לגדל ילד עם רגישות גבוהה בבית יכול להיות אתגר מאוד מאוד לא פשוט!
ילד עם רגישות גבוהה זה ילד שנולד עם תוכנה – טמפרמנט של רגיש מאוד.
הוא קולט המון גירויים שמציפים אותו, כל כאב הוא מרגיש בעוצמה
(שלנו זה נראה ממש לא פרופורציונאלי), הוא עמוק ויש לו אינטואיציות חזקות,
הוא חושב המון, הוא רוצה להיות מאוד בטוח לפני שעושה איזה משהו חדש,
קשה לו במעברים אפילו הכי פשוטים מהגן לבית, לא נהנה מהפתעות, רגיש לריחות,
לרעש, להמון אנשים… לתוויות ותפרים בגרביים ואפילו לבגדים מסויימים.
הוא מבחין בדקויות (חפץ שהוזז, שינוי מראה של אדם, משהו שראה ברחוב
שלעולם לא היינו רואים אותו, וכו’) הוא מרגיש דברים לעומק,
לפעמים נדמה שהוא קורא את המחשבות שלי, וגם שואל המון שאלות עמוקות
מעוררות מחשבה, הכל חודר אליו מה שמביא אותו לביטוי רגשי מאפס למאה…
ושהוא מתנהג את כל הדבר הזה… זה קשוח מאוד!
אנחנו בטוחים שמשהו לא בסדר איתנו בגידול שלו, שכשלנו בחינוך שלו,
שאולי אנחנו עושים משהו לא נכון… אנחנו סוברים שיש לו בעיה,
בטוח משהו לא בסדר, שולחים אותו לטיפולים…
אנחנו בעיקר חסרי אונים ומתוסכלים נורא.
יש פער גדול בין ההורות שייחלנו לה לבין המציאות.
והמציאות היא לא פשוטה בכלל!
אז איך נכון לפעול מול ילד עם רגישות גבוהה?
הדבר הראשון הוא להבין שגישת הורות שעובדת לי עם ילד אחד לא בהכרח
תעבוד לי מול ילד עם רגישות גבוהה. באופן כללי כל ילד זקוק לסגנון אחר
של תקשורת הורית. ואני חייבת להתאים את עצמי לצרכים שלו,
לקשיים שלו, לרגישות שלו.
הרבה פעמים אנחנו כהורים צריכים ללמוד להכיר את הנקודות שבהם הילד שלנו זקוק לנו יותר.
את הכפתורים שאם מישהו ילחץ עליהם זה יפעיל את הילד שלי בצורה לא טובה.
להכיר את רגעי הקושי כמו את רגעי הרוגע והטוב, את הדברים שהוא אוהב
ואת הדברים שהוא פחות, את הדברים שמשרים בו רוגע ואת אלו שמלחיצים אותו.
שאני כהורה מכירה טוב את הילד שלי אני יכולה לעזור לו יותר.
אז במקום לדבר על הילד שלי כילד “קשה” “אלים” “לא מחונך”
במקום לומר עליו שהוא “עושה לי דווקא” “לא סופר אותי” “לא מקשיב לי”
אני אקבל את זה שילד עם רגישות גבוהה זקוק להורות רגישה, כזו שנענית לצרכים שלו.
ולכן הצעד הראשון בהורות רגישה הוא קבלה.
לקבל את הילד שלי ללא תנאים. כפי שהוא, עם הרגישות הגבוהה שלו.
שאני יודעת שקשה לו יותר משאר הילדים, שאני מבינה שהוא חווה את העולם
באופן מורכב יותר, שאני מבינה שמה שעובד לי עם ילד אחר לא בהכרח יעבוד איתו,
שאני מבינה שבשביל לעזור לו לממש את הפוטנציאל שלו , ויש לו פוטנציאל גדול,
אנחנו צריכים להסכים שיהיה לנו ילד כזה, להסכים לקבל אותו כפי שהוא בשביל
לעזור לו לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
הצעד השני הוא מודעות ואמונה.
להיות מודעת לרגישות שלו, לצרכים שלו, להכיר ברגשות שלו ולהאמין להם.
להאמין למה שהילד מספר לנו, להאמין לכאב שלו, לדאגות שלו,
לחוסר ביטחון שלו, גם אם זה נורא מזערי בעינינו או אפילו מרגיש לא אמיתי.
הוא לא “סתם עושה את עצמו” הוא באמת מרגיש ככה.
שאני כאמא מודעת אני יכולה לבחור איך להגיב, איך לעזור לו,
ולהגיע אליו לצורך האמיתי שלו, לרגש שלו. להעניק לו את מה שהוא מבקש ממני.
הצעד השלישי הוא להתבונן בחוויה מהעיניים שלו.
אני חושבת שזו הנקודה שאנחנו הרבה מתבלבלים בה, זה לא רק להתבונן
בדברים מנקודת המבט של הילד שלי אלא גם להבין אותו ואת החוויה שלו בעולם,
ברמת המילים שאני אומרת לו, בטונציה שלי, במבע הפנים שלי…
ולתווך לו את העולם מגובה העיניים שלו.
הוא צריך להבין שאני באמת איתו בסיטואציה,
שאני באמת מבינה אותו ורואה אותו ואת הצורך שלו.
הילדים שלנו מאוד חכמים, הם יודעים מתי אנחנו איתם באמת ומתי פחות…
שאני מצליחה להתבסס על 3 הצעדים הללו, הקשר עם הילד שלי נבנה לאט לאט…
הורה רגיש זה הורה שרואה את הקשר עם הילד שלו לפני הכל ושם אותו
מעל לכל אתגר שמגיע בדרך…
שמגדלים ילד עם רגישות גבוהה בגישת הורות שמתאימה לו, בקבלה, ברגישות,
בהכלה, בהבנה גדולה, באמפתיה, בתיווך נכון לסביבה, בשיחות אימון,
בחשיבה יחד על אסטרטגיות שיעזרו לו… לצד קשר חזק עם ההורה.
הוא מתפתח לגדול להיות מבוגר מאושר ובריא שמסתגל לעולם סביבו
ומסוגל לממש את הפוטנציאל שלו.
בטח שיש לו דמות מיטיבה בחיים שלו. והיא אתם!
חלי סבג, מומחית לחיזוק הקשר עם הילד הרגיש שלך.