הילה מגן
הילה מגן
במצבים בחיים שמרגישים שהאדמה רועדת קשה לפעול מתוך בחירה ומתוך שקט פיטורים, פרידה, משבר ביחסים או כל שינוי אחר – כשהמוכר משתנה זה מפחיד. בואי לתהליך שמאפשר התבוננות חדשה ואחרת שמאפשרת להתפתח ולהתחזק ולהפוך ממגיבות לסיטואציה לאלה שמשפיעות עליה תזכרי שהדבר היחידי שקבוע הוא שינוי התגובות שלך לשינוי זה מה שבשליטתך.

האם זה אחראי מצידך לתת עצמאות למתבגר שלך?

דרך הסיפור האישי שלי, אני רוצה לשתף בתובנות על גיל ההתבגרות וכלים אימוניים שעזרו לי.

כשהילדים צעירים, רוב העניינים וההחלטות סביבם לרוב יהיו בהתאם לרצון ולתפיסות שלנו,
כשהם מתבגרים אנחנו נאלצות להחליף אסטרטגיה.
אנחנו כבר לא יכולות להחליט עבור מתבגר אילו חברים יפגוש או באיזה כיוון יבחר ללכת.

יש תחושה שהקשר הולך ומתרופף, אנחנו לא יודעות מה עובר עליו, הוא פחות משתף,
הטלפונים והחברים תופסים את הבמה המרכזית, ואנחנו מרגישות במקרה הטוב על הטריבונה.
הוא לא תלוי בנו ואנחנו מרגישות איבוד שליטה, שאנחנו פחות משמעותיות,
וגם עלולות להיות מושפעות ממצבי הרוח המשתנים שלו.
הקשיים הם כבר לא פיזיים, הם רגשיים נפשיים.

למתבגרים יש צורך בניפרדות מאיתנו
אבל הם עדיין זקוקים לקשר, שהוא יציב ואוהב.

 מה התפקיד שלנו כשהילד.ה מתבגרים?
מה האיזון הנכון בין חופש ועצמאות לבין התערבות אחראית?
איך לראות אותם? איך לאהוב אותם לא לסגור דלת לכיוונים שלא נראים לנו?
איך להישאר רלוונטיות? איך לפתוח צוהר כשהם סוגרים דלת?

כשהבכור שלי ביקש בגיל 13 לעבור מבית ספר חילוני לישיבה,
נחרדתי, ראיתי שחור בעיניים.
בשכל הבנתי שזו הדרך שהוא בוחר אבל הלב לא הירפה.

“תגיעי רק לפגישה עם ההנהלה בישיבה. זה לא מחייב כלום. מבטיח”.

מגיעה כולי עם דמעות, מצוידת בהתנגדויות מדלת לדלת
רק חיפשתי עוד אישורים במציאות למה זה רעיון גרוע, ומצאתי.
הם אמרו שלא יוכלו לשלוח חברים לבר מצווה בה אין הפרדה. מצטערים.
הרגשתי שלא מקבלים אותי חילונית.

לא הסכמתי למעבר הזה.
סיפורי הרבנים מהחדשות רצו לי בראש.
פחדתי מפגיעה או השפעה רעה של רב ישיבה.
האם אני מקבלת את הבן שלי דתי?

מה שלא לקחתי בחשבון זה שכשאני סוגרת דלת
נכנסים דרך חלונות, תרתי משמע.
רבנים שונים ומגוונים נכנסו לביתנו, ללא ידיעתי, דרך הרשת.
היו  שיעורים שלא התאימו לגילו או למצבו.

את מהלך השנה הזו הוא העביר במאמצים להסתיר את עצמו.
הסתובב עם כובע או קפוצ’ון, הפסיק לאכול כריכים כי לא יכול היה ליטול ידיים,
הרגיש חוסר שייכות וחוסר חיבור לסביבה.

את כל זה אני מבינה בדיעבד.
אז עוד לא הבנתי את המחיר הכבד שיש בזה.
אחרי זמן מה הבנתי שאני חייבת לשחרר.
כדאי שיעבור לבית ספר דתי בתחילת השנה.
זה הרצון שלו, הוא אדם נפרד ממני.

מצאנו מקום נעים ואיכותי,רמה לימודית גבוהה בלימודי החול.
מקום ציוני כלבבי,התאהבתי במקום, באנשי הצוות ובתלמידים שפגשתי.

שבוע ראשון, הוא מאושר.
אפשר ללכת עם כיפה, חופשי.
כולם מתפללים, נוטלים ידיים, לומדים תורה יותר משעה שבועית.
חשבנו שעלינו על דרך המלך.

ואז טוויסט בעלילה: הוא חווה א כ ז ב ה גדולה.
הם לא דתיים מעומקא דליבא.
הם ילדים שנולדו עם כיפה,
הוא כבר היה במקום אחר רוחנית.

