הפעם השלישית.

חשבתי שבילד שלישי זה יהיה קל יותר.
ההתאוששות, ההסתגלות, הלילות ללא שינה.
חשבתי שכבר יש לי קילומטראז’ בניסיון.
אז חשבתי.

חשבתי שאיתה זה יהיה קל יותר.
כבר ברור לי מה עושים.
חשבתי שהיא תיוולד לתוך המשפחה ותתאים את עצמה.
אז חשבתי.

חשבתי שאיתה יהיו מעברים קלים.
כבר לא אחשוש ממסגרות ומפרידות.
כי כבר עברנו לא מעט כאלו.
אז חשבתי.

חשבתי שאיתה לא יהיו טנטרומים.
ובטח היא תהיה פחות דעתנית.
בכל זאת, ילדה שלישית.
אז חשבתי.

חשבתי שאני כבר יכולה להתמודד עם כל דבר בדרך.
עברתי את הלילות.
עברנו שיניים,
עברנו את הטנטרום הראשון,
עברנו את המעבר לגן עירייה.
ואני מגלה שזה שונה.

כי היא שונה מאח שלה ומאחותה.
זו לא קלישאה- כל ילד הוא אחר.
זה מתחיל בלידה- שהיא חוויה שונה לחלוטין וזה ממשיך בהתפתחות שלו.
יש את אלו ש”יקחו את הזמן” ויש את אלו ש”ימהרו”.
ויש כאלו שיגידו “אמא” עוד לפני שהבנו שאנחנו “אמא”.
ויש כאלו שהמילים יתחברו למשפטים קצת אחרי כולם.
וזה ממשיך בהבנה שלכל ילד צרכים שונים ודרך שונה להראות או להביע.
לכל ילד דפוס היקשרות שונה.
כל ילד עם רגישות שונה,
עם דרך התמודדות ולמידה שונים.

וגם אני קצת השתניתי.
מילד ראשון לילדה שלישית עוברת דרך.
דרך שבתחילה הייתה מאוד הססנית. היה בה הרבה יותר עצב.
הייתה אהבה גדולה והיה גם געגוע לחיים הקודמים.
בדרך הזו אספתי כלים, רעיונות ותובנות שמשמשים אותי היום.
הדרך שבה אני מתמודדת היא חדשה. היא השתנתה. אפשר להגיד שגם השתכללה.
הדרך בה אני מפרשת ומתמודדת עם כל אירוע בדרך היא שונה.
הדרך בה אני רואה אותנו ואותי היא פשוט אחרת.

זה לא שאני לא מרגישה אשמה. אלא גם חומלת.
זה לא שאני תמיד יודעת. אני ממש לא. אני עדיין שואלת, מרחיבה ומסתקרנת.
זה לא שאני תמיד בטוחה. יש גם התנסויות ראשונות בדרך.
זה לא שאני לא מרגישה טועה. אלא עוצרת לחשוב.
זה לא שאני תמיד בשליטה. אלא גם נעזרת.

אימהות היא ריקוד שמשתנה כל הזמן.
התפקיד שלנו הוא לתרגל את הגמישות שבה.