מה משפיע יותר על התנהגות הילד – ביולוגיה או סביבה?

אני רוצה לשתף אותך בספר שעשה לי זיקוקים במח.

ספר ששם על השולחן, את הויכוח רב השנים, מה משפיע יותר?
הביולוגיה שלנו או הסביבה שאנחנו גדלים בה!?

אין כאן פסיכולוגיה. לא באופן ישיר.
יש כאן רופא ילדים שיצא לחקור את הקשר בין רגישות למצבי סטרס
ונטייה לחולי (נשימתי) אצל ילדי בגיל הגן.

השאלה הפשוטה הזו שלחה אותו למחקי שהוליד אחריו עוד ועוד שאלות,
והדרך שנוצרה מחיבור הנקודות בין על אלה.

אחרי כמעט 3 עשורים, ד״ר תומס בויס,
חולק איתנו את הלמידה שלו והמסקנות שעולות ממנה.

כבר כרופא צעיר בשנות ה70, תומס בויס שם לב לקשר שבין חולי אצל
ילדים ובין התנאים הסביבתיים שלהם: הזנחה או פגיעה פיזית ו/או רגשית,
חשיפה לאלימות, מוות של מישהו קרוב, אסונות טבע, גירושים,
התעללות, רקע של עוני / מצוקה, אפלייה.

היום הסטטיסטיקה מראה ש2/3 מהאוכלוסיה יחוו לפחות אחד מאלה עד גיל 16,
ושלמצוקות האלה ולהתמודדויות איתן יש השלכות בריאותיות לטווח ארוך.

העניין הוא, שכשבוחנים את הנתונים שמצטברים, מסתבר שתמונת המצב
רחוקה מלהיות חד משמעית וברורה.
במבט שמסתכל על הפרטים במחקרים, היחס בין החשיפה למצוקה מול ההשפעה
שלה על הבריאות או ההתפתחות של האינדיווידואל היא מופיעה עם
שונות מאד גדולה בין אלו שחוו השפעה ברורה וחדה וכאלו שכמעט ולא.

ולכן, לפני כ15 שנה הוא התחיל את המחקר
״שונות נוירוביולוגית ברגישות להקשר חברתי״ שנועד לבחון מדוע קיימת שונות שכזו.

המחקר נערך על ילדים בגיל גן חובה והתחיל בפגישה איתם
בה עברו סדרת ״מבחנים״ של התמודדות עם סוגים שונים של סטרס.

בניסוי נמדדו 2 מנגנונים של הגוף להתמודדות עם סטרס:
הפרשת הקורטיזול בגוף ותגובת הגוף fight/ flight (הילחם/ברח).

מצבי הסטרס שיצרו בניסוי היו:
ראיון עם מבוגר (סטרס פסיכו-סוציולוגי), טיפת לימון על הלשון (סטרס סנסורי),
צפיה בוידאו עם תוכן רגשי (סטרס רגשי),
לחזור על רצף מספרים (סטרס קוגנטיבי),
וסטרס ״בהפתעה״ כשפתאום התחילה אזעקה ברקע.

ממצאי מחקר הראו שלכ80% מהילדים היתה תגובתיות נמוכה ללחץ:
הם הגיבו בצורה יחסית מתונה והגוף שלהם חזר מהר יחסית למצב
המוצא של לפני החשיפה לסטרס.
אצל 20% הנותרים הסתמנה רגישות גבוהה יותר בתגובת הגוף
למצבי לחץ ולקח להם זמן ארוך יותר לחזור למצב המוצא (להרגע).

בשלב הבא של המחקר, לאחר חלוקת הילדים ל2 קבוצות
לפי מידת התגובתיות שלהם למצבי לחץ,

בדקו החוקרים מה המידת ההתאמה / שוני של כל אחת מהקבוצות
האלה לדיווחים מחיי היום יום של בעיות התנהגות, חולי במערכת הנשימה ופציעות.
באופן צפוי עבור החוקרים, נמצא שהילדים שהפגינו רגישות לסטרס במעבדה
היו בחלקם גם אלה שביומיום סבלו מבעיות התנהגות, חולי, ופציעות הרבה מעל הממוצע.

מה שהפתיע את החוקרים היה שחלקם האחר של הילדים הרגישים לסטרס
נמצא באופן משמעותי מתחת לממוצע של בעיות התנהגות,
חולי ופציעות או במילים אחרות, אלו ילדים שחוו מעל הממוצע
פחות בעיות התנהגותיות, וחוסן פיזי / בריאותי מעל הממוצע.

כשניגשו לבחון מה ההבדל הין הילדים הרגישים לסטרס שחוו יותר בעיות מעל הממוצע
לעומת הילדים הרגישים לסטרס שכמעט ולא חוו בעיות ביחס לממוצע,
נמצא שה״חולים יותר״ מגיעים מרקע / סביבה של מצוקות שונות וה״בריאים במיוחד״
מגיעים מסביבה ללא גורמי לחץ מיוחדים, סביבה שגרתית ומטפחת.

בעקבות הממצאים האלה, החלו החוקרים לכנות את 2 הקבוצות בשמות ״חיבה״:

לילדים שהתגובתיות שלהם למצבי סטרס היתה נמוכה יחסית קראו
“ילדי שן הארי” (Dandeloin), פרח בר שצומח כמעט בכל מקום שאליו מפיצה אותו הרוח.

לילדים עם הרגישות הגבוהה למצבי סטרס קראו ״ילדי סחלב״.
הסחלב מאד בררני בתנאים הנדרשים לו על מנת שישרוד ויפרח.
מצד הוא צריך תשומת לב וטיפוח מתמיד כדי לפרוח, מצד שני,
כשהוא פורח אי אפשר להתעלם ממנו.