מפה עברנו מסע ארוך ומטלטל,
עד שהסכמתי לרמת דתיות מסויימת וחשבתי שמצאנו את עמק השווה,
התאכזבתי לגלות שזו לא מספיקה לו.
הוא מצידו חשב ששוב הוא מאכזב, שוב צריך לשאת משא כבד על כתפיו
שקענו בבור עמוק וטיפסנו משם עם הרבה מאמץ וכאב,
שהיו כרוכים בלקבל אותו כמו הוא,
על כל רצונותיו ושאיפותיו, ולהכיר בנפרדות שלו מאיתנו.

למה אני מספרת לך את כל זה?

3 הבנות מהסיפור שלי וממשפחות שליוויתי:

  1. לפעמים אנחנו בדרישה למציאות, שדברים יקרו בדרך שלנו.
    אנחנו כל כך בטוחות שזו הדרך הנכונה,זה הרי ברור
    זה לטובת הילד, אנחנו לא רואות בעיניים!
    ככה עם כל הכוונה הטובה, אנחנו עלולות לפספס את העיניים שמולנו.לא תמיד תפיסת העולם שלנו נכונה גם לילד שלנו.
    הפריזמה שלנו רלוונטית לאישיות שלנו,
    תנאים בהם אנחנו גדלנו, לנסיון החיים שלנו.
    בשבילו- כל זה אחרת.
  2. אנחנו לא באמת רוצות ילדים מֵרׇצים.
    זה אמנם נוח להורה בזמן הילדות אבל
    כשילד מתאמן בריצוי הוא יגדל להיות מתבגר מֵרׇצה,
    ואז למבוגר מֵרׇצה.
    אף הורה לא רוצה לראות את הילד שלו נסחף או מתנהל
    בחיים בלי רצון ברור, אז בואו נתחיל לחזק את עמוד השדרה
    שנרצה שיהיה לו – כבר בבית.

 

  1. זה יכול להיות ממש מבהיל שהילד שלנו מתעניין בתחום שמרתיע אותנו,
    ונראה לנו שאם נביע התעניינות בעולם שלו, זה יאשר וידחוף אותו לפנות לזה.
    אבל בעולם של היום הכל ממילא כל כך נגיש.
    אם משהו מסקרן אותו, הוא בכל מקרה ימצא דרך להגיע לשם.
    אז עדיף לשמור על ערוץ תקשורת ולהיות חלק מעולמו, כדי להישאר רלוונטים.
    יש  ליצור תהליך מובנה ומותאם למצבו וגילו.

 

3 כלים שעוזרים לי להתמודד עם השונות שנוצרה:

  1. נוכחות בהווה:
    בכל שלב, שמתי לב שאני מסוגלת להתמודד עם מה שקורה עכשיו,
    ומה שמשגע ומפחיד אותי זה מה יקרה בעתיד, כולל השוואה לעבר.
    דרך להתמודדות היא לבדוק ולהפריד מה העובדות פה ומה הוא סיפור שאני מספרת לעצמי.
    כשאני מוצפת בחוסר הוודאות, בודקת מה בטוח וודאי. למשל-המחשבה – “הוא לא יקבל אותי כי אני חילונית” זה הסיפור שאני מספרת לעצמי.
    מה בטוח וודאי? אני אוהבת אותו והקשר שלנו חשוב לי, בלי קשר ללבוש/הגדרה.
  2. ריפריימינג= מיסגור מחדש:
    כשרואה התנהלות שמשמחת את הבן שלי, ובי מתעוררת התנגדות-
    בודקת באיזה עוד זוית ניתן לראות את הסיטואציה. למשל-
    הוא: הולך לחלק מצות ביישוב או מסתובב בבתים לתקוע בשופר.
    אני: זה כמו התנדבות קהילתית חשובה, רק באג’נדה שונה משלי.
  1. משחק הערכים:
    כמו ב- 2, כשרואה התנהלות ועולה בי התנגדות-
    אני בודקת איזה ערך שחשוב לי, ניתן למצוא בהתנהלות הזו. למשל-
    הוא: לא נמצא כמעט בבית, לומד גמרא וקורא ספרי קודש בכל יום.
    אני: עדיף שיהיה בחברה ולא בבית לבד-ערך של חברות ושייכות.
    בלימוד יש ערך של למידה והעמקה, סקרנות וחקירה, התמדה.בתהליך הזה למדתי גמישות, לחזור ולבדוק כל הזמן
    מה העיקר? מה יקר לי?
    להתמודד עם תפיסות עולם מקובעות שגדלתי עליהן,
    להתמודד עם הפחדים שלי,למדתי מה לעשות עם הרצון לשלוט.

כשיש לנו את ה”למה”, קל לנו לשאת כל “איך” (ויקטור פרנקל).

