ואפילו שזה סיבוב שני שלי, זה ילד אחר, וזה תהליך חדש ואחר שאני עוברת איתו.
ואפילו שכבר סיבוב אחד עבר בהצלחה, זה לא מונע ממני להרגיש מפעם לפעם כמה אני נחשלת, ונכשלת.
ואני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן:
1. זה גם השיעור שלי וגם השיעור שלו.
לכל אחד מאיתנו הקושי שאיתו הוא מתמודד מזמן למידה. חשוב שאפריד את הקושי שלי ממנו, ואתמקד בשיעור שלי.
ולפעמים השיעור הוא לעמוד מהצד, ולהתאמן בלשחרר, ולתת ליפול בלי לרוץ ולנסות להציל אותו,
ולהפריד בין המילים וההתנהגות שלו ובין האגו שלי, ולהצליח לראות אותו לא כשלוחה שלי,
אלא בפני עצמו ולקבל את כאבי הגדילה האלה, שלו ושלי.
ולהבין שאפילו שאני יודעת איך מתגברים על לב שבור, על דחיה מסוג זה או אחר, על כשלון,
על מבוכה, עלי לזכור שזה משהו ש״לומדים ברגליים״, כמו שאני למדתי. כמו שכולם.
2. שעכשיו זה הכי הזמן לאהבה ללא תנאי.
בלי קשר אם הוא סידר את החדר, אם הוא התקלח, אם הוא הציק לאחותו, אם הוא היה נחמד אלי או לא.
בלי קשר לשיעורי הבית או לציונים במבחנים. לזכור שכמה שקשה לי לסבול אותו לפעמים, לו הרבה יותר לסבול את עצמו כרגע.
וכשהוא בגיל של ביקורת עד כדי שנאה עצמית, זה התפקיד שלי לאזן זאת עבורו ולהזכיר לו בדרכים שונות, שהוא אהוב,
שהוא רצוי, שהוא תמיד שייך, כמו שהוא. שכאן יש לו מרחב בטוח להיות הכי מכוער שהוא יכול להיות, בלי להסתכן בדחייה נוספת.
והוא יציב לי מבחנים שכאלה, לראות אם אני אוהבת אותו בכל תנאי, ואני צריכה להגיע מוכנה ולא להיכשל בהם.
3. לשים בצד את הדאגות ל:״מה יצא ממנו״.
ולהתחבר לכל מה שאני יודעת שהוא הספיק להפנים וללמוד בבית שבו הוא גדל.
וזה בסדר שהוא בועט במוסכמות ומתנסה בדרכים חלופיות, ולנשום עמוק ולהימנע בכל מחיר ממאבקי כוח,
כי הם הדלק של מרד הנעורים, והם רק ירחיקו אותו, ירחיקו אותנו, ומהתוצאות שלהם שנינו נפסיד.
וכשאין לך מול מה למרוד, אז יוצא החשק מהמרד.
וגם אצלו עוברות מחשבות שכאלה, ״מה יצא ממני״, ולכן הוא צריך להרגיש דרכי את האמונה ש״הכל יסתדר,
הכל יהיה בסדר, אתה נפלא ואתה תצליח, כמה זמן שייקח״.
4. שזה בסדר שהוא כועס כל הזמן או חושב שאני כועסת עליו.
הדרך שבה המח שלו בשנים האלה דלוק על מצב מלחמה, וכל דבר נתפס בעיניו כאיום.
ואני, כמבוגר האחראי, צריכה להיות זו שמצליחה להיות קול, ולא להכנס איתו לסערה,
אלא לשמש שם מגדלור יציב, שהוא יוכל להעזר בו, עם שוך הסערה.
ולא תהיה בי ביקורת או שיפוטיות על מה שקרה. רק אהבה גדולה וחמלה.
5. והכי להזכיר לעצמי: זאת תקופה וזה חולף.
זה לא ימשך לנצח, כמו שהלילות ללא שינה נמשכו כשהוא נולד, כמו שבסוף צמחו כל השיניים והוא למד ללכת,
כמו שצלחנו את ״גיל 2 הנורא״, והקליטה בגן, ובבית הספר ומיליון דרמות אחרות – זו תקופה וזה חולף.
המנטרה הזו נותנת לי לנשום, ולהיכנס לפרופורציות, ולגייס את המשאבים בתוכי, שיאפשרו את הגדילה שלי. ושלו.
ומה איתך?
גם את אמא בגיל ההתבגרות?
גם לך לפעמים קשה לנשום?
מה מכל הסעיפים כאן, נתן לך הכי הרבה אוויר?
