מול הילדים שלנו אנחנו מבקשים או אפילו דורשים, כל מיני דברים: תעזוב את הטלפון, אתה כל הזמן עם הטלפון,
או בגרסת המתבגרים – אל תכנס עם הטלפון לשירותים, למיטה, תתנצל בפני אחותך, תתנצלי בפני אחיך, בפני,
בפני אבא, תכבד אותנו, ותשתף, למה אתה לא משתף?
תדבר יפה, אל תקלל, למה אתה צועק?
נאה דורש- נאה מקיים.
האם אני עושה את מה שאני דורשת מהילדים שלי? למשל, האם אני אף פעם לא צועקת? לא.
לא עד לפני שהתחלתי להבין ולהתאמן על זה.
לא התנצלתי בפניהם כשטעיתי, וטעיתי לא פעם. וגם אני נכנסת עם הטלפון לשירותים.
גם לא שיתפתי את הילדים שלי במחשבות, במה עבר עלי במהלך היום.
הרי מודלינג זה ה-כ-ל בהורות.
אם אני רוצה ללמד את הילדים שלי, אני צריכה לעשות קודם כל לעשות בעצמי.
האם נאה לדרוש משהו מהילד שלי שאני לא מצליחה בו בעצמי? האם אני מכבדת את הילד שלי
כמו שאני מצפה שיכבד אותי? לפני שביקשתי ממנו להתנצל בפני אחותו,
האם התנצלתי בפניו ונתתי לו דוגמא אישית?
אני יכולה לומר שלי זה לקח זמן להבין. לקח לי זמן לקלוט שאני מול מראה כל הזמן.
לקח לי זמן לראות שאני לא יכולה לצעוק על הילדה שלי “למה את צועקת?”.
כי בעצם אני לא הצלחתי לווסת את עצמי כרגע אז איך אני יכולה לצפות מהילד/ה
שלי כשלא נתתי לו דוגמא לאיפוק להתאפק בעצמו.
עד גיל ההתבגרות יותר קל לנו לשלוט בסיטואציה, בלו”ז של הילדים,
אפילו להחליט עבורם באילו חוגים הם יתעניינו.
אבל, כשמגיע גיל ההתבגרות ופתאום הם בגובה שלנו (אפילו כבר עוברים) – הסיפור משתנה.
כבר יש להם את הרצונות שלהם, תחומי העניין שלהם, ולנו ההורים – השליטה חומקת מבין האצבעות.
והדרישות שלנו מהם גם הן משתנות והציפייה שיתנהגו כמו אנשים מבוגרים/בוגרים,
שילמדו את החיים, שלא יעשו את הטעויות שלנו, שיתמידו, שיעמדו בזמנים, שיהיו נחושים.
כשהילדה המתבגרת שלי אומרת לי שלא בא לה ללכת לחוג, שהחוג כבר לא מעניין אותה
בעבר הייתי אומרת – אין דבר כזה לוותר על חוג. אם נרשמת את הולכת.
אנחנו לא מוותרים בטח לא באמצע שנה.
הרי אני רוצה ללמד אותה להתמיד ושאם התחלת משהו את צריכה לסיים אותו. האמנם?
היום אני עוצרת וחושבת האם אני הראיתי לה מודלינג של התמדה בחוג שלי,
שהתמדתי בו לאורך כל השנה, או שאולי גם אני מצאתי את החוג שלי פחות מעניין במהלך השנה ופרשתי.
במקרה הפרטי שלי, פרשתי, זה באמת לא עניין אותי ורציתי לעזוב, ועזבתי. אז למה לילדה שלי אין את
האפשרות הזאת להתחרט כמו שיש לי?
הרי אין טעם להסתיר מהילדים שלנו כיון שהם חיים איתנו והם רואים את האמת.
ובזכות זה יש לנו הזדמנות לעבוד ולדייק את עצמנו ולהיות האדם
שאנחנו רוצים שהילד שלנו יקבל ממנו השראה.
הילדים שלי הם בדיוק כמוני – “בדיוק כמוני” הוא העיקרון הראשון והבסיסי שהפיל לי אסימון,
שאני לא יכולה לבקש את מה שאני לא מסוגלת או לא מצליחה עדיין לעשות,
ועד אז אני מתאמנת ורק כך אוכל לתת אפשרות אמיתית ללמידה.
דרך נוספת לראות את עיקרון בדיוק כמוני היא להיזכר בעצמנו כילדים, ולדמיין איך הייתי רוצה
שההורים שלי יגיבו אלי באותה הסיטואציה. אז כשאתם עומדים בפני סיטואציה,
גם אם היא מאתגרת, נסו לדמיין איך הייתם רוצים שיגיבו אליכם.
לכן המשפט “נאה דורש נאה מקיים” הוא מוטיבציה אמיתית להתפתחות אישית,
קודם כל שלנו ההורים כבני אדם, ודרכנו לאפשר לילדים שלנו לעשות התפתחות אישית בעצמם.