את לא יכולה ללמד את הילדים שלך משהו שאת לא מוכנה ללמוד בעצמך

רגשות שליליים! הייתכן?

רובנו המכריע גדלנו בתקופה ובתרבות שהובילו אותנו להאמין שיש להדחיק ולהתעלם מרגשות שליליים,
רגשות שליליים כמו: כמו עצב, תסכול, קנאה וכעס,
ועלינו להדגיש את הרגשות החיוביים -רגשות חיוביים כמו: אושר, התרגשות, הכרת תודה, שמחה והתלהבות.

יש עוד המון סוגי רגשות שאם תחשבי עליהם, את כנראה תוכלי לסווג את רוב הרגשות שאת מכירה
ולחלק אותם לחיוביים או שליליים (טובים או רעים).

רובנו עוברים את החיים תוך הימנעות מהשלילי ומחפשים את החיובי ומלמדים את בני האדם הקטנים שלנו
(במרומז או במפורש) לעשות את אותו הדבר,
ואני לא הולכת לשקר, זה מרגיש כאילו זה עושה את החיים קלים יותר.

אנחנו מרגישים שאנחנו מבלים פחות זמן עם הדברים המאתגרים ואפילו הקשים, וקל יותר לנהל את הילדים
שלנו כשהם צייתנים יותר, כשהם מאומנים להדחיק את הרגשות שלהם במקום להביע מחאה במכולת או כשמגיע
הזמן לעזוב את הפארק.

הבעיה המרכזית היא שאותם רגשות שליליים הם בעצם רגשות מכאיבים, והם פשוט בלתי נמנעים.
ואותם רגשות מכאיבים צריכים לעבור עיבוד.

האמת היא שכאשר אנו מדחיקים את התחושות הלא נוחות (להלן רגשות מכאיבים) אנו מאבדים כל מראית עין
של שליטה עליהם. כמו מיכל בלחץ, אם לא נמצא דרכים לשחרר את הלחץ בדרכים פרודוקטיביות) או לפחות לא
מזיקות (המיכל לחץ ממשיך להיבנות עד שהוא מתפוצץ כמו פצצה ��).

אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו כן מצליחים להימנע מכעס או תסכול או מרירות או קנאה, אבל בסופו של דבר זה
מתפוצץ ואנחנו בהתמוטטות או שזה מתפוצץ אל עבר האנשים שאנחנו אוהבים.

כאשר אנו מנציחים את המיתוס שחלק מהרגשות הם רגשות “שליליים”, אנו מתקשרים לילדים שחלק מהרגשות
המורגשים ביותר שלהם אינם ניתנים להזכיר… ולכן הם בלתי ניתנים לניהול.

אני רוצה לגלות לכם שהרגשות שלנו ושל ילדינו כן ניתנים לאיזכור, כל הרגשות, ולכן הם כן ניתנים לניהול.
אז מה אנחנו עושים במקום זאת?

אני אשתף אתכם בשלושה שלבים שאני תמיד עובדת אתם בקליניקה:

שלב 1: MODELING
התקשורת שלנו מול ילדינו היא בעיקר מילולית. אבל, התקשורת שבה הילד סופג ולומד את העולם היא באמצעות
מודלינג (המעשים שלנו).
לא משנה כמה אני אשיים (לתת שם) רגש מכאיב לילד שלי שמרגיש כרגע עצב,
אם אנחנו עדיין לא עושים עבודה עם הרגשות שלנו ואנחנו נמנעים מלהרגיש רגשות מכל סוג, הילדים שלנו ילמדו
לעשות את אותו הדבר.

את לא יכולה ללמד את הילדים שלך משהו שאת לא מוכנה ללמוד בעצמך.
אז איך מבטאים תסכול בריא? מהו המודלינג של עצב ואכזבה? מה עושים עם רגש שמגיע בעוצמה?
אין ספק יש כאן עבודה. והמלצה שלי היא לא לעבור לבד את מסע אל עולם הרגשות.

אז מה כן צריך לעשות? רפלקציה.
האימון הוא לספר ולעבד את מה שקרה ואת מה שאת מרגישה בעקבות מה שקרה עם חבר/ה או משפחה או
מאמנת או כל איש מקצוע אחר.
זה תהליך להתאמן עליו, תהליך של עבודה מפרכת של פירוק אחת מתפיסות העולם הבסיסיות ביותר שיש לנו.
ואת הולכת לשבור את הלופ הזה.

שלב 2: נרמול- בסוף, כל הרגשות טובים לנו.

אחרי שעשינו את העבודה שלנו )או יותר נכון עושים את העבודה שלנו( נצטרך לשנות את השפה שלנו כדי לשקף
את זה.
אני מציגה בפניכם את “כל הרגשות הם נתונים” כדרך חלופית לדיון ברגשות.
רגשות הם הדרך של הגוף שלנו לתקשר איתנו. הם, ברמה הבסיסית ביותר, נתונים שיש לעבד.
כאשר אנו נוקטים בתפיסה מוסרית ולא שיפוטית של רגשות כמידע שיש לקחת בחשבון, אנחנו מצליחים להפעיל
את החלק הקדמי במוח שנקרא ‘קורטקס פרה פרונטלי’ ששם שוכן ההגיון, פתרון בעיות, אמפתיה ועוד..
והתוצאה- אנחנו לא חסרי אונים לשום רגש שמגיע. אנחנו למדים שכל רגש שמגיע יש לו מקום ויש לנו מה להבין
או לגלות על עצמינו בעקבות אותו רגש שהגיע.
כאשר אנו הופכים ל”בלשי רגשות” אנו צוברים כוח דרך הרגשות שלנו ומעליהם,
רגשות הם הכוח על שלנו. אנחנו צוברים כוח “דרך” רגשות, אפילו רגשות מכאיבים שאנחנו בדר”כ נמנעים מהם.
בגלל שאותם רגשות הם מידע רב עוצמה עלינו ועל הילדים שלנו.
אז מה שאני רוצה להגיד…
בצורה כזו או אחרת….
חכו לזה..
כל הרגשות הם בעצם טובים!!!

שלב 3: התחבר מחדש

נניח שהילד שלך נמצא בהתקף זעם כי הוא לא מוצא את הצעצוע האהוב עליו. במקום לנזוף בו או לבטל את
הרגשות המכאיבים שלו (שלצד אותם רגשות מכאיבים אנחנו גם נראה התנהגות מפריעה)
דבר ראשון אמפתיה- עלינו להתחבר לילד, והכוונה היא רגשות לרגשות.
רדו לגובה העיניים שלהם, צרו קשר עין) יצירת קשר עין משחררת הורמונים טובים ומרגיעים (והכירו ברגשותיהם.
את יכולה להגיד משהו כמו,
“אני יכולה לראות שאתה ממש כועס שאתה לא מוצא את הצעצוע שלך. זה בטח מתסכל. גם אני הייתי מתוסכלת
אם לא הייתי מוצאת, אתה רוצה שאני אעזור לך למצוא את הצעצוע שלך?”
במקרה כזה את מראה לילדך שאת מבינה את רגשותיו,
וכשאת שמה לב שהילד כן פנוי להקשבה את יכולה להפנות את ההתנהגות של הילד על ידי הצעת פתרון חלופי,
כמו להציע לו להביא צעצוע אחר או לעזור לו לחפש את הצעצוע האבוד.

סבירות גבוהה יותר שילדך יהיה בהקשבה אלייך כשאת אמפתית כלפיו ומוצאת דרך להתחבר אליו.
להתחבר דרך הרגשות שלו, כך ילדך פחות יחווה שמבטלים או מתעלמים מרגשותיו.