמו בכל דבר אחר, איך מנהלים את זה.

אם תרצי להתייעץ על תהליך מתן טלפון מיטיב או דרך עבודה עם הילד למציאת פתרונות במצב הקיים או אפילו בכלל
את ממש מוזמנת לשוחח איתי.

ליאור מיטלמן – מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם.

היי אמא יקרה,

את מתארת כאן סיטואציה מאוד ספציפית וזה בטח לא פשוט לך להתמודד איתה כל פעם מחדש שיוצאים מהבית.

האמת היא שחסרים פרטים בעיקר רקע, אז אענה באופן כללי.

אתחיל מזה שיכולות להיות כמה סיבות לכך:

1. יכול להיות שקרה איזה משהו לפני שגרם לה להתנהג ככה, משהו שנאמר לה, ראתה איזה משהו שבגללו לא רוצה להתקדם
   (אני לא יודעת את כל הפרטים אבל אם יש אח בעגלה או על הידיים זה גם טריגר של קנאה/תשומת לב).
2. יכול להיות שזה סוג של “מופע שליטה” – ברגע שאנחנו רוב הזמן בשליטה על הילדים שלנו, מפעילים כוח, סמכות,
   בוחרים בשבילם, דורשים מהם… זה מפעיל עליהם המון לחץ ותחושה של שליטה. ואז מה שקורה זה שהם מחפשים את השליטה שלהם
   בעצמם ואז הם מתנהגים במופעים כאלו שהם כביכול שולטים בסיטואציה. שילד יושב ככה ולא מוכן לקום הוא שולט בסיטואציה (לא אנחנו).
3. יכול להיות כואב לה משהו בהליכה, משהו פיזי, או שהיא עייפה.

ומכיוון שיכולות להיות כמה סיבות שונות לכך, הייתי עושה קודם כל בדיקה/תצפית – האם זה קורה רק שיוצאים מהבית והולכים ברגל?
האם יש עוד רגעים במהלך היומיום שהיא מתנהגת באופן הזה של חוסר שיתוף פעולה?

אם יש עוד רגעים כאלו ביומיום, הייתי בודקת מה מידת העצמאות שלה הפיזית והמחשבתית האם את יותר דורשת ונותנת הוראות או שואלת,
האם את עושה בשבילה, מחליטה בשבילה…

אם את מזהה משהו כזה בהתנהלות מולה הייתי עובדת על הגדלת עצמאות פיזית ומחשבתית.
על לשאול יותר, להציע יותר, לאפשר בחירה מאשר לדרוש/להחליט/ לבחור בשבילה וכך היא לא תרגיש צורך בלהחזיר לעצמה את השליטה.

עוד דבר שהייתי עושה זה מנהלת איתה שיח על הנושא הזה – לא בזמן אמת.
בשיחת מקלחת או שיחה לפני השינה. שהיא רגועה ונינוחה.

שיחה מתוך סקרנות אמיתית.

משהו בסגנון הזה:

“מאמוש, שמתי לב שכשאנחנו הולכות ברגל יש פעמים שאת עוצרת ולא מוכנה להמשיך בהליכה.
וממש מעניין אותי לשאול אותך מה הסיבה שזה קורה?” (ומחכה לתשובה).

אם התשובה היא “לא יודעת” – “אני מבינה, את יודעת… שאני לא יודעת מה מפריע לך זה מאוד קשה לי לעזור לך.
חשוב לי שתדעי שאם יש משהו שמפריע לך את תמיד יכולה להגיד לי ואני אעזור לך.”

ואם היא אומרת שקשה לה אז להבין מה בדיוק קשה לה ומכאן לחשוב יחד על מה יכול לעזור/להקל עליה שאתן הולכות ברגל.
ההמלצה שלי היא לשאול אותה קודם לפני שאת נותנת את הפתרון שלך.

חסרים לי פרטים ועדיין אני מקווה שעזרתי לך בתשובה שלי.
ואם תרצי שנשוחח לגבי זה או לשאול משהו מזמינה אותך לכתוב לי.

