יום הזיכרון – שיחת הורה וילד על הטקס ועל פשרה

אז חשוב לי ללכת לטקס בכיכר רבין כמו בכל שנה. לתפוס כיסא מוקדם.
לשיר בקול את התקווה, להרגיש את חוסנו של העם הזה.

אבל…

אביתר שלי מופיע מחר בטקס הדלקת המשואות
יחד עם בית הספר @artik שבו הוא לומד.
בשבועיים האחרונים הוא מתאמן 4 שעות ביום ומיום ראשון כשהחזרות עברו להר הרצל,

הוא בדרכים.
אימונים.
חזרות.
תיקונים.
סחיבות והמתנה ארוכה בין 14 ל-2. לפנות בוקר!

הילד סחוט. גמור. מסופק ועייף.
אחרי שאתמול הופיעו מול קהל של 3000 איש
(הידעתם שיומיים לפני הטקס עצמו מתקיים אותו טקס בדיוק מול קהל? אז אני לא ידעתי…)
חזרו הוא ואסף הביתה ב1:00. מיותר לציין שהילד התעורר היום ב-10
ושחררנו אותו מהאופציה ללכת לבית הספר.

התקשרתי אליו כשהתעורר לשאול מה נעשה הערב עם הטקס, זו היתה השיחה:

אני: הטקס מתחיל ב-21 ויסתיים בערך ב-23 מה אתה אומר?
אביתר: יש לי שני צדדים…
אני: ???
אביתר: מצד אחד, אני יודע שחשוב לך ואני לא רוצה לבאס אותך, מצד שני, אני גמור,
אני רוצה לישון היום מוקדם כי מחר זו ההופעה האמיתית.

אני: תדע לך שאני מאוד מתרגשת מזה שבגלל שהטקס חשוב לי אז אתה בכלל מתלבט.
אבל אתה יודע? אני חושבת שבמשפחה, שכולם בה חשובים, לפעמים צריך להתפשר
ולהתאמץ בעבור מה שישמח מישהו אחר במשפחה.

אביתר: בגלל זה אמרתי, אני מוכן להתפשר ונלך לטקס.
אני: אהובי שלי, בגלל שאתה עובד קשה, מתאמץ, משקיע, נוסע וזה מאוד מעייף
אני ב ו ח ר ת לוותר על הטקס הפעם ולאפשר לך לנוח.
יכולתי לנהל את אותה שיחה עם עצמי. להחליט שמוותרים.
אולי אפילו לחוש מתוסכלת או שלא, בכל זאת, אני בחרתי.

אבל בחרתי גם לנהל את השיחה הזו מולו משום שהמסר שעובר דרכה,
לא יכול להישאר רק אצלי ובעיני אביתר צריך להכיר את השיקולים מאחורי הבחירה.

היום אני וויתרתי.

מחר זה אולי יהיה הוא.

ככה זה במשפחה.

והערב הזה יהיה עצוב לשנינו, גם אם נשב בבית על הספה.