אמא, תיקחי אותי הביתה, אני לא רוצה להישאר פה!

אני מלווה אותו לגן החדש, ריח של התרגשות באוויר.
עשינו הטרמה – באנו לבקר לפני, בדקנו את החצר, הכרנו חברים, דיברנו,
אפילו החלטנו על מספר החיבוקים והנשיקות, על איפה ניפרד, על מה נגיד לגננת.
ציירנו לי ולו לב על כף היד, תכננו מה נעשה הפעם כי אנחנו כבר יודעים שזה קשה לו.

ועדיין, הוא בוכה.

בוכה? קורע לי את הלב. צורח את נשמתו כאילו השארתי אותו לבד במדבר.
ממרר בבכי כאילו נטשתי אותו בארץ זרה, כאילו אנחנו נפרדים לחודש.

ואני? אני מחזיקה את הדמעות חזק בפנים, ממהרת לצאת מהגן לפני שהן יגלשו לי החוצה,
כי הן עומדות ממש בזוויות העין ועוד רגע ואני מתפרקת מול כולם. ובעיקר מולו.

וזה בסדר שהוא יראה שגם לי קשה, שירגיש שאנחנו עוברים את זה ביחד,
אבל אני חייבת לשדר לו חוזק, אם אני מתפרקת, מה הוא ילמד?

וזה לא רק ביום הראשון, עם זה אולי עוד הייתי מצליחה להתמודד.
זה גם לא רק בשבוע הראשון – זה לוקח לו זמן.

ויש לו קצב משלו. ואני, שלא כמו בהקלטות בווטסאפ, לא יכולה לשים על מהירות
כפולה את הזמן ולהעביר את הימים האלה של ההסתגלות מהר.

ובזמן הזה אני צריכה להיות חזקה ולא להישבר, לעשות מקום לכל הרגשות
המכאיבים שמגיעים להצטופף בתוכי ולהישאר אסופה.

אני צריכה לדעת מה מוביל אותי, מה אני רוצה ללמד אותו.
אני צריכה לראות אותו בדמיוני בעוד 10 שנים ולדעת שאני עכשיו טומנת את הזרעים
למי שהוא יהיה בעתיד. ליכולת שלו להתמודד עם שינויים, להסתגל, להתקדם, לפתח
אפשרות להיפרד, להכיר את הרגשות המכאיבים ולדעת שהוא יכול להכיל אותם.

זה לא פחות חשוב ממספרים ואותיות ומכל מה שהוא ילמד בגן.

אני יוצאת החוצה, נכנסת לאוטו ובוכה. בוכה בקול, בלי מעצורים, בלי שליטה,
נותנת לכל הרגשות המכאיבים מקום, מאפשרת להם לצוף ולהישטף החוצה,
לוקחת את הפלאפון שלי וכותבת לו:

“אמיתיוש, אהוב של הלב שלי, כל עולמי.אני רואה כמה קשה לך והלב שלי נקרע. אני יושבת בתוך האוטו ולא מסוגלת לנסוע לעבודה. גם אני מתחילה שנה היום וגם ככה קשה לי.

אתה חוזר שוב ושוב ומעומק הלב שלך צורח: “אמא, תיקחי אותי הביתה, אני לא רוצה להישאר פה” והמחשבות שחולפות לי בראש הן: ‘אולי אני עושה לך נזק, אולי באמת אתה צריך להישאר בבית, אולי יש ילדים שלא מתאימים למסגרות וצריכים חינוך ביתי, אולי אני אסתובב ואכנס שוב לגן ואחזיר אותך הביתה וזהו’.

אבל אני יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שאתה מסוגל. אני יודעת שאתה אמיץ וחברותי ויודע להתגבר. נכון, אתה גם רגיש. וזה מקשה עליך, אבל זה גם טוב. זאת בהחלט תכונה חיובית בעיניי ואני שמחה שיש לך אותה.

אני יודעת שבשביל להכיל את הקושי שלך, אני צריכה קודם להכיל את הקושי שלי. אני יודעת שאם אשאיר אותך בבית ולא אתן לך להתמודד עם הקושי הזה עכשיו, אני אעשה לך נזק. ואז אני נזכרת בגולם של הפרפר, זוכר שסיפרתי לך עליו? שצריך לפרוץ בעצמו את הפקעת שלו כדי לחזק את הכנפיים,ואני יודעת שעכשו בדיוק אתה מחזק את הכנפיים שלך. שאם אני אמנע ממך את הקושי הזה או אפחית אותו, לא תצא לעולם מחוזק כמו שאתה יכול. זאת תוכנית האימונים האישית שלך.