כאן בשבילך,
חלי סבג – מומחית לחיזוק הקשר עם הילד הרגיש שלך.

אמא יקרה,

אפתח ואומר שכל ההתנהגויות האלו וההרגלים שנוצרו בעקבות המלחמה טבעיים ונורמליים.
אני מניחה שזה נעשה מתוך מענה לצרכים שלו לאותה התקופה בהתחשב בזה שנולד אח,
יחד עם הסתגלות לגן חדש (או מוכר) וגם מלחמה (ואם אתם באזור אזעקות אז על אחת כמה וכמה).

אני רוצה להציע לך כמה כיווני מחשבה:

1. אח חדש במשפחה- מזל טוב קודם כל!
תשומת הלב שלכם כרגע מתחלקת עם עוד אח קטנטן.
ולכן אשאל, כמה זמן יש לכם איתו לבד?
זמן שהוא רק איתו ללא סידורים, ללא מסכים. זמן כזה שאתם מאפשרים לו להוביל
(ועדיף אפילו בחוץ תוך הוצאת אנרגיה- בגלל תקופת הרגישות לתנועה שהוא נמצא בה).

ב”אמא מאמנת” אנחנו קוראים לזה חוגאמא. כמו חוג קבוע ביום קבוע ושעה קבועה, רק עם אמא או אבא.
חוגאמא הוא אחת הדרכים העיקריות למלא את מיכל תשומת הלב של הילד שלי.
וכשאותו מיכל מתמלא, הוא פחות יזדקק לבקש את תשומת הלב (לדוגמא, בלילה).

2. בקבוק המים- האם כשנכנס לישון לשנת הלילה גם כן מקבל בקבוק מים/ תמ”ל?
אם כן, זה סימן עבורנו שיש איזושהי תלות.
כשיש תלות חיצונית- שתלויה במישהו אחר, כמו בקבוק, סביר שהילד יתעורר ויבקש את הבקבוק.
ולכן אמליץ בשלב ראשון “להפריד” את הבקבוק מהשינה. כלומר, אין בעיה שבשלב ראשון עוד נשאיר
את הבקבוק אך נאפשר לו לשתות אותו בסלון, עוד לפני הכניסה לחדר או למיטה.

שאלת איך נכון לגמול – אז אגיד שהפחתת תלות שכזו תיעשה בהדרגה, בכבוד ותוך כדי הטרמה לילד.
כלומר, בשלב ראשון נשתף אותו שאנחנו רוצים לעשות שינוי ולעזור לו לישון טוב יותר.
ולכן, את הבקבוק של הערב אנחנו ניתן מחוץ לחדר- וכאן, אפשר להציע בחירה.

“אתה רוצה שנחזיק אותך או שנשכב יחד על הספה?”, “אתה רוצה את הבקבוק הזה או את הכוס הצהובה של מיניונים?”.

3. מעבר לחדר ולמיטה שלו – גם כאן, בדומה להיפרדות ההדרגתית מהבקבוק, נתחיל ליידד אותו עם המיטה בחדר השינה שלו.
הטרמה כמובן תיעשה לפני המעבר, אפילו תוכלו להיכנס לשחק בחדר שלו בשעות אחה”צ.
על מנת לעודד אותו, ולאפשר לו עצמאות סביב השינה בחדר אפשר להציע לו לבחור את הכרית,
לבחור את הבובה או את הצעצוע איתו ירצה להיכנס למיטה.
כלומר כל “שליטה” סביב השינה שתהיה בידיו, תסייע לנו להפחית את ההתנגדות לחזור לחדר שלו.

בכל מקרה יש פה שני שינויים שאתם מבקשים לעשות.
הייתי מציעה להתחיל משינוי אחד.
לתצפת ולעבוד עד אשר תהיה הטבה כלשהי ורק אז להתחיל להפחית את התלות השניה.

מה את אומרת?
מזמינה אותך לחזור ולשתף אותי.

