כסיסת ציפורניים :(

היי אמא יקרה,

טוב ששאלת!

תראי, כסיסת ציפורניים, כמו גם הרגלים רעים אחרים, מתפתחת בדרך כלל מצורך רגשי,
בטח את כבר מנחשת איזה צורך – צורך בהירגעות.

כלומר, כשהידה הצעירה שלך כוססת ציפורניים, היא בעצם ״אומרת״ בהתנהגות,
שהיא זקוקה להירגע ולא ממש יודעת איך.
אולי לא מזמן היא נפרדה ממוצץ, או מחפץ מעבר אחר, או אולי כמו שכתבת היא ״מודעת למעבר״ וברשותך אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית פה.

1. כסיסת ציפורניים – מתחילה כהרגל רע, הילדה בלחץ ממשהו (שנקרא החיים של ילדה בת 9)
   והיא כוססת, ונרגעת, המוח יוצר מסלול חדש שאומר – בפעם הבאה שאת בלחץ, תכססי, זה ירגיע אותך.בעצם המוח ״למד״ שכשהוא מרגיש הצפה רגשית, האסטרטגיה שלו היא לכסוס.
   הילדה חוזרת על הכסיסה שוב כשהיא בלחץ ואחרי כמה פעמים נוצרת לולאת הרגל כלומר, זו כבר לא פעולה שהילדה משקיעה בה מאמץ חשיבה אלא אוטומט.
   והאוטומט הזה יופיע כבר לא רק כשהיא בלחץ בעוצמה גבוהה ושם – שם מתחילה הבעיה.
2. כמובן שאם היא רואה אחד מההורים שלה כוסס, היא משכפלת את מה שהיא רואה.
   ולכן יכול להיות שההרגל אצלה דווקא לא התחיל מלחץ אלא מחיקוי. מבחינת ילדה כל-כך צעירה, אנחנו, ההורים שלה, הם מודל החיקוי החזק ביותר לטוב ולפחות טוב, במקרה הזה …
   זה פחות טוב כי לימדנו אותה לכסוס רק מעצם זה שאת כוססת. ככה חזקה הלמידה של הילדים שלנו התנהגויות.
3. אני מבינה אותך את יודעת כמה קשה וכואב ולא אסתטי זה לכסוס ציפורניים והיית רוצה לא להעביר לה את ההרגל הרע הזה שלך (איך חנן בן ארי אומר ״שלא יירשו את השריטות שלי״)
   אבל לא הצלחת והכעס שלך הוא בעצם לא עליה, אלא עלייך. אני מבינה אותך, הבעיה היא שלילדה שלך זה לא עוזר, לפעמים אולי להיפך:
   היא בלחץ > אז היא כוססת > את כועסת וצועקת > אז יש לה עוד לחץ > זה רק מגביר את הלחץ שלה.
4. לגבי המודעות שלה למעבר לגן חדש. מודעות, לא ממש משנה את המצב הרגשי שנו, אני אתן לך דוגמה, את נוסעת ממקום למקום והווייז אומר לך שהנסיעה תארך 30 דקות.
   התחלת את הנסיעה והוויז עולה ל-50 דקות – מה את מרגישה? האם העובדה שאת מודעת לזה שחל שינוי בדרך, תשנה את המצב הרגשי?עוד דוגמא – יש חלילה גל פיטורין בעבודה ואת יודעת ששתיים מהמחלקה שלך עומדות להיות מפוטרות, סיכוי גבוה שאת תהיי אחת מהשתיים ,
   האם די בידיעה כדי שתירגעי אני לא בטוחה. מצליחה לחשוב איך תרגישי? מצליחה להבין לאן אני חותרת?

אז עכשיו כשהבנו את הבעיה לעומק וברבדים אחרים הנה ההצעה שלי לפתרון:

1. ניטור – תעדי במשך 3 הימים הבאים, מתי היא כוססת, תתאפקי לא לומר מילה רק כתבי לך בתק בנייד – מתי היא כססה,
   מה ההשערה שלך (למה דווקא עכשיו?), כמה זמן היא כססה ומתי היא הפסיקה ולמה לדעתך?
   המטרה של השלב הזה היא רק להבין האם באמת זה תוצר של לחץ או תסכול או האם היא נמצאת שזה הרגל אוטומטי.
2. רק! אם הילדה רוצה לשנות את ההרגל הוא ישתנה, בלי מוטיבציה שלה, זה לא יכול לקרות! ולכן, בזמנים רגועים שאת פנויה וקשובה , ספרי לילדה שלך על הכסיסה שלך,
   על כמה זה כואב, ועל זה שנאלצת לעשות בניה כדי לא לכסוס ושאת עדיין מתמודדת עם זה. שתפי אותה שאת רוצה עבורה שהיא תפסיק ושאלי אותה – את רוצה שאעזור לך להפסיק?
   רק אם היא אומרת כן עברי לשלב הבא.
3. קבעו מה היא יכולה לעשות אחרת במקום לכסוס (למשל ללעוס קש, למשל לשתות כוס מים או כל רעיון אחר ועדיף כזה שהיא תביא)
   כשאת רואה אותה ניגשת לעשות את הפעולה החדשה במקום כסיסה, גשי לחבק אותה ולחשי לה באוזן שאחד הדברים הכי משמעותיים בחיים
   זו היכולת לשלוט בגוף שלנו בכוחות עצמנו ולפעמים רק נשקי אותה ולהגיד לה שראית שהיא הצליחה וזהו, זה מספיק.
4. תרגלו רגיעה – אם תגלי בשלושת ימי הניטור שהיא כוססת כשהיא לחוצה, כדאי מאוד לתרגל איתה הירגעות בלי קשר לכסיסה,
   בריטואל יומיומי, יוגה או מדיטציה יכולים להיות נפלאים לא רק לכסיסה אלא בכלל.
5. אני ממליצה לך מאוד מאוד להעשיר עוד את הידע שלך באמצעות קורס עיצוב התנהגות – הנה לינק אליו.תודה שהצפת את הסוגיה החשובה הזו.אפרת.