הנחיות שכתבה רות בשן || עו״ס קלינית

התעוררנו הבוקר לסיוט שלא נגמר עדיין-
ובימים הבאים הוא יגיע לרובנו-
כשאבות, אימהות, אחים, אחיות ובני משפחה וחברים יקראו לקו החזית.
אי אפשר להסתיר מלחמה.
הילדים שלנו חשופים, מרגישים, רואים ושומעים את המתרחש- ולכן חשוב מאוד לדבר איתם ולהסביר להם מה קורה, במילים פשוטות, בשפה ברורה וישירה.

אבא יוצא למילואים ואמא בוכה;
האחות הגדולה מוזעקת לצבא וההורים עומדים בדלת חרדים; קרובי משפחה חטופים או שנודע לנו שנהרגו.
מראות נוראים של ילדים קטנים וקשישים בידי החמאס; אזעקות נשמעות וכאוס גדול מתרגש עלינו.
הימים הקרובים יזמנו לנו מבחנים
שקיווינו שלעולם לא נצטרך לחוות.

אז מה עושים?
קודם כל- נשימה עמוקה עם עצמינו.
זה בסדר לבכות- גם כשמדברים עם הילדים.
מנסיון, אין מה לנסות לעצור את הדמעות- הן יזלגו מעצמן.
במציאות הבלתי אפשרית הזו חשוב להבין שהיכולת הממשית שלנו להגן על הילדים מהזוועות היא מוגבלת.

אין לנו אפשרות להבטיח להם ששום דבר לא יקרה להם,
או שאהובים שלנו יחזרו בשלום.
אבל גם בכאוס הכי גדול יש דברים שבשליטתנו ובהם נתמקד-
גם מול הילדים וגם ביננו לבין עצמינו.

עזרו לילדים להתמודד עם מחשבות מפחידות ורגשות גדולים; שאלו אותם איפה בגוף הם מרגישים
ומה הם מרגישים (כאב בטן? כאב ראש?).
עזרו להם לשיים את הרגשות (פחד? כעס? חרדה?).

התאמנו בתרגילים להפחתת החרדה:
כשאתם והילדים מבחינים בתחושה הפיזית שמציפה-
נשמו נשימות עמוקות (שאיפות מהאף, נשיפות מהפה);
בקשו מהם להגיד לכם 5 דברים שהם רואים בחדר,
לספר לכם 5 דברים שאכלו אתמול,
מה השמות של יחידת החילוץ במפרץ ההרפתקאות.
זה יאפשר להם לחזור לכאן ולעכשיו.

הדבר שלישי הוא להזכיר להם ולכם שכרגע-
אתם מוגנים (גם אם אתם בממ״ד ויש אזעקות-
אתם במרחב מוגן כרגע ואתם ביחד ומוגנים).

פרידה מהורים/ אחים שנקראים לחזית:
ילדים צעירים ואפילו המתבגרים שלנו,
עשויים להתנגד לפרידה, להסתגר בחדר, לכעוס.
הכעס הוא ביטוי לחרדה וכאב.
אבל בימים שיבואו האשמה שלא נפרדו לשלום
עשויה להיות מציפה ופוגעת.
שלחו להם טקסט, או הודעה קולית- שאתם אוהבים אותם, שתמיד תאהבו אותם, שזה בסדר- שאתם יודעים שהם אוהבים אתכם.
שאתם מחכים לחזור הבייתה לחבק אותם,
ונושאים את החיבוק שלהם איתכם בלב.

בימים שיגיעו אם לא תוכלו להיות בקשר-
ההודעות שלכם יהוו מקור נחמה.

זה בסדר לבכות ולתמלל את הגעגועים
והדאגה שלכם מול וביחד עם הילדים.
תאפשרו להם לבטא
רגשות- אל תפחדו מהכאב שלהם, או מהכאב שלכם.

הסבירו שלכל אחד יש תפקיד-
התפקיד של אבא/האח הגדול
הוא לשמור עלינו ולכן הם צריכים לנסוע עכשיו.

הסבירו שגם לנו יש תפקיד חשוב
בשמירה זה על זו ועל הבית-
ותנו לילדים תפקידים משלהם-
עשייה מגבירה תחושת שליטה
ומצמצמת את תחושת החרדה.
תנו לילדים תפקידים שקשורים בחיי היומיום
כמו קיפול כביסה והכנת סנדוויצ’ים,
וגם לעתות חירום
למשל הכנת משחקים וערכות בידור לממ״ד.

איך לספר על פגיעה/מוות/ חטיפה של בן משפחה או מכר
הימים הקרובים עשויים לאלץ אותנו
להתמודד עם מציאות קורעת לב.

איך נספר לילדים שסבא נחטף לעזה
או שבן הדוד בן הארבע נהרג במתקפה?

קשה למצוא מילים נכונות לתיאור מציאות אכזרית כל כך.
קודם כל- אל תכבירו בפרטים.

למשל ספרו שאנשים רעים לקחו את סבא
ואנחנו לא יודעים איפה הוא ודואגים לו מאוד,
אבל הצבא שלנו והמשטרה מחפשים אותו
בכל המקומות והם יעשו הכל כדאי להחזיר אותו הבייתה בשלום.
עד שנדע מה קורה
אנחנו נדאג מאוד מאוד וזה בסדר לדאוג-
כי אי אפשר להפסיק לדאוג למי שאנחנו אוהבים.

אבל אנחנו צריכים להמשיך לדאוג
גם אחד לשני ולעצמינו.
דברו עם הילדים איך אפשר לבטא דאגה בין בני משפחה (אנחנו יכולים לשלוח מכתבים, לחבק, להכין כוס תה, לשבת ביחד…). אפשרו להם לבטא את מכלול הרגשות שלהם.

או ספרו להם שאנשים רעים פגעו ביונתן והוא מת.

אל תפרטו איך ובאילו נסיבות.
אבל בטאו את הרגשות שלכם- הכאב, הגעגועים.
אפשרו לילדים שלכם לבטא את הכאב שלהם.
אם הם נחשפו לחדשות ודואגים שזה יקרה גם להם,
הסבירו להם שמה שקרה ליונתן קרה בהפתעה
ושהצבא והמשטרה לא היו מוכנים,
אבל עכשיו הצבא ערוך להגן על כולנו.

ספרו לילדים שהצבא שלנו חזק ונחוש,
שהעולם כולו עומד לצידנו והרבה מאוד אנשים טובים בארץ ובכל העולם שומרים עלינו שלא יקרו עוד דברים רעים.
שזה לוקח זמן למצוא את כל האנשים הרעים
ולכן יש אזעקות ואין לימודים,
אבל שכל החיילים עכשיו עובדים קשה מאוד לשמור על כולנו.

דברו עם הילדים על מה אנחנו יכולים לעשות
כדי לשמור על הבטחון שלנו
(לשים לב, ללכת מהר לממ״ד כשיש אזעקה, לא לשחק באש).

תודה גדולה לרותי בשן, שכתבה את הטקסט הזה
לפרופיל של רותי בשן >>