קרן חג’ג’, מומחית בהתפתחות תינוקות ואמהות- יחד.

היי אמא יקרה,
מזל טוב להולדת הבנות.

בגיל שנתיים יש קפיצת התפתחות אצל הילדים שלנו.
הם פתאום מבינים שהם נפרדים מההורים שלהם, שיש להם רצונות אחרים ושונים מהסביבה שלהם.
שהם יכולים לומר לא, ומבינים של-לא שלהם יש משמעות.
הם רוצים לעשות לבד ולהחליט בעצמם והרבה פעמים הם אומרים לא רק לשם הלא.

היי אמא, תודה שכתבת בגילוי לב.
הרצון העז שלך לשינוי המצב הקיים והאכפתיות ההורית מורגשת במילותיך.

נראה שביתך מתנהגת את רגשותיה.
כאמור, פיזית ממש מראה לכם תסכול, כעס ושאר רגשות מכאיבים אותם היא מרגישה נוכח הסיטואציה.
זה נורמלי לחלוטין !

לילדים צעירים יש נטייה טבעית להיות מאוד אותנטיים ולהתנהג את שעל ליבם, מה שאנו המבוגרים
למדנו למתן או בכלל להסתיר במשך השנים כי זו תיחשב בעייני הסביבה כהתנהגות לא הולמת.. קיצונית וכו’.
לנו אכפת, מה סובבינו רואים או אומרים, בעוד שגורת האנוש שלך מתייחסת אליה ואל רגשותיה בלבד.

אז מה כן אפשר לעשות?

רצוי לאפשר שיח ריגשי שיעניק לה תחושה שרואים אותה.
ממש שיחה על רגשות, מה היא מרגישה?, איפה בגוף היא מרגישה את זה?
נניח .. התרגשות ? לרוב תורגש בבטן, שמחה תורגש בקצוות הגוף ויהיה צורך עז לנוע, תסכול יורגש בבית החזה,
בראש ובכפות הידיים, ממש תחושת עיקצוצים באגרופי הידיים.. לא סתם היא מכה בעת תסכול, זה לגמרי קשור בחיבור בין רגש וגוף.

היא מתנהגת את תחושות הגוף בעת הופעת הרגש.

אחרי שיח ריגשי נעשה סימולציה.
ממש שיחה והדגמה למה אפשר לעשות פיזית כשמרגישים רגשות כמו ..
התרגשות.שמחה.כעס.אהבה.פחד.תסכול.חוסר אונים וכו’.
שיח ריגשי וסימולציה לתגובה הם רק קצה הקרחון בשינוי.

לצידם ישנם כלים למניעה.
כאלו שיאפשרו לה דחיית סיפוקים בצורה טובה יותר, לדוגמא – הטרמה.
הטרמה מלשון המילה טרם.

נניח אנחנו הולכים למכולת אני רוצה ממש להורים ולומר, לאיזו מכולת הולכים, מה היא יכולה לקנות שם, מה אנחנו נעשה שם,
מה נעשה אחר כך וכיצד נוכל להתמודד אם תרצה משהו אחר ממה שהיא יכולה ולא נוכל לקנות אותו.
מדברת את העתיד לבוא בכדי לייצר עבורה תחושת וודאות ויכולת להבין טוב יותר את העתיד לבוא.

ניהול רגשות בדרך אחרת וכלים שיעניקו לה תחושת בטחון ואמונה במשפחתה, ביתה ובסביבתה הקרובה הם דבר אפשרי,
אימון הורי משנה חיים של הורים, ילדים ומשפחות.

מקווה שעזרתי ולו בכדי להניע תהליך שינוי,
זמינה עבורך בפרטי ובאינסטוש 🙂
חניאל גרוס.

אמא יקרה, כמה קשה זה לגלות כזה גילוי. כמה כואב! ליבי אתכם!

ראשית חשוב לי שתדעי, ללא כל קשר להתעללות, שבממוצע עד גיל 6, 15% מהילדים עדיין מרטיבים, כך שהדבר קורה בבתים רבים ויש מה לעשות.