כשהילדים גדלים, הם זקוקים לנו אחרת.
התפקיד ההורי שלנו זקוק לעידכון.
אני משתנה ולומדת כל הזמן איך אני יכולה להיות שם בשבילם,
ובשביל עצמי, שונה ומתפתחת.

התהליך לא נגמר, כל פעם יש התמודדות חדשה.
אבל אנחנו לא חסרי אונים מול מה שקורה –
יש לנו כלים אימוניים וזויות הסתכלות רחבות ושונות, שמתוכן נוכל לבחור.

בתיכון הוא הביע חוסר עניין לגשת לבגרויות,
כל מה שרצה זה ללמוד בישיבה גבוהה וללמוד גמרא.
לנו היה מאוד חשוב שייגש לבגרויות, למרות שתמיד אפשר להשלים.
יחד מצאנו פתרון בו הוא יוכל ללמוד לימודי גמרא גבוהים
במקביל ללימודי חול.

הוא הופתע לגלות שהוא שמח ושבע רצון מההחלטה לגשת לבגרויות.

בחנוכה האחרון ביקרתי אצלו בישיבה הליטאית בבני ברק
כשאני בג’ינס והוא הצדיק לא מתבייש באמא החילונית שלו.

באותה מידה ואחרת לגמרי יכולנו להתרחק זה מזו.

אז איך עוברים את סערת גיל ההתבגרות?
כמו שעוברים סערות בים.

רב חובל מנוסה יודע שאם יאחז בהגה וינוע קדימה אל עבר הגלים
הספינה עלולה להישבר.
אם הוא יעזוב את ההגה הספינה תאבד שליטה.
אז הוא מחזיק את ההגה ולא מחזיק אותו.

גם את בטח רוצה להרגיש שהגלים האלה לא גדולים עלייך.
את בטח רוצה לשמור על ספינת מערכת היחסים שלכם
ולהיות כמו רב חובל חכם כשאת על ההגה.
אבל איך אפשר שהמחשבה, הדיבור והמעשה שלנו
ישרתו אחיזה ואי אחיזה בו זמנית??
איך לא להחזיק חזק בהתנגדות וגם לא לוותר עליהם?

 

לפעמים אחריות הורית ומתן עצמאות, מרגישים כמו שני כוחות מנוגדים.
יש בנו כוחות ואינטואיציה שיכולים להכניע את כל הגלים והמשברים האלה,
אך לעיתים אנחנו זקוקות ליד מבחוץ כדי לחזור לסנטר ולמה שיקר לנו באמת.
הסערה הזו יכולה לחזק את היחסים, כשהנפילות והטעויות יהיו רק חלק מהתנועה.

 

דמייני רגע איך זה לעבור את הסערה יחד ולהגיע לים רגוע שאחרי.

עוד תוכן רלוונטי
מה ההבדל בין אשמה הורית לאחריות הורית? ואיך הבחירה בין השתיים עושה הבדדל גדול על ההרגשה והתוצאות שלנו?
לפעמים בטירוף החיים צריך לעצור לרגע לשאול את עצמי מה אני רוצה? זה לא פשוט בכלל לעצור ובטח לא פשוט לעשות שינוי .
יש הרבה הורים שמקבלים דיווח מהגננת על כך שהילד הרביץ בגן, יש הרבה הורים שהיו עדים לאלימות במריבות בין אחים, ויש לא מעט הורים שחווים אלימות פיזית מצד הילדים שלהם. האמת היא שאני כאמא חוויתי את שלושתם. אני יודעת כמה התסכול גובר מפעם לפעם שאנחנו מבינים שההתנהגות הזו לא נעלמת….
קורסים רלוונטים
כל הרעיון בקורס הזה הוא לא לחשוב שהילד שלנו הוא איזה רובוט צייתן
שלא עושה טעויות
זה לא התפקיד שלנו
התפקיד שלנו הוא ליצור אווירה שתומכת בהתנהגות טובה שלהם,
תומכת בצמיחה שלהם,
תומכת בהם כשהם טועים הם אף פעם לא יהיו מושלמים
וגם לא אנחנו.
כל הרעיון בקורס הזה הוא לא לחשוב שהילד שלנו הוא איזה רובוט צייתן
שלא עושה טעויות
זה לא התפקיד שלנו
התפקיד שלנו הוא ליצור אווירה שתומכת בהתנהגות טובה שלהם,
תומכת בצמיחה שלהם,
תומכת בהם כשהם טועים הם אף פעם לא יהיו מושלמים
וגם לא אנחנו.

כל כך טוב שבאת!

מה מחכה לך בפנים...

הכי קל להתחבר לאתר בית אמא מאמנת עם חשבון שכבר יש לך
יש לי חשבון היכנסי >

פתיחת תקלה

המחזור האחרון בליווי 12 מפגשים
עם אפרת מתחיל ב29.3
ההרשמה עכשיו!

שנתקדם?