“את רוצה להגיד לי שכל אלה שלך?” היא שאלה והרגשתי שעוד רגע היא עומדת להתעלף,
ואני, בנוסף לטיפול ב8 הילדים שלי, אצטרך להגיש עזרה גם לה.
“כן”, עניתי בחיוך וידעתי שעוד 3, 2, 1 יגיע מטר השאלות….ולא. אין לי מטריה. קיץ עכשיו.
“איך את מסתדרת? איך הולך היום שלך?”
“על איזה חלק ממנו את רוצה לשמוע?” שאלתי אותה, עדיין מחייכת,
הילדים לצידי מחייכים גם הם, רגילים. היא, כך נראה, עוד רגע צריכה בלון חמצן.
“הכל. תתחילי מהבוקר. באיזו שעה את קמה?”
וכאן התחילה חקירה גלויה והמון המון המון שאלות. המון!
האמת היא, שגם אני, הייתי ממש רוצה להיות זבוב על הקיר בבית של 8 ילדים
כדי לדעת איך זה הולך ואיך מתפעלים את כל החגיגה הזאת.
והאמת היותר משמעותית היא, שעם כל תשובה שעניתי לה, הרגשתי ברת מזל שלמדתי אימון לפני 4 שנים,
כי אם לא, התשובות היו אחרות ולא בטוח שהן היו כאלה שהייתי רוצה לשתף אותה בהן.
ואי אפשר לשקר, הילדים מאשרים הכל ומוסיפים גם מעצמם.
“ואז, אחרי שכולם יוצאים מהבית, לבושים, מאורגנים, עם הכריכים והכל, מי נשאר איתך? התינוקת?”.
“מה פתאום. היא במעון. אני יוצאת לעבודה”.
“לא, לא, רגע, אני צריכה אוויר. אני לא יכולה יותר. אני עם שניים ולא מסתדרת. את גם עובדת? מה את עושה?”
“אני מחנכת בבית ספר להפרעות התנהגות ומאמנת הורים”.
“אני חייבת מקלחת. תסבירי לי איך את יכולה? איך את משלבת הכל? ואיך את גם מאמנת?”
האמת היא, שגם אני תהיתי לעצמי בהתחלה (ועדיין לפעמים גם היום),
איך אפשר להצליח לחלק את תשומת הלב בין כל הילדים? איך לתת מקום לכל אחד ואחת ועדיין להצליח להיות במצב מאמן?
והיום, היום אני יודעת שאי אפשר בלי.
זאת אומרת, אפשר לגדל אותם, ברור. כל השאלה היא איך…
וזה לא שלא הלך לי. אני מתקתקת מעולה. כולן מגיעות בזמן לבית ספר (2 איחורים בשנה במקסימום), מתלבשות,
מתקלחות, מכינות שיעורי בית, מסדרות את החדר, הכל עובד כמעט כמו מכונה. אבל באיזשהו שלב, הרגשתי שאני מפספסת.
מה, אני מגדלת רובוטים?
הרגשתי שהבית שלנו רץ כמו על סרט נע ורציתי שיהיה יותר מגע יד אדם ולא מפעל.
ואז הגיעו הבנים. כן, כן, לא טעיתי כשרשמתי למעלה בלשון נקבה.
אחרי 5 בנות ברצף (בת 3, תאומות בנות 4, בת 6 ובת 7.5) הגיע הנסיך, ברוך ה’, ושנתיים אחריו הנסיך הקטן, והם עשו לי בית ספר!
לי? לכולנו. אז התחיל הבלגן האמיתי.
ולא רק בגזרה של הבנים. ראיתם פעם ים סוער ופינה קטנה ממנו נטולת גלים?
ואז שמתי לב שאני מתחילה להשתמש בתסריטים מוכרים מראש: “אם אתה לא עוזב אותו הרגע, אני לוקחת את האופניים”,
“את לא יכולה להדליק את המחשב כי החדר שלך מסודר” , “אם לא תגמרי לאכול את העוף אין גלידה” ,
“אם אתם לא מסדרים את המשחקים שלכם, אני אתרום את כולם לילדים באפריקה שאין להם משחקים בכלל”
(ממש. כאילו יש לי זמן לחפש טיסה כזאת…) ועוד משפטים שאני מתביישת אפילו לחשוב עליהם.
אני רק יודעת שנהיה לי קשה. יותר קשה מכיף. שסך הכל היומיום עבר בסדר, אבל הייתי מוצאת את עצמי הולכת לישון מותשת,
מחפשת כל הזמן דרכים יצירתיות כדי לשמור על הכל במקום. הרגשתי קצת כמו אומנית גָ’אגְלִינְג שנאבקת לשמור על כל הכדורים באוויר,
אבל תמיד משהו בסוף נופל (אם לא אני בעצמי).
ואז הכרתי את הכלים של עולם האימון ויש להם כל כך הרבה להציע לי והחיים שלנו נראים אחרת בזכותם והבנתי שגם ללהטוטן
יש תרגילים ודרכים לשמור על כל הכדורים באוויר. זה לא סתם לזרוק אותם ולנסות לתפוס (זה מה שעשיתי עד אז).
זאת אומנות. ויש שיטה, ויכולות שאפשר ללמוד, וטכניקות מסוימות. וברגע שלומדים אותן, הרבה יותר קל!
אז מה את מגדלת? רובוטים או אנשים?
גם את מרגישה שיש כדורים שנופלים לך מהידיים?
איך את מוצאת את עצמך בסוף היום?
ומה יותר אצלך במשוואה? כיף או קשה?
קחי לך כמה רגעים לחשוב על זה. זה חשוב!
את לא צריכה לענות לי (ובכל אופן, אני אמצא זמן לכתוב לך חזרה אם תחליטי לשתף אותי בזה). אבל את חייבת לענות לעצמך!
ושלא תחשבו או שתגידו שלא הזהרתי מראש. 8 ילדים זה קשה! אבל זה גם כיף גדול, אהבה ענקית שלא נגמרת, חיבור, צחוק מתגלגל,
חוויות קסומות, קשר עמוק, שיתוף פעולה (טוב, נכון, גם מריבות), אושר אינסופי,
אווירה של משפחה וביחד כזה שגורם לאנשים לעצור ולשאול אותי: “כל אלה שלך?”