בשלב הזה ועד גיל 7, הרטבת הלילה מוגדרת כפיזיולוגית הנגרמת משתי סיבות אפשריות:

1. כשל בין המח לשלפוחית השתן, דהיינו המסר של “יש לי פיפי” לא עובר בצורה תקינה.
2. שלפוחית קטנה, מה שמייצר מצב של ריבוי מתן שתן.

לרוב הדבר יחלוף סביב גיל 7, ובמידה ולא, אמליץ לגשת למרפאת הרטבה. אוכל להמליץ לך על כזו אם תרצי בהמשך.
אינני יודעת מספיק על מה שילדך המתוק חווה בגן ובאיזו תדירות, אבל אין ספק שהדבר פגע במתן האמון שלו במבוגרים, וכן ייצר קושי רגשי שמשפיע עליו בכל מיני מרחבי חיים.
חשוב להבין כי האמון ייבנה באופן תהליכי ומתוך רצון חופשי שלו בלבד, תוך עבודה שלכם ברקע כמובן.

מה אני מציעה:

1. מגע הוא אחד הצרכים הבסיסיים של ילדים, לכן, כדי שיאפשר לחבק/ לתת יד/ להניח ראש עליכם, המטרה הראשונה היא לעזור לו להרגיש בטוח ומוגן.

אני מניחה שאינכם כופים עליו מגע בשום צורה, אך בנוסף, חשוב מאד להכין את הסביבה בהקשר הזה
(לעדכן סבתות, סבים, דודים וכו – לא לחייב מגע באף צורה או דרך) – ולחזור שוב ושוב על המנטרות – “אתה לא חייב אם אתה לא רוצה”,
“אתה יודע הכי טוב מה נעים לך”, “אתה מכיר את הגוף שלך יותר טוב מכולם” וכדומה).

2. כדי לייצר מרחב בטוח, זמן הוא משאב קריטי ביותר. כמו בכל מערכת יחסים, זמן מאפשר הכרות מעמיקה, בניית אמון והשפעה על הצד השני.
   כמה זמן משותף ואיכותי אחד על אחד יש לכם איתו?  ממליצה בחום לייצר שעה קבועה בשבוע ביום קבוע (חוגאמא / חוגאבא), בו אתם ההורים מבלים איתו כל אחד מכם בנפרד,
   שעה שהיא נטו פאן וצבירת חוויות (אם תצטרכי רעיונות אני כאן ). אם מתפתח שם גם שיח – מה טוב! לעקביות בהקשר הזה יש חשיבות רבה,
   שכן הילד יודע שהצורך שלו (תשומת לב הורית) יקבל מענה בודאות ובזמן ספציפי, והוא מצפה לו. הוא מבין שהזמן הזה ביחד חשוב גם להורה שלו,
   מה שבהכרח מחזק את הקשר. לשם נרצה לחתור.

חשוב שהזמן הזה יכלול כמה שיותר מגע, מבט עיניים, שתהיו בלי הנייד, והמון בחירה שלו (במסגרת האפשרית כמובן).
במידה וכיום אתם עושים חוגאמא /חוגאבא, ממליצה להגביר את הזמן הזה, ולהוסיף 10 דק כאלה ביום – כל יום.

3. הטראומה שחווה בגן כמובן ייצרה נזק רגשי. כיוון שילדים מתנהגים את מה שהם מרגישים, מישור נוסף חשוב ואף קריטי שנרצה להתמקד בו, הוא לייצר שיח רגשי ביומיום.

לנו ההורים בדרך כלל יש נטייה להתייחס קודם כל להתנהגות שאותה אנחנו רואים בעין, בעוד שזהו רק קצה הקרחון. את מה שהילד מרגיש וצריך אנחנו לא רואים בעין
ולכן לא תמיד נזכור שדווקא לשם תשומת הלב שלנו צריכה ללכת, כיוון שהיא מובילה להתנהגות שלו.

