איך הבקסטריט בויז קשורים למערכת היחסים שלך עם הבת שלך?

הקסם שיכול לקרות במערכת היחסים שלך ושל הילדה שלך כשאת באה סקרנית
ומתעניינת בילדה שלך מכל הלב ומקבלת הצצה לעולמה.

נסענו יחד באוטו בדרך להורים שלי בחיפה.
מוטי נהג, אני ניסיתי לקרוא משהו והן מאחור הקשיבו למוזיקה בטלפון של נעמה.
שירי פופ בווליום חזק מידי או לפחות חזק מידי עבורי.
מילים שלא ברור אם הן באנגלית או בשפה אחרת. בגדול, ג’יבריש.
המוזיקה הזו עשתה לי חור בראש.

רק רציתי שהיא תשתיק או לכל הפחות תנמיך את המוזיקה והתגובה התוקפנית
כבר עמדה על קצה הלשון מוכנה לצאת:

“וואי השיר הזה מחרפן אותי! מה זו המוזיקה הזו שאת שומעת?!?
תעשי טובה ותכבי את זה כי זה עושה לי כאב ראש”.

באופן אבסורדי משהו, ברדיו בדיוק התנגן שיר של הבקסטריט בויז.
וואי, כמה שאני הייתי חורשת על המוזיקה שלהם כנערה.
פוסטרים ותמונות שלהם קישטו את קירות החדר שלי.
הייתי שמה את הדיסק במערכת שהייתה לי בחדר, סוגרת את הדלת, שמה בווליום
הכי חזק בערך ושרה ורוקדת עם עצמי ועם חברות.

תכל’ס?

כשאני נזכרת בזה, ההורים שלי לא אמרו לי על זה כלום למעט מידי פעם שביקשו להנמיך.
הם אפילו היו יושבים ורואים איתי מידי פעם קליפים ב-MTV ו-VH1.
יש  מצב שהם אפילו הכירו את השמות של חברי הלהקה מרוב שחפרתי עליהם.
הם הקשיבו. הם התעניינו, הם לא ביקרו אותי על המוזיקה שאני אוהבת,
אפילו שהיא שונה ואחרת מזו שהם אוהבים.

הרגשתי בזכות חוויות כאלו אהובה בדיוק כמו שאני.
ידעתי שיש לרצונות שלי ולצרכים שלי מקום בטוח ולא ביקורתי.
למדתי להקשיב למה שאני אוהבת ולפתח את הטעם שלי, בדרך שלי.

לא הייתי צריכה יותר מהשיר של הבקסטריט בויז ברדיו באותו רגע
כדי להבין שאני רוצה להגיב להן בדיוק כמו שהייתי רוצה שאמא שלי
תגיב לי בסיטואציה כזו ולהצליח לעצור את התגובה התוקפנית.

במקום זה, סגרתי את הספר, הסתובבתי אליהן
ושאלתי אותן בטון מסוקרן: “תגידו, מה אתן שומעות?”.

והן? נדלקו להן העיניים. נעמה שיתפה שהן מקשיבות לשירים של להקה שהיא שרופה
עליה שנקראת black pink ושזו להקה קוריאנית ששרה בקוריאנית ואנגלית יחד
(אווווו, עכשיו זה מסביר את הג’יבריש ששמעתי).

המשכתי לשאול כמה בנות יש בלהקה, איך קוראים לחברות הלהקה
ומשם התגלגלה שיחה שלמה שבה למדנו יחד עוד פרטים על הלהקה.
אני התעניינתי והיא הכניסה אותי לעולמה.

להגיד לך שספציפית ללמוד על הלהקה הזו זה שיא המעניין עבורי ועבורה?
עבורי לא, עבורה כן.

להגיד לך שהשיחה הזו איתה היא רגע עוצמתי של חיבור ושיתופיות
איתה עבורי ועבורה? כן.

להגיד לך שזה היה משמעותי עבורי ועבורה? מאוד!!!

כמה משמעותי?

ובכן… אני ארוץ חצי שנה קדימה בזמן, לחופשה משפחתית בחו”ל.

באחד הימים הלכנו לטיול תרבותי בקניון ובאחת החנויות רפרפנו על בגדים
במחלקת הילדים כשלפתע, אני קולטת בגד שחור וורוד ונראה לי שיש עליו סימן מוכר.

אני מוציאה את הבגד ורואה שיש עליו את הלוגו של אותה להקה שנעמה אוהבת.
מחזיקה את הבגד, קוראת לה והיא רצה אליי בשיא ההתרגשות.
ההתלהבות שהייתה על פניה וניכרה בגופה מכך שמצאתי את הבגד הזה הייתה עצומה,
היא לא הפסיקה לחבק אותי ואת הבגד.

לולא הרגע הזה שבו עצרתי את התגובה האוטומטית שלי,
לולא הרגע הזה שבו באתי סקרנית והתעניינתי באמת בעולמה,
לולא הרגע הזה שבו נזכרתי איך הגיבו לי והבנתי שכך בדיוק הייתי רוצה להגיב לה,
לולא… טוב נו, בואי נודה באמת, לולא הבקסטריט בויז… 😊

לא היה לנו את הרגע המשמעותי הזה יחד שנצרב כזיכרון ילדות
מתוק אצל נעמה וכזיכרון אמהות מרגש אצלי.

לא חסרים ביום רגעים כאלו שבהם אנחנו יכולות  להתעניין באמת במה שעובר עליהן.
רגעים שבהם אנחנו יכולות לבוא סקרניות מולן.

אז… איזה רגע את בוחרת לך היום לבוא סקרנית ולהתעניין בה מכל הלב האוהב שלך?
איזו חוויה משותפת את הולכת לעצב לכן שתיצרב בזיכרונות הילדות שלה ובזיכרונות האמהות שלך?