6-9 שנים

בשבוע הבא יצא לדרך מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, ושבוע אחריו עצרת הגאווה והתקווה בתל אביב, יכול להיות שהבן/הבת שלך מגיעים הביתה עם שאלות סקרניות וטבעיות לגבי קהילת הלהט”ב, יכול להיות שאת רוצה לפתוח את הנושא ולתת מידע מדויק כי זה משהו שעלול לצוף בבית, ויכול להיות שהאינטואיציה ההורית שלך אומרת…

אין אמא שלא רוצה שהילד שלה יהיה בטוח בעצמו. אם את קוראת את הפוסט הזה אז כנראה שגם את רוצה. אבל רגע – עצרת לשאול את עצמך באמת – מה זה ילד בטוח בעצמו? מה זה אומר ילד שמחובר לרצונות שלו, לשאיפות שלו, לקול הפנימי שלו? בספרה של אליס מילר…

איך אני חיה עם מתבגר בבית בלי שאני גידלתי אותו בלי שהוא יודע מה הם הערכים של הבית שלי אין לי מושג מה הוא כבר יודע על החיים ומה לא? איך אני שומרת על הפרטיות שלי על הפרטיות שלו? איך אני מלמדת לדבר על הכל בלי שהוא ירגיש שפרצתי לו לדלת סגורה?

“אני מתלבטת אם לאבחן את הבן שלי, כי אני מפחדת שיתייגו אותו” ככה התחילה השיחה שלנו.   היום זו בכלל לא שאלה בעיני, אבל כשעלתה השאלה אם לאבחן את הבן שלי גם אני התלבטתי מאוד, ואפילו חששתי מאבחנה כזו. בעיקר חששתי כי, במחשבה שלי, אם יש לזה כותרת אז זהו…

ואפילו שזה סיבוב שני שלי, זה ילד אחר, וזה תהליך חדש ואחר שאני עוברת איתו. ואפילו שכבר סיבוב אחד עבר בהצלחה, זה לא מונע ממני להרגיש מפעם לפעם כמה אני נחשלת, ונכשלת.

יש הרבה הורים שמקבלים דיווח מהגננת על כך שהילד הרביץ בגן, יש הרבה הורים שהיו עדים לאלימות במריבות בין אחים, ויש לא מעט הורים שחווים אלימות פיזית מצד הילדים שלהם. האמת היא שאני כאמא חוויתי את שלושתם. אני יודעת כמה התסכול גובר מפעם לפעם שאנחנו מבינים שההתנהגות הזו לא נעלמת….