המטפל הרגשי הטוב ביותר לילד שלנו – הוא אנחנו ההורים. ממליצה בחום להעשיר את השפה הרגשית בביית כלומר להביע מגוון רגשות במילים (ולא רק בהתנהגות). איך?

1. ע”י מודלינג שלנו – הדבר אומר, שכדאי לתמלל כל מיני רגשות שעולים בכם במהלך היום (לדוגמא – היום ממש התאכזבתי כי לא התקבלתי למשרה שכל כך רציתי! אוף!
   אני ממש מתוסכלת שאבא לא עונה לי ואני צריכה אותו דחוף.. שיתוף כזה גם תורם לחיזוק הקשר).
2. תמלול הרגשות של הילד (בשונה מהתייחסות שלנו רק להתנהגות שלו). לדוגמא – אתה כועס עכשיו?… זה באמת מאד מכעיס ש…. אתה מתרגש? גאה בעצמך? וכו…
   חשוב לשיים רגשות מכאיבים כמו גם רגשות נעימים.

הלוואי שהיה אפשר להניח כאן את כל התורה כולה, אבל אני לא רוצה להציף אותך.

כן מזמינה אותך לחשיבה האם יש בביית התניות/ איומים/ ביקורת וכמה. כל אלו פוגעים בקשר ובמאמץ ליצירת מרחב בטוח וקרוב.
תשומת לבכם שלא מעירים לו / נעלבים כשהוא לא רוצה מגע חשובה מאד. זה עשוי לייצר אנטיגוניזם מצידו.
השאיפה היא לשדר שזה נון אישיו, זו זכותו הבסיסית ואנחנו רוצים שהוא ילמד לכבד את רצונו ושלא ירצה (מלשון ריצוי) אחרים.

בנוסף, בהנחה שהבטחון העצמי שלו נפגע, (אני לא יודעת את כל הפרטים ולכן רק מניחה), אחת הדרכים המרכזיות לעזור לו לבנות את הבטחון העצמי שלו
הוא פיתוח תחושת המסוגלות – על ידי הגדלת העצמאות – פיזית ומחשבתית.

עצם העובדה שהוא רוצה לחבק ולנשק אותך אמא, זו התחלה מצוינת.

זה אומר שהוא סומך עלייך ורוצה בקרבתך, על אף הכאב הרגשי שהוא מרגיש. מציעה בחום לתמלל את החיבוק שאת נותנת לאבא לידו
(למשל- יואו איך בא לי חיבוק, התגעגעתי אליך!) כנ”ל מול האחים אם יש כאלה. וכמובן לספר לו איך את אוהבת שהוא מחבק אותך.

דבר אחרון חביב, ממליצה לך בחום לקבוע פגישת מיקוד אחת לפחות עם מאמנת.
יש כאן הרבה פרטים וכיוונים שכדאי להרחיב עליהם על מנת להקל גם עליכם וגם על המתוק שלכם.

אם תרצי, אני כאן בשבילך, כמו גם כל אחת מהמאמנות המעולות בבית אמא מאמנת.

שולחת לך חיבוק וחיזוקים ואם תרצי, תחזרי לעדכן
בשורות טובות, הדר להב.

אמא יקרה,

את מתארת מצב לא פשוט שיכול אפילו להבהיל.
אז קודם כל אני שמחה שאת לא מדביקה לו תווית ושאת בודקת ופתוחה לשמוע וללמוד.
כרגע היכולת הוורבלית שלו בגיל כזה מאוד מוגבלת ולכן הוא משתמש בגוף שלו כדי לבטא את מה שהוא לא יכול לבטא במילים.

זריקת חפצים בגיל הזה היא לגמרי תואמת גיל. הוא חוקר ובודק את הסביבה וחלק מזה כולל גם זריקת חפצים.
לכן דבר ראשון עדיף להתאים לו את הסביבה ולהרחיק כל מה שעלול לסכן אותו ואת הסביבה (למשל קוביות עץ).

