אני אתחיל בשורה האחרונה – אנחנו לא מפחדים מריבים בין אחים.
ההפך, אנחנו רוצים שהם יריבו אנחנו רוצים שלכל אחד מהם תהיה דעה,
שלכל אחד מהם תהיה עמדה וכל אחד מהם יהיה בביטוי עצמי מלא בתוך הבית שלנו.
זו מטרת העל בהורות שלנו:
שיגדלו להיות אנשים חזקים בעלי דעה שיודעים להגיד כל מה שיש להם להגיד
הסוד הוא שילמדו לריב נכון, שילמדו לריב ולשמור על הערכים שחשובים לנו בבית.
אז מתי אנחנו מתערבים? ישנן ארבע סיטואציות שבהן כן נתערב:
הראשונה – כשיש אלימות
ברור ומובן שאלימות היא קו אדום ושם אין מקום להישאר מחוץ לתמונה.
השנייה – כשיש פגיעה בערכים שבחרנו שיובילו את הבית.
השלישית – כשאחד מהילדים או שניהם מבקשים את העזרה שלנו.
במקרה הזה לא נתעלם, לא נשלח אותם לפתור בעצמם את המריבות שלהם, ההפך.
ניקח את הבקשה שלו כהזדמנות, הזדמנות ללמד אותם שאנחנו שם עבורם, הזדמנות ללמד אותם שאנחנו
מכבדים את הבקשות שלהם, הזדמנות ללמד אותם מיומניות חשובות גם לריב.
הרביעית – כשההתערבות שלנו משמעותית ללמידה של הילדים.
כשאנחנו מתערבים אנחנו צריכים לשים לב שאנחנו לא מגיעים בעמדת השופט,
אנחנו לא מתערבים במטרה לפתור להם את הבעיות או לסיים מהר מהר את המריבה ולחזור לשקט.
כשאנחנו בוחרים להתערב אנחנו צריכים לבדוק ולחשוב רגע לפני שאנחנו מדברים,
מה אני יכולה ללמד אותו עכשיו?מה הילד שלי ילמד מההתערבות שלי?
האם אני יכולה להגיע לפתרון שהם לא יגיעו אליו בעצמם או שהם רק צריכים את התיווך והעזרה שלי?
האם אני ממהרת למצוא פתרונות או שאני מקדישה באמת זמן להזדמנות הלמידה שקיבלתי?
הבחירה שלנו האם להתערב או לא להתערב ואיך להתערב היא בחירה בעלת ערך עצום
גם לילדים שלנו ולמערכת היחסים ביניהם וגם לחיים הבוגרים שלהם ולמערכות יחסים נוספות שהם ירכשו בחייהם.
תזכרו שאין לנו מטרה לסיים את המריבה כמה שיותר מהר. לא.
יש לנו מטרה שהמריבה תצמיח אותם ואת הקשר שלהם.
עכשיו אחרי שהבנו מתי מתערבים ומתי לא בואו נדבר על האיך, איך מתערבים:
- אנחנו לא שופטים – גם אם נדמה לנו שראינו מי התחיל, גם אם אנחנו חושבות שאנחנו יודעות מריבים קודמים
וגם אם אנחנו מחזיקות בראש את כל התיוגים על הילד המציק, המתחיל, המתגרה.. לא. זה לא המקום שלנו לשפוט. - רגע לפני שאנחנו מתערבים אנחנו עוצרים וחושבים – זה רלוונטי לכל תגובות הוריות ולכל סיטואציות שאנחנו מתמודדים
איתן אבל במריבות של אחים זה הרבה יותר דומיננטי, זו הבטן הרכה שלנו, הנושא שאולי הכי מפעיל אותנו.
כשהם רבים אנחנו מרגישים חסרי אונים, ממש כאילו כל השליטה נלקחת מאיתנו ואנחנו נכנסים ביחד איתם ללופ.ואז יש לנו תגובות כמו ״די כבר תפסיקו לריב״ ״לא יקרה יום אחד שלא תריבו בו?״
ואנחנו אומרים את זה כל כך הרבה פעמים ביום שוב ושוב ושוב ותכלס.. בואו נגיד את האמת… זה לא עוזר.
זה עושה בדיוק ההפך. אז רגע לפני שאנחנו מתערבים, אנחנו עוצרים רגע וחושבים – מה אנחנו רוצים ללמד אותם? - צריך שניים לטנגו – זה משפט נדוש וחרוש אבל כל כך נכון ומדויק, כדי להפיק את מקסימום הלמידה מהסיטואציה
אנחנו צריכים להתייחס באותו האופן לשני הצדדים. זוכרים? גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים מה קרה, אין לנו מושג..
אנחנו רוצים להקשיב בהקשבה מלאה לשני הצדדים, קודם כל ולפני הכל כדי ללמד אותם, ומה אני רוצה ללמד
אותם להקשיב אחד לשני ולעולם, אני רוצה ללמד אותם לכבד גם אם הם מתנגדים למה שיש לצד השני להגיד.נזמין אותם להקשיב אחד לשני ודרך פינת השלום נבסס את החוק שאומר שכשהמדבר מדבר המקשיב מקשיב.
כשנקשיב ככה, בהקשבה מלאה, אולי נופתע לגלות שכל אחד מהצדדים רואה את המריבה בצורה אחרת,
כל אחד מהצדדים חווה חויה שונה.
- לתת מקום לרגש – במערכות יחסים כל רגש לגיטימי, קנאה, אכזבה, תסכול, עצב..
הכל לגיטימי, לכל רגש יש מקום. הם צריכים לדעת את זה. - ללמד אותם איך לנהל משא ומתן – בהתחלה זה יהיה בתיווך שלנו, נהיה שם כדי לעזור להם וללמד אותם
איך מדברים ובעיקר איך מקשיבים כשהצד השני מדבר. - עידוד – ראיתם משהו שאהבתם? ראיתם שיח מכבד ומקרב, נהניתם מהם? ספרו להם מה ראיתם!
לא בזמן אמת, אל תפריעו להם באמצע. אבל כן תציינו זאת בפניהם בשלב מאוחר יותר.
הכי חשוב, עקביות וחזרתיות. כשאנחנו נהיה עקביים בתגובות שלנו, הילדים שלנו יסגלו ויפתחו את המיומנויות שנרצה ללמד אותם.