סיפורי גירושים הם סיפורים מלאי עסיס רכילותי צהוב צהוב.
משהו בריב הזה, בפירוד ובפגיע מוצאים מאתנו הרבה פעמים
את הצורך לנקום, או לפחות לספר לעולם את הצד שלי,
רק כדי שידעו מי האשם בסיפור.
אחרי שהייתי גם שם והסכמתי לחשוף את הסיפור שלי בכל פעם מצד אחר,
התחלתי להתעייף.
ככל ששיתפתי יותר הרגשתי ריקה יותר, וניסיתי להבין לעומק מה פשר ההרגשה הזאת?
ולמה היא חוזרת על עצמה דווקא אחרי שצעקתי לעולם כמה נקיה מאשמה אני?
להאשים אחרים זה קל , גם להאשים את עצמי
משהו מהאשמה הזאת מנטרל אותי כביכול מאחריות.
משאיר אותי קורבנית, אומללה לא מזיקה.
אבל הדבר הנוסף שהאשמה הזאת מחזקת הוא את חוסר האונים,
ואת חוסר השליטה שלי אל מול נסיבות החיים.
משהו באשמה הזאת משאיר אותי חלשה.
וזה בדיוק מה שמביא אותי לתחושת המחנק הזאת שמחזקת את תחושת הריקנות.
כשאני לוקחת אחריות על הצד שלי,
כשאני מפסיקה לחפש אשמים ( גם כשאני מאשימה את עצמי זה לחפש אשמים)
אני נמצאת בעמדת כוח, אני כבר אקטיבית ,פועלת, משנה.
יש בי את השליטה על החלק שלי, על המקום שלי.
זה לא אומר שאני יכולה לשנות את המציאות מין הקצה אל הקצה,
זה אומר שאני בוחרת לשנות ולפעול בחלק שקשור אלי מתוך המציאות.
לקיחת אחריות מחזקת את יכולת הבחירה שלי
מחזקת את יכולת הפעולה שלי אל מול הנסיבות.
אבל האם בכל פעם שאני לוקחת אחריות, זה אומר שאני אשמה?
ממש לא – והינה סיפור לדוגמא שממחיש בדיוק את ההבדל.
כשהילד הצעיר שלי מתנסה לראשונה במזיגה של חלב לצלחת הקרונפלס שלו ונשפך החלב
מי אשם אני או הילד? ומי אחראי לנקות?
כשאני לוקחת בחשבון שחלק מההתנסות והלמידה של הילד שלי במזיגה
אומר שיש מצב שישפך לו חלב, אני מבינה שהוא לא אשם.
מה שאומר שגם אני לא אשמה בזה שנשפך החלב.
ועל מי האחריות לדאוג לניקיון ולתוצאות ההתנסות שלו?
ברור שעלי ( גם כאשר הילד הוא חלק מצוות הניקיון האחריות ללמד אותו לנקות היא עלי).
כשאני משתמשת באנרגיה שלי ללקיחת אחריות
אני בהכרח משנה את העמדה שמולה אני פועלת,
ומצליחה לתת דגש משמעותי על החלק הזה שיש לי השפעה עליו
ומפסיקה להתעסק בכל המסביב שאין לי שום שליטה עליו.
כשמעמיקים בזה מבינים שיכולת הבחירה היא כוח העל של המין האנושי.
אנחנו בני האדם יכולים לבחור בכל רגע איך לפעול ולהגיב,
וכשאנחנו מצליחים להשתמש ביכולת הזאת נכנס בנו מין שקט
שמיוחד לאנשים שלוקחים אחריות על החלק שלהם.
אז איך בתכלס לומדים לקחת אחריות על החלק שלי מצד אחד
ולשחרר את מה שלא בשליטה שלי מצד שני?
הינה כמה שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך בסיטואציה כזאת:
האם זה קשור אלי?
יש לי שליטה על זה?
מה אני כן יכולה לעשות שהוא בשליטה שלי?
במידה ואת מרגישה שהסיטואציה קשורה אלייך ויש לך איזה שהיא שליטה עליה,
תמקדי את הכוחות שלך בעשיה שקשורה לחלק הזה שהוא בשליטה שלך.
במידה שאין לסיטואציה קשר אלייך, ואין לך שליטה עליה
תקדישי את הזמן לשאלות פנימה:
מה אני מרגישה עכשיו?
מה הדבר הזה שאני יכולה לעשות עכשיו שיוכל לעזור לרגשות שלי
להתאוורר ולקבל מענה.
ואני אתן דוגמא מחיי כאמא לילד מנישואים קודמים.
באחת מהפעמים שהילד שלי חזר מאבא שלו,
הוא חזר כאוב ופגוע, מהשיח של אבא שלו עלי.
זה הכאיב לי והכעיס אותי מאוד.
איזה מין התנהגות זאת לדבר עם ילד על אמא שלו??
הכעס הציף אותי והתעסקתי בלהאשים את האבא שלו.
ואז עצרתי לשאול את עצמי – האם יש לי שליטה על הסיטואציה?
האם יש לי דרך לשלוט על השיח שלו מול הילד שלי?
מהר מאוד הבנתי שלא.
והמשכתי לשאול – מה כן בשליטה שלי?
איפה החלק בסיטואציה שאני כן יכולה לפעול ולהשפיע?
השאלות האלה עזרו לי למקד את האנרגיה שיש לי בהשפעה על הילד שלי.
על הכלים שאני אתן לו, לפעם הבאה שאבא שלו או כל אדם אחר
ידברו באופן שפוגע בו.
המשאלות האלה והמיקוד הזה העבירו אותי ממצב של חוסר אונים וכעס
למצב אקטיבי, פועל ומשפיע ומהר מאוד הכעס התעמעם והשאיר לי מרחב פעולה,
מהסוג שמקדם אותי וממלא אותי בסיפוק.
ואם קראת עד לפה, כנראה שרגשות האשם מכאיבים גם לך,
ואני פה לשתף אותך שגם אני הייתי שם..
ולתת לך תקווה שאת יכולה אחרת.