בגיל כזה לילד צעיר אין מודעות חברתית, ולכן בגיל הזה ילדים ישחקו אחד ליד השני ולא אחד עם השני,
ולכן אין דבר כזה ״קושי חברתי״ בגיל הזה. רק לקראת גיל 3 ילדים ממש משחקים אחד עם השני.

מה שכן אפשר לעשות זה ממש ללמד אותו לכבד גוף ומרחב של מישהו אחר.
כיון שאת לא נמצאת בגן, למדי אותו ע״י מודלינג בבית- שואלים מישהו לפני שנוגעים בו (תשאלי אם אפשר לחבק אותו, ללטף לנשק וכו׳),
איזה סוג מגע הוא מעדיף (ליטופים או חיבוקים, למשל) וזכרי שאין לו את יכולת ההפיכות,
כלומר הוא לא מבין שמשיכה בשיער של מישהו אחר מכאיבה, בשבילו זה מייצר הקלה.

עוד דרך חוץ מודלינג היא לחזור על המנטרה: ״אנחנו לא פוגעים באחר, לא בסביבה ולא בעצמנו.״
-כשהוא זורק משחק בבית, כשהוא מרביץ/מושך בשיער או כל התנהגות שפוגעת באחר או בסביבה.
היופי במנטרה זה שהיא הופכת להיות הקול הפנימי של הילד. וכעבור זמן את תשמעי אותו אומר את זה.

דבר נוסף שיכול לעזור זה להגדיל את העצמאות שלו. יש משהו שהוא מבקש לעשות בעצמו?
נסי יום אחד לבדוק מה הוא מבקש לעשות בעצמו ואת לא מאפשרת.
או אם יש משימה שנראה לך שאפשר להעביר לרשותו (כמו לקחת בעצמו אקטימל מהמקרר/ למזוג לעצמו חלב לקורנפלקס (וגם את הקורנפלקס עצמו) ולהוסיף לו בחירה.
(למשל בבגדים שהוא לובש/ איזו ביצה הוא רוצה לארוחת ערב חביתה או מקושקשת וכו׳).

אני ממליצה לך לקחת אימון לייזר ממוקד של 4 מפגשים עם מאמנת, שתוכל לעזור לך בהגדלת העצמאות שלו ולהבין מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות שלו.

מקווה שעזרתי, תחזרי לעדכן,
חן סבן אמא מאמנת.

היי אמא יקרה,
לפני הכל אני קוראת אותך וממש שומעת מבעד למילים את האינטואיציות החזקות שלך ונשמע שהמתוקה שלך זכתה באמא שרואה אותה באמת!

אני רוצה להציע לך כמה שאלות שתשאלי את עצמך ותבדקי בימים הקרובים, מוזמנת לעדכן אותי מה גילית 😊

איך אתם כהורים מדברים לעצמכם? האם אתם סלחנים כשאתם עושים טעות? האם יש ביקורת בביית או הרבה תיקונים/ הערות? (גם ביניכם ההורים וגם כלפיה).

ילדים לומדים את העולם בלמידה אגבית ומאמצים לעצמם דרך ההתבוננות בנו, הדמויות המשמעותיות בחיים שלהם, הרגלי חשיבה,
אמונה (או חוסר אמונה) בעצמם וכמובן אלו מתורגמים להתנהגות. המודלינג שלכם בכל מיני רגעים הוא זה שמוטמע הכי טוב במח שלה, שעד גיל 6 סופג וסופג.

באותו הקשר – מה קורה בביית במצבים בהם לא הצלחתם משהו / איחרתם / לא עמדתם ביעד של עצמכם? האם התגובה שלכם (שוב, כל אחד מכם מול עצמו / מול בן.ת הזוג)
הן חד משמעיות או סלחניות? (למשל אני כזו גרועה לעומת אני עדיין לא טובה בזה).

