אמאל’ה אני לא מאמינה שהוא עולה לכיתה א’. איך איך כבר הגיע הרגע? וואי מה יהיה?
אמרה כמעט כל אמא שיש לה ילד או ילד שעולה לכיתה א’. ואת האמת כולנו יודעות איך
המשפט הזה לרוב ממשיך.. הוא מלא בחששות, פחדים ובדאגות לקראת העתיד.
זה כל כך טבעי ונורמלי שלפני מעברים ושינויים יהיו לנו דאגות, פחדים וחששות.
זוהי תגובה השרדותית ואוטומטית של המוח שלנו, ש”מודיע” לנו שמשהו חדש
לפנינו ויש צורך להתארגן ולהערך בהתאם למצב.
המעבר לכיתה א’ הוא אכן שינוי. ואולי אחד השינויים המשמעותיים
ביותר בחייו של הילד (עד הצבא כנראה..).
בגיל הרך, בתקופת הינקות, בכל פעם שהילד שלנו עבר מסגרת נעשתה תקופה של
הסתגלות למסגרת החדשה.
לרוב תקופת ההסתגלות הייתה יחד איתנו. “תקופת ההסתגלות” חשובה ומשמעותית בתהליך הנפרדות,
לא רק עבור הילד, יש לה חשיבות גדולה גם עבור ההורה.
והפעם, הכי קרוב שנוכל להגיע הוא לפרדה בשער. ומשם הוא בעצמו.
אך רגע, אנחנו עוד לא שם..
בשביל שנגיע לרגע הפרידה כשכולנו מוכנים. הדבר הראשון הוא שאנחנו נגיע מוכנים.
ובשביל שזה יקרה כדאי לנו ממש להחליף את החששות בהתרגשות.
למה כדאי? הנה שלוש סיבות:
- כשאת עסוקה בחששות/ בדאגות שלך את בקלות מפספסת את כל מה שטוב.
בפסיכולוגיה החיובית יש אמירה שמה שאתה שם עליו את הפוקוס – גדל.
אנחנו ממקדים את הקשב שלנו למה שאנחנו עסוקים בו. מכירה את זה שכשאת חושבת על הריון,
כל מה שאת רואה סביבך זה נשים בהריון?. בדיוק כך גם לגבי המעבר לכיתה א’.
על מה את בוחרת למקד את תשומת הלב שלך בנוגע למעבר? - אמונה מייצרת מציאות. כשאת חושבת שהוא לא יכול לא מסוגל/ קטן/ תינוקי –
את בעצם לא מאפשרת לו לעשות בעצמו.
יש לנו נטייה למצוא הוכחות למה שאנחנו חושבים, אנחנו בוחרים ואוספים ראיות לאישוש האמונה שיש לנו.
בעצם נוצר לופ של מחשבה שיוצרת את המציאות. אני מחזיקה בראש אמונה שהוא לא יכול >
אז אני לא מאפשרת לו להתאמן ולעשות בעצמו > ואז הוא לא עושה בעצמו >
והנה אני מקבלת הוכחה לזה שהוא באמת לא יכול. - כשאת חוששת – גם הילד חושש.
המסר שעובר הוא שבית ספר זה מקום מפחיד/ לא בטוח.
לילדים שלנו יש חוש נוסף, שהוא היכולת לזהות את מה עובר עלינו.
אומנם, הם לרוב לא ידעו להגיד זאת במילים, אך יראו זאת בהתנהגות.
כשלך אמא קשה להפרד, כשאת מבולבלת ולא בטוחה,
הילד שלך מרגיש אותך וקרוב לוודאי שגם לו יהיה קשה.
המחשבה על הפחד והחשש מכיתה א’ לא באמת יוצרת את המציאות אך היא
מעלה את הסיכוי שנפעל ונתנהג לפיה. מה שיצור את השינוי הוא הפעולות שנעשה.
למשל, להתמקד בטוב, במה שהילד עושה, מתאמן, מצליח.
ולאפשר לילד יותר עצמאות, לעשות בעצמו. ובכך אנחנו הלופ השלילי משתנה לחיובי.
אני מאמינה שהוא מסוגל > אני מאפשרת לו לעשות בעצמו > הוא עושה בעצמו (מתאמן, משתפר ומתקדם) >
הוא חווה תחושת מסוגלת > והנה אני רואה שהוא מסוגל > ואני מאמינה שהוא מסוגל.
בשביל לשנות מחשבה יש לצאת לפעולה. גם אם מאולצת תחילה וגם אם היא קטנטונת פצפונת..
הפעולה החדשה היא זו שתיצור את התוצאות שאני רוצה.
כי בסוף כולנו רוצים להגיע לכיתה א’ מוכנים ומתרגשים.
ואני כאן יחד אתכם, לאורך כל הדרך… אל בית הספר.
גיל.