זה לא סוד שלכל זוג יש “חוזה זוגי”.

חוזה זוגי הוא חוזה פסיכולוגי שיש בו הסכמה על מה כל אחד נותן במערכת היחסים
ומה כל אחד מקבל ממנה, מה היא חלוקת התפקידים,אצל מי נמצאת האחריות
או השליטה בכל תחום וכו.
במסגרת חוזה זה נחתמות הסכמות על פרנסה, ניקיון הבית, הקשבה, הכלה ועוד.

החוזה הזה הוא בחלקו גלוי, כמו – כמה ילדים נרצה, האם נגור בעיר או במושב,
איזה חינוך נראה לנו הכי מתאים לילדים וכו.
אך בחוזה הזה ישנם גם חלקים סמויים, אשר לא דוברו מעולם בין בני הזוג,
והם תוצר של מסרים והתנהגויות שהיו חלק
ממערכת היחסים הזוגיות בשלביה הראשונים, בעת שנחתם החוזה.
אם למשל בתחילת הזוגיות הייתה האישה אוזן קשבת, תומכת ויועצת בבנזוגה על בסיס יומי,
אז גם באופן לא מודה יצפה כנראה בנזוגה לכך שזה יהיה תפקידה לצידו
לנצח-נצחים-נגעתי-בכדור-הארץ-בלי-חרטות (במלעיל כמובן).

בספרה “לומדים זוגיות” מתארת זיוית אברמסון טעות נפוצה בחוזה,
והיא ההנחה של כל אחד מהצדדים לפיה מה שהצד השני
התחייב לתת במסגרת החוזה, הוא ייתן ללא תנאי.

ובכן…. זה לא בדיוק ככה.
בחיים כמו בחיים, יש שינויים, גם של המציאות וגם שלנו, כאנשים.
במקרה של אותה אישה, ייתכן שעם הגעת הילדים לעולם וההתמסרות לטיפול בהם לצד
הקריירה אותה היא מטפחת, יש לה פחות זמן ואנרגיות להיות אותה אישה שהייתה בתחילת הקשר.
במקרה כזה עלולה להיות כאן ציפייה מצד הגבר (לקיום החוזה האמור), שאיננה מקבלת מענה מצד האישה,
ואשר מעוררת רגשות מכאיבים והרבה פעמים אפילו לא מובאת במילים.

ז”א, בן הזוג יכול לחוש תסכול, אכזבה ואולי אפילו כעס על הריחוק שנוצר,
ולא תמיד הוא יידע לומר במילים למה.

כמובן שגם להיפך. אישה נישאת לבנזוג כיוון שהיא אוהבת את מידת הפתיחות והרגישות שלו אליה,
את הסקרנות שלו למגוון דעותיה ומחשבותיה.
עם זאת, ברגעים בהם דעותיה הן ביקורת עליו ועל התנהגותו,
יורדת מידת הפתיחות והרגישות באופן משמעותי.
ז”א שלמעשה ישנו תנאי שרק אם האישה תעמוד בו (לא תהיה ביקורתית)
היא תחווה את הגבר בצורה שנעימה לה (פתוח ורגיש).
הרגשות המכאיבים שנוצרים אצלנו כתוצאה מהפער בין מה שאנחנו מצפים
שיקרה לבין מה שקורה בפועל מובילים אותנו בד”כ לתסכול
(“הוא לא רואה שממש קשה לי עם הנושא הזה?? הוא ממש לא מבין אותי!”)
ולבחירת התנהגות שגם היא אינה אידיאלית למערכת היחסים, וכוללת ביקורת נוספת, הרחקה או בוז,
וככה כדור השלג הזה עלול להמשיך להתגלגל ולגדול.

דבר נוסף שקורה במערכות יחסים זוגיות ומוביל לחיכוכים ולמרירות במקרים רבים הוא שתכונה או התנהגות מסוימת
שאהבנו מאוד בתחילת הקשר הופכת פתאום בלתי נסבלת מבחינתנו.
היא אמנם חלק מתוך אותו חוזה זוגי, רק שכעת אני רואה את מחיריה של התכונה או ההתנהגות כמתעלים על רווחיה.
במקרים בהם המריבות מתרבות והכעסים מצטברים, מציעה אברמסון לפתוח את החוזה הזוגי,
יחד לדבר על חלקיו המודעים וגם על אלה שאינם מודעים,
ולהבין איפה ישנה ציפייה שלא מקבלת מענה. חלק מהדברים יצופו מהר ונרגיש שהם מובנים מאליהם,
וחלקם עשויים להתגלות תוך כדי השיח.

הבנה של הפערים הללו יכולים לסייע לנו לקבל החלטות משותפות מחודשות בנוגע להתנהלות האישית
והזוגית שלנו או להמשיך במצב הקיים תוך שאנחנו במודעות ובבחירה מלאה למחירים ולרווחים.

אבל למה בכלל אני כותבת פוסט על חוזה זוגי באתר שעיקרו אימון הורים?

כי בעצם, בהורות, זה די דומה.
מרגע שילד נולד יש איזה חוזה שנחתם בינינו. לנו יש את הציפיות שלנו בכל הנוגע לאהבה שאנחנו רוצים לקבל,
ובהמשך וככל שהוא גדל יש בד”כ גם ציפייה לכבוד מסויםאו אולי גם ללקיחת חלק במטלות הבית…
וכמובן שזה גם הפוך.
לילדים הצעירים שלנו יש ציפייה שנדאג לספק את כל צרכם בכל רגע נתון, שניענה לכל גחמה,
וכמובן – שבכל מצב נקבל אותם כפי שהם, נכיל, נהיה סבלניים.