אחד הדברים המרכזיים והמשמעותיים שבונים את הבטחון העצמי שלנו הוא התנסות שוב ושוב במשהו ובניית תחושת המסוגלות.
כמובן שבתהליך למידה יהיו טעויות ומהן אנחנו לומדים, גדלים ומשתפרים כל הזמן (תתאמן תשתפר 😊). ככל שהילד מתנסה שוב ושוב,
הוא מתקדם ומשפר את היכולות שלו. העניין הוא, שעל מנת שילד יעיז לנסות, הוא צריך לדעת בבטחון שהוא יכול לטעות, שזה לא סוף העולם ושמזה לומדים.

מזמינה אותך לחשוב האם יש מרחב טעות לכם ולה בבית?

בנוסף ממליצה לתמלל דברים קטנים במהלך היום שמתפקששים לנו (כמו שקורה לכולנו) וחשוב לא פחות – איך פתרתם את הבעיה שנוצרה ובקרה לפעם הבאה.

לדוגמא: “וואו ממי, את יודעת מה קרה לי היום? באתי להכין עוגה וגיליתי ששכחתי לקנות את כל המצרכים! (הטעות / הבעיה שנוצרה)
ולא היה בסופר כלום אז נסעתי ממש רחוק בשביל למצוא את מה שהייתי צריכה (הפתרון שמצאתי).
חזרתי עייפה ממש. פעם הבאה אני צריכה לכתוב לי לא לשכוח לקנות את המצרכים (בקרה לפעם הבאה)”.

בנוסף לכל הנ”ל חשוב שתזכרי שישנם מרכיבים התנהגותיים שונים בכל אחד מאיתנו, ולא אחד מאיתנו טמפרמנט שונה.
ישנם ילדים מופנמים יותר או פחות וזה נכון לגבי כל תכונה. ככל שנאפשר לילדים שלנו להיות ‘הם’ בסיטואציות שונות לא ננסה “לתקן” אותם,
התחושה של מרחב בטוח תתחזק שכן היא יכולה להיות מי שהיא.

לדוגמא: אם היא לא מדברת ליד אנשים, אולי היא מתביישת, אולי היא צריכה להרגיש מאד בנח כדי לדבר, אולי היא מאד מתאמצת לדבר אבל לא מצליחה להתגבר על המבוכה,
אנחנו לא יודעים. לכן אפשר לשאול אותה מה היא מרגישה? או להציע לה רגש בעצמכם (את מתביישת?…) ולתת לגיטימציה לכל רגש שהוא.
כי זה באמת ממש בסדר להתבייש או להעלב ממשהו. זה מה שהיא מרגישה. והרי ילד מתנהג את מה שהוא מרגיש.

ככל שתתנו לה שמות לרגשות שעולים והרבה מקום, ככה היא יותר תוכל לדבר אותם ולהסביר את עצמה.

דבר נוסף, מוטיבציה נבנית מתוך כך שהצלחנו במשהו, וכאן נשאלת השאלה – האם אתם כהורים מעודדים רק על הצלחות או גם על שיפור ביחס למה שהיה לפני כן.
לדוגמא: ילד יכול להתנסות בשטיפת כלים. בפעם הראשונה יישברו לו 2 כוסות וצלחת, בפעם השניה תשבר רק כוס אחת. זה שיפור ביחס ללפני כן ולכן זו התקדמות.
נרצה לשבח את ההתקדמות, את השיפור ביחס לעצמו.

יש מנטרה שאני מוצאת כמאוד יעילה ומקדמת – ‘העיקר שניסית’. זה מסמן לילד/ה שחשוב לנסות ושזה העיקר ושאם הוא יתאמן – הוא בהכרח ישתפר.

דבר אחרון חביב – הרבה פעמים נרצה לאפשר לילד עצמאות פיזית.
מה שמתפספס לפעמים זה העובדה שעצמאות היא גם מחשבתית ולכן ממליצה מאד להגדיל את המקומות שבהם היא יכולה לבחור ולקבל החלטות שונות,
וכן להזמין אותה להביע את דעתה על דברים שונים. לדוגמא – (ממי מה את חושבת על מה שלבשתי, מתאים לדעתך?).

