כילדה לא הרגשתי בבית.
הרגשתי בודדה, פגומה, לא שייכת ולא רצויה.
הרגשתי שאין לי את החופש לבחור.
הרגשתי שאין לי את החופש להרגיש.
הרגשתי שאין לי את החופש לעשות.
הרגשתי שאין לי החופש להיות אני.
שלטו בי.
החליטו ובחרו עבורי, לא היה לי מקום.
כשהבעתי את הכאב שלי אמרו לי “אל תבכי”
כשאמרתי שאני עצובה אמרו לי “לא קרה כלום. תתגברי”
כשצעקתי הייתה שתיקה, שתיקה רועמת.
לא היה לי מקום.
כשהפכתי אמא גם אני חיפשתי לשלוט. חיפשתי את השליטה,
כי חשבתי שהיא נותנת לי ביטחון.
רציתי את השליטה, כי רציתי לייצר וודאות בתוך תחושת
חוסר האונים שעטפה אותי.
רציתי את השליטה, כי פחדתי.
רציתי את השליטה, כי התביישתי.
רציתי את השליטה, כי היא מה שהכרתי כילדה.
השליטה הזאת הזכירה לי מי אני לא רוצה להיות עבור הבנות שלי.
אנחנו שולטים כדי לשרוד, כי שליטה היא מנגנון הישרדותי,
תפקידו להגן עלינו.
חשבתי שהשליטה יוצרת אצלי כאמא ביטחון, רק שזה בדיוק להפך.
לא סמכתי על עצמי שאדע להתומדד עם התסכול, בכי, כאב, כעס וזעם
של הבנות שלי, לא סמכתי על עצמי וגם לא סמכתי עליהן.
השליטה מתעתעת. לרגעים היא יכולה להתחפש לביטחון,
אך עמוק בליבי ידעתי והרגשתי שאני מפחדת.
התביישתי באמא שאני.
זלזלתי ולעגתי לאמא שאני.
הטחתי באמא שאני – “את בדיוק כמו אמא שלך.
כמו מי שאמרת כל חייך שאת לא רוצה להיות. את בדיוק כמוה”
הרגשתי צער, חרטה, בושה, חוסר אונים, חוסר תקווה, אכזבה ורגשות אשם.
מהמקום הנמוך הזה צמחתי, גדלתי והתארכתי.
מהמקום הנמוך הזה למדתי הרבה על עצמי כאדם, כאמא וכילדה.
באישון לילה ניהלתי שיחה עם הילדה שבי ובעטתי חזק בקרקעית הבור.
עליתי למעלה, לאט לאט ובקצב שלי, כדי לנשום אוויר.
רציתי, קיוותי ועשיתי כדי להרגיש אחרת.
אני מאמינה שכולנו סוחבים או סוחבות פצעי ילדות מדממים.
פצעים שמזכירים לנו מי אנחנו לא רוצים או רוצות להיות.
הם כאן כדי להישאר.
הם כאן כדי להזכיר לי איך אני כילדה הייתי רוצה שיתנהגו אליי.
הם כאן כדי להזכיר לי מה אני כילדה הייתי רוצה וצריכה לשמוע ולהרגיש.
יש לפצעי הילדות שלי חלק ניכר מהחוזקות שלי היום, כאמא וכאדם.
בזכותם הבנתי מהי החווית חיים שאני רוצה להעניק לבנות שלי.
לא ממקום של שליטה, אלא ממקום של עצמאות.
לא ממקום של פחד ובושה, אלא ממקום של ביטחון וחמלה.
דרך הבנות שלי אני עושה תיקון לילדה שבי.
דרך הבנות שלי אני עושה תיקון לחווית הילדות שלי.
דרך הבנות שלי למדתי לחמול על אמא שלי,
כי באותה נקודת זמן היא עשתה את הכי טוב שלה.
זה מה שהיא הכירה וידעה.
אני היום יודעת אחרת.
אני היום עושה אחרת.
גם אני עשיתי ועושה את הכי טוב שלי.
איילת.