וגם כאן נוצרים פערים.

הילדים גדלים, הם כבר לא חסרי ישע כפי שהיו כשעוד סחבנו אותם בעגלה ובמנשא,
ועם גדילתם רף הסבלנות שלנו יורד.
אנחנו כבר לא נענים בחיוך ובחיבוק לכל בכי, אנחנו לא מרגישים את האהבה העזה בכל תנאי
(נגיד, אנחנו פחות מפגינים אהבה כשהם בהתקף טנטרום באמצע גן השעשועים)
ואנחנו מאכזבים אותם ברגע הזה. והם מאכזבים אותנו.

ההבדל הוא, שעם הילדים שלנו לא תמיד נוכל לקיים שיח על תנאי החוזה.
מה גם שישנם תנאים בחוזה שאולי אנחנו לא עומדים בהם,
אבל שאנחנו יודעים לומר שהיינו רוצים לעמוד בהם לו רק היינו מצליחים לשמור
על איפוק מסוים ולווסת את הרגשות המכאיבים שלנו בנקודות מסוימות בזמן.
אם כך, עם ילדים יש מקום לחשוב – מי האמא או האבא שאני רוצה להיות?
איזה ערכים אני רוצה שיובילו אותי? ומתוך כך – איך אני רוצה להתנהג במצבים מסוימים?
ככל שאני אכין את עצמי לסיטואציה, ולהתנהגות שאני בוחרת לפעול לפיה מתוך המחשבה
על האמא שאני רוצה להיות.
ככה עולה הסיכוי שב”זמן אמת” אני אנהג כפי שאני רוצה, ולא מתוך האוטומטים שלי.

אם למשל אני לא רוצה לצעוק ולאיים על הילד שלי כשהוא לא רוצה לצאת מגן השעשועים,
אני יכולה לחשוב מראש איזה אסטרטגיות יכולות לעזור לו ולי ברגע הזה
ולהתאמן על לשלוף אותן ברגע המתאים, למשל – לרדת לגובה העיניים שלו,
לגעת בו בעדינות, להכין אותו לקראת היציאה מגן השעשועים.
להחליט יחד אם יוצאים לכיוון הבית עוד 10 נדנודים או עוד 20.
באימון של ההתנהגויות האלו לארוך זמן, אוכל להיות האמא או האבא שאני רוצה.

וכשהילדים גדלים מעט, אני יכולה גם לבחור בהתנהגויות שיספרו מהם תנאי החוזה בינינו,
כפי שאני רואה אותו, למשל:
נניח שהילדה שלי משאירה את הכריך בבית לעיתים קרובות.
אני יכולה להקפיץ לה אותו בכל פעם למרות שאני באמצע יום עבודה,
ואולי גם לרטון ולהזכיר לה שהיא צריכה להיות אחראית יותר לפני שהיא יוצאת מהבית
(מה זה אומר על החוזה שלנו?  מה התפקיד שלי ומה התפקיד שלה?) ואני יכולה גם להגיד
לה באמפתיה שאני ממש מתבאסת בשבילה, אבל שאני באמצע יום עבודה,
ויחד איתה לחשוב איך היא יכולה להסתדר היום, וגם אולי מה יעזור לה לא לשכוח מחר
(ומה אז זה אומר על החוזה שלנו? ומה הילדה שלי לומדת על התפקיד שלי בחייה?).

בקיצור, חיינו הם מערכות היחסים שלנו, ומערכות היחסים שלנו מושתתות על חוזים בלתי-כתובים,
אשר בחלקם ברורים לנו ובחלקם לא.
הבנה עמוקה של סעיפי החוזה (כולל הכוכביות ותתי הסעיפים) יכולה לסייע לנו לנהל מערכת
יחסים טובה יותר, שכוללת בתוכה בחירה מודעת ומבוססת הערכים שלנו.
שכוללת יכולת טובה יותר להבין את הצד השני וגם – לעזור אחד לשני ברגעי משבר.

אני מזמינה אתכם לשבת יחד כזוג ולחשוב על החוזה הזוגי שלכם – מהן הציפיות שלכם זה מזו?
איזה וויכוח חוזר אצלכם שוב ושוב במעטפת שונה?
כיצד אתם נותנים תחושת ערך אחד לשנייה? ובשלב הבא, אפשר לדון על כל אחד
מהתחומיים שעלו ולבדוק האם הוא מתאים לשני הצדדים.

בהורות שלכם, אני מזמינה אתכם לחשוב על ההורים שאתם רוצים להיות.
אילו ערכים אתם רוצים שיובילו אתכם? אילו התנהגויות תואמות את ההורים שאתם רוצים להיות?
מהי מידת השליטה שאתם רוצים שתהיה לכם בילדים שלכם, ומהי מידת האחריות
שאתם רוצים שתהיה עליהם? איך אתם תופשים את התפקיד ההורי?
בשלב הבא תוכלו לגזור מתוך התשובות שלכם את החוזה המתאים לכם ולילדכם.
כתלות בגיל הילדים תוכלי לחשוב על מידת ואופן מעורבותם בתהליך.

מקווה שמצאתם ערך ועניין בפוסט, מוזמנים ומוזמנות עם כל שאלה כמובן.
אני לא משפטנית ובכל זאת כתבתי פוסט שלם על חוזים, אז נראה לי שזו סיבה מספיק טובה להרים לי 😊