לפני שבוע, במהלך מפגש אימון, מתאמנת אהובה שלי סיפרה לי שהיא רוצה ללכת ללמוד
נגרות, צורפות, בישול ואפיה, קדרות, ציור, אה כן והיא גם רוצה ללמוד לעשות ג’ל,
מניקור ופדיקור. אבל הכי הכי היא רוצה ללמוד נומרולוגיה.
“אבל עזבי אני יורדת מזה” אמרה לי באכזבה,
שסתרה לגמרי את התשוקה והניצוץ בעיניה, שהיו שם שניה לפני.
“את יורדת מזה?” שאלתי..
“כן, ההורים של ע. (בן זוגה) ממש לא בעד, הם רוצים שאלך ללמוד לתואר, ותכלס הם צודקים.
גם לא בא לי שיחשבו שאני עוד אחת מאלה שהולכות ללמוד מקצוע כזה שרלטני, שיחשבו שאני מחרטטת,
שאני חיה בסרט. גם לא בטוח בכלל שאני אמצא עבודה בתחום. ופסיכולוגיה אני גם אוהבת אז זה בסדר.”
הקשבתי לה, גם בין המילים.
הקשבתי לתהליך שהיא העבירה את עצמה בכמה משפטים.
הקשבתי לרצון הפנימי שלה שפרץ ממנה החוצה, לשלל השאיפות והחלומות שלה,
לתחומי העניין המרובים שלה, לרצון לבלוע את העולם!
ואז גם לקולות החיצוניים שסביבה, שאיכשהו הצליחו עם השנים להגביר את הווליום שלהם,
מה שאוטומטית הנמיך את קולה שלה.
הקשבתי לרציונליזציה הכ”כ עדינה שהיא עושה רק כדי ליישר קו עם מה שמצופה ממנה, באופן לגיטימי, או שלא.
הקשבתי לה מוותרת על עצמה, לא בוטחת בעצמה, ומשלימה עם מציאות שמישהו אחר בחר עבורה.
תגידי, מי חי את החיים שלך? ואיפה את?
האמת היא, שאני מאד מזדהה עם המתאמנת האהובה הזו שלי, זה תסריט שכאילו אני כתבתי
וגם חייתי עד לפני כמה שנים, עד שיצאתי לחופשי מהמבוך הזה של האישורים החיצוניים שחייתי בו.
השקעתי המון אנרגיות וזמן במקומות הלא נכונים, סיפרתי לעצמי שזה יהיה שווה את זה.
שאותה חברה שהלכתי אחריה על עיוור – בסוף תלמד להעריך אותי.
שאותו בחור מתוק שיש בינינו משהו מיוחד, עוד יתאהב בי, “רק עוד קצת השקעה וויתור עצמי, מה קרה??”
האמנתי לאלה שהקניטו אותי,שלא פרגנו.
“זו לא צרות עין” סיפרתי לעצמי – “זו דעתם וכנראה שהם יודעים מה הם אומרים”.
התהלכתי עם תחושות של הפחתת ערך וצורך לחפש ולמצוא בחוץ את התשובות, את העוגן, את האהבה,
אבל איך אפשר לאהוב אדם, אם אותו אדם לא אוהב את עצמו?
איך יכולתי לצפות מחבר, חברה ואפילו אחות, שיאהבו אותי יותר – אם אני בעצמי לא אהבתי את עצמי?
ובטח שלא סמכתי על עצמי, כי הרי לי האמנתי שאין לי תשובות, התשובות מגיעות מבחוץ, מהסביבה. זה מה שחשוב.
עבור מי שלא סומך על עצמו, אחד הדברים היותר מפחידים הוא לעשות טעות.
כי מה זה אומר עליי אם אטעה? וגם עד שאני לוקחת סיכון וסומכת על עצמי – אני טועה?! זה אסון.
לכן הגיוני שקל יותר תמיד להשען על תשובות של מישהו אחר.
ככה אני מבטיחה שאני בעצמי לא אטעה, כי כשהטעות לא שלי זה נסלח, מתקבל בהבנה.
לעומת מצב הפוך של ים הלקאה עצמית.
אז הבטחתי פרקטיקה, ככה זה באימון 😊:
מה *אני* חושבת על זה?
איך *אני* מרגישה עם זה?
טוב לי עכשיו? עכשיו עכשיו ברגע זה? אז מה זה משנה מה הם חושבים?
בעולם ללא מחירים – מה הייתי רוצה לעשות ברגע זה ממש?
אם אני מכניסה הכל תחת כותרת אחת, אפשר להגיד שהמיקוד הופך להיות פנימי,
התבוננות פנימה ולא החוצה. שם נמצא העוגן, העוגן שלך הוא את.
ואיך אנחנו עוזרים לילדים שלנו לפתח את אותו חיבור לעצמם ולרצונות והצרכים האמיתיים שלהם קודם כל?
בעבר, כשאריאל היתה שואלת אותי: “אמא, זה יפה?”
הייתי עונה לה – “אוי זה מהמם ממי! הדבר הכי יפה שראיתי בחיים!”
היום אני מחזירה אליה את השאלה – “מה את חושבת?”
והמסר שעובר בשאלה הזו ובכלל בשיח בביית, הוא שהדברים שאת חושבת על עצמך,
על הציור שלך, על הבגד החדש שקנית,על ההתנהגות שלך לחברה שלך, חשוב יותר מכל דעה אחרת.
אני רוצה להחזיר אליה את השאלה כדי שלא תחפש אישורים בחוץ על מה שהיא,
על מי שהיא ועל מה שהיא יכולה לעשות.
חוץ מזה, שכשאני שואלת את הילדים שלי שאלות, האיזור במח שאחראי על היצירתיות נדלק ומתפתח,
והנה עוד סיבה מספיק טובה לשאול 😊
אם יכולתי לחזור אחורה בזמן להדר הקטנה הייתי אומרת לה:
תהיי מי שאת! בביטוי עצמי מלא!
בא לך לרקוד? קומי תרקדי
בא לך להגיד משהו מצחיק – תגידי! מה זה משנה מה יחשבו? לך זה עשה טוב?
בא לך לאכול? תאכלי!
אנשים תמיד יחשבו משהו. תמיד ולנצח נצחים.
את יודעת כמה שליטה יש לך על זה? אין לך.
תתעסקי במה שנמצא בשליטתך והוא – איך להפוך את החיים שלך למקום שכיף ונעים לך להיות בו,
את המציאות שסביבך לכזו שאת יצרת ובחרת בה,
את עצמך לאדם שחי את החיים במלואם ושאוהב את עצמו, על זה ובכלל.
כי יש על מה.
אפשר לתקן את חוויות הילדות שלנו דרך הילדים שלנו.
גם אנחנו וגם הם נצא נשכרים.
52 שבועות בהם תקבלי למייל תוכן 'הידעת?' שיעזור לך להבין טוב יותר את הילדים שלך
אמא מאמנת בע״מ
רחוב אהרון איתין 2 תל אביב , 6900316
בטלפון: 077-3200785
במייל: help@imameamenet.co.il
או
לחצי כאן להתחלת שיחה בוואסטאפ
