טנטרום – מטריד להכיר

כשהיית בהריון חשבת שזה החלק הכי קשה.
ואז הגיעו הצירים, וכשילדת בשעה טובה, חשבת שהחלק הקשה מאחוריך.

הסבירו לך איך לקלח את התינוק, איך להחליף חיתול, איך להאכיל ואולי אפילו איך להוציא גרפס.
ואז, עם הזמן, את מתחילה להכיר מושגים שונים שלא ידעת על קיומם.
למשל חלונות שינה, זמן בטן, קקי גב, ובהתקרב גיל שנתיים פחות או יותר את מתוודעת למושג טנטרום.
כמובן שזה לא בהכרח קורה לכולם, ואם זה לא קרה לך, את יכולה להפסיק לקרוא בנקודה הזו, זכית.

אז מה זה בעצם טנטרום?

טנטרום למעשה זאת התנהגות מפתיעה ומוחצנת של הילד למשל: בכי עוצמתי ומתמשך, צרחות,
השתוללות, בעיטות, צעקות, רקיעות, אגרופים, זריקת חפצים, השתטחות על הריצפה.
ילד בטנטרום לא ״בודק גבולות״, הוא גם לא עושה דווקא.
ילד בטנטרום הוא ילד שנמצא בחוסר אונים גדול, בפחד נורא, הוא מרגיש שהוא ״מאבד את זה״,
והחוויה שלו היא חוויה של בדידות כי לא מבינים אותו.

הוא לא בוחר להתנהג ככה. זה פשוט ״גולש״ לו.

אותי הטנטרום הראשון תפס ללא הכנה מראש. הרגשתי מופתעת
(מי את ומה עשית לילדה החמודה שלי), חסרת אונים (מה עושים ואיך לעזאזל אני עושה שזה יגמר),
אשמה (אולי אני לא מחנכת אותה כמו שצריך) ועצובה (מה, ככה זה יהיה מעכשיו?).

פעם, כשהייתי רואה ילדים צורחים ומשתטחים ברחוב, הסתכלתי בהתנשאות מעורבת ברחמים
וחשבתי לעצמי מי אלה ההורים האלה שלא מחנכים את הילד שלהם.
ואז פתאום אני הייתי זאת שקיבלה את המבטים האלה במקרה הטוב,
ואם היה לי מזל, גם קיבלתי הערות או טיפים.

״זה לא קשור אלי״ רציתי לומר להם, ״לא עשיתי לה כלום״, צעקתי מבפנים,
ומה שהכי רציתי היה להצטרף אליה לבכי, לרקיעות ברגלים, להוציא את התסכול.

בתור אמא פעם ראשונה לילדה בגיל שנתיים, לא ידעתי מה לעשות.
אז כל פעם ניסיתי משהו אחר,התעלמתי,צעקתי,איימתי,אפילו ניסיתי לשחד.
כל אלה רק החמירו את עוצמת הבכי ואת משך הטנטרום.
כל מילה שלי הייתה כמו גחל שזרקתי למדורה שלהבותיה רק הלכו וגדלו.
הבעיה הייתה שניסיתי כל פעם משהו אחר.
חיפשתי פתרונות קסם והייתי מוכנה לעשות הכל, רק שזה יגמר.

מה שלא הבנתי תקופה ארוכה, זה שבזמן הטנטרום- אני לא צריכה לעשות כלום.
כן כן כן, את קוראת נכון – את לא צריכה לעשות כלום. בעיקר לא לחנך.

מה כן בכל זאת צריך לעשות?

דבר ראשון- לעזוב הכל. בשביל הילד שלך, בטח בגיל הזה, את השמש הירח והכוכבים.
את צריכה להיות חוף המבטחים שלו. שום דבר לא חשוב עכשיו חוץ מלהיות שם עבורו.

דבר שני- רדי לגובה העיניים של הילד שלך. את בטח שואלת את עצמך מה זה קשור?
כשמישהו מסתכל עליך מלמעלה זה נתפס כמאיים, גם אם את לא צועקת או מאיימת.

כשאת בגובה העיניים של הילד שלך קורים שני דברים:

1. קל יותר לראות דברים מנקודת מבטו
2. קל יותר לייצר קשר עין, וזה מוביל אותי לדבר הבא:

דבר שלישי- מבט אמפתי.
כמו שכבר אמרתי כל מילה שתוציאי מהפה רק תלבה את העניינים,
וסביר להניח תעצים את עוצמת הבכי והתסכול שהילד שלך חש.
לכן חשוב מאוד המבט שלך. מבט ללא כעס, ללא גלגולי עיניים או ביקורת.

תשנני לעצמך כמו מנטרה: ״אם לי קשה, לילד שלי עוד יותר קשה״.
שבי לידו. וודאי שהוא לא פוגע באחרים, בעצמו או בסביבה. מידי פעם את יכולה להציע חיבוק.
חשוב לי לציין שבהתחלה ייתכן ולא תראי או תרגישי בשינוי.
במיוחד אם עד היום נהגת אחרת בזמן הטנטרום.
לאט לאט  בעקביות נחישות והתמדה, תראי שזמן הטנטרום יורד. אולי גם העוצמה.

תזכרי שהיכולת להקל על ילדך ולעזור לו נמצאת אצלך. בהתחלה זה לא פשוט, אפילו קשה.
תתאמני ותראי שלאט לאט כשתקבלי ביטחון כשאת פועלת בדרך הזו כבר לא
יהיה איכפת לך מהסביבה, מהמבטים ומההערות.

הילד שלך ידע שלא משנה מה, אין לו ״מסיבת הפתעה״,
וכל פעם הוא יקבל אותו מענה, שייתן לו ביטחון שלא משנה מה, את שם בשבילו.

זאת דרך לא קלה, אני יודעת, הייתי שם.
אם תרצי אני פה בשביל ללוות אותך.