הבנתי שלחיות כמו שחייתי עד היום אני לא רוצה אז בגיל 22 עם שני קטנטנים התגרשתי

אני זוכרת שהתגרשתי בפעם הראשונה בגיל 22, אמא ל2 קטנטנים

כולם היו בטוחים ש”הנה, בואו נראה איך היא הולכת לעזוב את הכל.”
אני זוכרת את כל הדיבורים עליי בסגנון של: “הנה היא הזבל של השכונה”.
אני זוכרת את הבלבול שלי, את הרצון לברוח ובו זמנית את ההבנה שמה יעזור לי לברוח?
יש לי פה שני ילדים שלומדים בתלמוד תורה, שטוב להם ושהתערערה להם המציאות גם ככה.

הבנתי שלחיות כמו שחייתי עד היום אני לא רוצה,

אני רוצה לבחור,

אני רוצה להבין מה שעובר עליי,

מה שאני מרגישה,

מה שאני צריכה.

כי עד אז –
חייתי כמו אמא שלי, סבתא שלי, אחיות שלי,
לא כמו מי שאני.

כן. ברור שהיו פעמים שעשיתי מה שאני רוצה (פאה ארוכה יותר מהמותר, עגיל ארוך, נעל מוזרה ועוד).

תמיד בפנים – הרגשתי נקיפות מצפון, אשמה, כאב לב. וכמה אכזבה אני.

והרגשתי שכולם מסביב רק רוצים להיפטר ממני..

הייתה תקופה של אבל, של כאב, של הבנה שככה זה לא עובד לי,

שאני מתנהלת ממקום של לכבות שריפות, שאני מבוהלת וחרדה,

לא יודעת מה נכון ומה לא,

מה אמת ומה שקר,

מה גבול ומה באמת אסור..

והאם בכלל אני מתנהלת ממקום של ״דווקא״?!

ואז החלטתי, שאתחיל לנסות מה כן עובד לי!

להתמקד במה שטוב, במה שאני יכולה לשנות ולעשות אחרת כבר הרגע.

איפה אני יכולה להרחיב את הגבולות הקיימים בלי לפגוע באחר, בלי לפגוע בילדים שלי

לאפשר לי יותר ממה שהחוקים של המסגרת מאפשרים – מתוך לגיטימציה לצורך שלי,

הרחבתי את הגבולות שלי  – והלכתי לקולנוע.

הרחבתי את הגבולות – והלבשתי להם ג׳קט קצר כי ככה אהבנו.

לאט לאט הנפש שלי נרגעה, כי היה לה לגיטימציה ממני להיות.

וכשאני מאפשרת לעצמי להיות אני, אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שום דבר, אני לא צריכה לצאת נגד,
אני לא צריכה לברוח.

להיות פשוט אני. זה לא קל כמו שזה נשמע.

זה עבודת חיים – ועבודה שעד היום אני מתאמנת עליה.

כי כשאני לא צריכה להוכיח לאף אחד, אני לא מתנהלת מהמקום של ההישרדות, אני לא מתנהלת מהמקום הפגוע.
אז מאיפה כן אני מתנהלת?

מהמקום הזה של לעצור, להסתכל אלי פנימה ולבדוק –

מה אני רוצה?

מה לי חשוב בבית שלי?

מה חשוב לי עבור הילדים שלי?

איזה דוגמא אישית אני עבורם?

וככה עם השאלות והרפלקציה היומיומית אני יכולה לבחור להיות הכל.

בדיוק בדיוק כמו שאני..