זוכר מה קרה לפרפר כשהילד ריחם עליו ועזר לו לצאת מתוך פקעת הגולם כשהרחיב לו את הפתח עם מספריים? הפרפר לא הצליח לעוף. ואני כל כך רוצה שיהיו לך כנפיים חזקות, כל כך רוצה שתצליח לעוף, להגשים את עצמך. לצמוח. להיות חזק באמת. מבפנים.

וקשה לי!! וואו, כמה קשה לי להשאיר אותך ככה וללכת, אבל אני יודעת שברגע זה ממש אני עוזרת לך להצמיח כנפיים ואני סומכת עליך שתצליח להתמודד. שלמרות החששות, הפחדים, החדש, השונה והלא מוכר, אתה מסוגל לעבור את זה ויש בך גם את התכונות המתאימות כדי להתמודד ולהתגבר.

נכון, לא פשוט. נכון, יקח זמן. נכון, יהיה כואב. אני פה איתך גם כשאתה מרגיש שהשארתי אותך לבד. אני יודעת שאתה תתרגל ותאהב. אני יודעת שכך אתה תלמד שזה אפשרי. אני יודעת שאתה יוצר אצלך עוגן פנימי שישמש אותך גם במעברים הבאים ובשינויים אחרים שיגיעו. אתה תדע לומר לעצמך: היה לי קשה ועשיתי את זה. אני מסוגל.אני מספיק אמיץ כדי לפסוע בעולם גם בדרכים שאני לא מכיר כי עשיתי את זה כבר.

וזה מה שאני מאחלת לך: שתדע להיזכר בקושי וביכולת ההתמודדות שלך, שתצמח להיות גבר חזק ורגיש. בטוח בעצמו, מודע ליכולות שלו, מוכן להתנסות וללמוד, להתחיל דברים חדשים, לחוות קשיים ולצמוח מהם, להשתפר ולהתקדם, לדעת שיש בתוכך כל מה שאתה צריך כדי להתחזק ולזכור שאלו כאבי גדילה”.

אני מרימה עיניים מהמסך, שטוף הדמעות (עדיין עובד, נס שהמציאו עמיד למים) ומגלה את רבקה,
הסייעת המדהימה של הצהרון שעובדת לפעמים גם בבקרים, עומדת ליד האוטו שלי ומתבוננת בי.
אני פותחת חלון. מברכת אותה בבוקר טוב בפנים חנוקות ועיניים אדומות.

“את בסדר?” היא שואלת.

“קשה לי”. אני עונה. הלב מתכווץ שוב והדמעות מתחדשות.

“מה, אבל זה לא ילד ראשון שאת מכניסה לגן וגם לא פעם ראשונה שלו”, היא תמהה.

“נכון, את צודקת. אבל כל פעם הכאב הזה מחדש”, אני מחייכת, מאחלת לה יום נעים ונוסעת.

בוטחת בעצמי שאני מסוגלת להחזיק את הקושי הזה. מחזיקה בראש ובלב את העתיד ואת העבר.

את העתיד של מה שיהיה בהמשך, את הימים שאחרי ההסתגלות, את העוגן שהוא בונה לעצמו בתוכו,
את הפעם ההיא בעוד לא הרבה מאד שנים שהוא יצא מהבית להתחלה חדשה וישאב כוח גם מההתמודדות הזאת עכשיו.

ואת העבר. את הדרך הזאת שעברתי גם עם הילדים האחרים. נכון, לא בדיוק אותו דבר, אבל היה תהליך.

וגם את העבר שלי. כמה לי היה קשה להיפרד, להתחיל, ואיך עשיתי את זה. וכמה בעצם, הקושי
שלו מהדהד לי את המקומות שגם לי קשה. כי קשה לי עם התחלות חדשות, קשה לי עם שינויים,
קשה לי עם הפחות מוכר, קשה לי להתרגל ולהסתגל, קשה לי למצוא בתוכי אומץ לצאת לדרך.

ובכל אופן עשיתי את זה ולצד כאבי הגדילה שגם אני מרגישה עכשיו, אני יודעת מה העוגנים שלי
ומרגישה איך הכנפיים שלי מתחזקות גם הן.