לגבי קורס בנושא – קורס גבולות וסמכות הורית – מומלץ בחום 😊

מקווה שהתשובה תעזור ותכוון אותך במסע שלכם 😊
מוזמנת לעדכן איך הולך ובכלל.

חג אורים שמח ומואר
הדר להב.

היי אמא יקרה,

קודם כל זו סיטואציה מאוד מתסכלת שאת לא מצליחה להבין את מה שעומד מאחורי ההתנהגות של הילד שלך, בטח אם את רואה שזה גורם לסביבה “לתייג” אותו.
סיטואציות שמביאות לחוסר אונים שכזה הן באמת לא פשוטות, ואני רוצה להגיד לך – יש מה לעשות עם זה וזה לא חייב להמשיך ככה.

בגיל 7 לילדים כבר יש יכולת אמפתיה והם מחפשים את הצדק והמוסר בדברים, את הפייר והלא פייר ואת ההסבר שעומד מאחורי בקשות שלנו –
אם תרצי אפשר לקרוא לזה ה reason why. מה שאומר שהדרך לפתור את העניין הוא דרך שיחה שבה הילד יבין את התוצאה של ההתנהגות שלו.

באופן רחב יותר, כשיש נקודת כשל – ז”א התנהגות שחוזרת על עצמה – הפתרון אליה נמצא בשיחה ומציאת פתרונות משותפים.

את השיחה כדאי להתחיל ב”שמתי לב ש…” ולתאר את מה ששמת לב. שהיא נוגע לך ביד ובורח, או נותן לך מכה בטוסיק והולך ועושה את זה מתוך צחוק.
אחר כך אני רוצה להגיד שזה מציק לי ואולי מביך (או רגש נוסף שאת מרגישה, לא “לא נעים לי”) ולשאול אותו מה הוא היה מרגיש אם היו עושים לו ככה.
ולחפש ביחד פתרון אחר – מתוך מה שהוא צריך, או הצעה שלו מה לעשות כשהוא עושה את זה ואז התפקיד שלך הוא להיות עקבית בתגובה.

אם הצורך שלו הוא תשומת לב או שהוא מבקש עזרה אני רוצה לעודד אותו כשהוא מבקש עזרה בצורה אחרת שיותר מתקבלת על הדעת.
אחד הדברים שכדאי שתדברו עליהם בשיחה זה איך תגיבי כשהוא עושה את זה – בזמן הסיטואציה. המלצה שלי – “יונתן זה מציק לי.
אני מבקשת שתפסיק. יש משהו שאתה צריך ממני?” ז”א – להפנות את המחשבה שלו לצורך האמיתי שלו כדי שידע להגיד.

דבר אחרון – מה לדעתך הוא מרוויח מההתנהגות הזו? הרווח יכול לרמז לנו על הצורך שלו שלא מקבל מענה, ואז נרצה לתת מענה לצורך עצמו ולא להתנהגות.

לפי מה שאני קוראת יש פה 2 דברים:

1. צורך בתשומת לב שהוא מרוויח דרך הההצקה –האם יש חוג אמא באופן קבוע וממלא?
   האם הוא מקבל תשומת לב טובה אחרת במהלך היום?
   הייתי לוקחת שבועיים עכשיו שעושה בוסט אהבה – 15 דקות ביום רק איתו בנוסף למילים טובות ועידוד נכון במהלך היום.
2. צורך בהקשבה – את רושמת שאת חושבת שהוא מרגיש שרק ככה מקשיבים לו. האם בבית זה נכון? האם מקשיבים לו באמת – בגובה בעיניים,
   בהפרדה בין קולט למשדר, בסקרנות ושאילת שאלות – גם בלי שהוא מציק? אם לא, זה סימן טוב שכדאי להתחיל.

בכל מקרה, אני פה בשבילך למה שתצטרכי
ואת מוזמנת באהבה לפנות אליי.

ליאור מיטלמן,
מאמנת הורים לגדל ילדים בטוחים בעצמם עם סנטר פנימי חזק.