חינוך הוא לא מה שהילדים צריכים לקבל מההורים שלהם

אביתר ואני מתאמנים במבוכים ודרקונים גירסת המאה ה-21 

נויה החמודה בתמונה ששלחה לי אימה – בעת קילוף קלמנטינות. כשסיימה הכריזה בחיוך גדול – “הצלחתי!“ 

תמונה ששלחה לי אימו של בארי (בן 4) עוזר בחיתוך הירקות לקראת הכנת מרק 

השתתפתי לאחרונה בכנס גדול בנושא חינוך שהתקיים בדנמרק. הכנס הופק בשיתוף עם ארגון ה- OECD  ועסק רובו ככולו  בכישורים ומיומנויות שמכירים כיום הילדים שלנו – ילדי המאה ה-21. שלושה ימים מרוכזים ואינטנסיביים שבהם עסקנו ודיברנו במשך כל שעות היום על דור הילדים של היום, קהל שהגיע מכל מדינות העולם, אנשים שמבינים היטב כמה העולם שבו הילדים האלה חיים והעולם שאליו הם יגדלו – שונה לגמרי מהעולם שבו גדלנו אנחנו. 

היום לא מחנכים – היום מאמנים 

התקופה הנוכחית מזמנת לנו מצבי חיים בסביבה שכל הזמן מתרחשים בה שינויים. ייתכן מאד מצב שבו כשיגיע זמנם של הילדים שלי ושלכם לסיים את הלימודים בבית הספר התיכון, (במידה והמתכונת הנוכחית תישמר) – העתיד המקצועי שלהם לא בהכרח ימשיך במסלולו המוכר כיום – תעודת בגרות, בחינה פסיכומטרית, לימודים לקראת תואר ראשון, לימודים לקראת תואר שני וכו‘. כבר היום, אפילו בישראל – אפשר לראות ילדים שמגיעים להישגים והצלחות במסלול שונה מהמסלול המוכר, מסלול שמתברר כייחודי רק להם. אני לא מתכוונת למוכרות כמו נועה קירל ונטע אלחימיסטר. הן פשוט דמויות מוכרות . בטוח שאם תצללו פנימה אל תוך עולמם המופלא של הילדים שלכם תמצאו שם את היוטיובר הנערץ שהילדים שלכם עוקבים אחריו. 

ייתכן מאד שהילד שלכם, לכשיתבגר – ימצא מקצוע ופרנסה בתחום שכלל אינו מוכר כיום או שאפילו לא קיים עדיין. תבינו איזה חוסר וודאות עוטף את העתיד של הילדים שלנו – גם העתיד התעסוקתי וגם האישי. עם חזרתי מהכנס בדנמרק, הרגשתי שאני מלאה בתובנות וכלים חדשים, התבהרה בי אפילו יותר ההבנה על כך ששיטות אימון שונות הן הן דרך החינוך החדשה. 

תמונה שנשלחה אלי על ידי הוריהם של אבישי ואריאל, הלומדים לצייר דראגון בול מצפייה בסרטון ביוטיוב 

אז מה התפקיד של ההורים בעצם? 

הילדים הפרטיים שלי – אביתר, בן 12 ואלה, בת 9, לא באמת זקוקים לי, אמא שלהם, כמומחית לידע. הם יכולים לגשת בכל רגע לגוגל החכם וללמוד ממנו על כל נושא שמעניין אותם. אביתר לומד לתופף על מערכת תופים דרך סרטונים מהיוטיוב, אלה כבר שנה שלמה לומדת אודות פעילות המוח – ברמה שהיא מסוגלת להבין בהתחשב בגילה. יש פעמים בהן הם ניגשים למחשב ועושים את זה לבד ובפעמים אחרות, אפילו אני, האמא, נדבקת בהתלהבות של הילד הסקרן שלי ואני מתעמקת ביחד איתם בידע או התחום שהם מבקשים ללמוד. 

אז הידע זמין ונגיש להם באופן עצמאי והם עדיין מבלים מספר שעות ביום במסגרות החינוך שלהם, אז מה התפקיד שלי בתור ההורה שלהם? מחקרים שונים הצביעו שלמרות האינטרנט ומסגרות החינוך – 70% מהחינוך של הילדים יגיע מההורים ומהבית. אז זה התפקיד שלי. מסגרות החינוך, השכונה, המשפחה ותנועות הנוער – ישלימו את 30% הנותרים. 

התפקיד שלנו, בתור הורים לילדים במאה ה-21 הוא לאמן אותם, ללמד אותם כלים חשובים וטובים להתמודדות עם מצבים וסיטואציות בחיים שהם חווים כבר מעכשיו או כאלה שהם ייתקלו בהם כאנשים בוגרים. עלינו לאמן את הילדים באותן מיומנויות שנדרשות שהם יהיו חייבים להציג בעת התמודדויות חברתיות או אחרות כבר היום וכמובן שגם בהמשך. עלינו מוטלת האחריות ללמד את הילדים שלנו לחוות והתנסות במרחבים שונים ומגוונים שבהם הם יוכלו לבחון ולבדוק את היכולות שלהם ואת השיפור עם הזמן, הם יוכלו לטעות ולבצע הסקת מסקנות עצמאית, הסקת מסקנות שבאמצעותה יוכלו להגיע מוכנים טוב יותר לקראת ההתנסות הבאה שלהם. ההורה של המאה ה-21 הוא בעצם הורה מאמן. 

כל משפחה, גם המשפחה שלך – היא בסיס מעולה לאימונים. במגרש הזה אפשר לאמן את הילדים שלנו לכל מיומנות שנרצה שירכוש או למיומנויות שעשויות לסייע לו כעת כשהוא ילד ולאחר כמה שנים של אימון תוכלנה לעמוד לרשותו בתור אדם בוגר. בעצם, כל סיטואציה שהילד חווה, גם היומיומיות, ללא קשר אם זו סיטואציה חיובית ושמחה או מאתגרת יותר – לנו או לו, יכולה להוות בסיס ודוגמא כדי ללמד אותו כישורים או מיומנויות שכדאי שיהיו לו – בכל יום בחיים. 

שני, בת 3.5, מתאמנת במסלול מכשולים שבנתה בגינה עם אמא שלה 

בטח יצא לך מתישהו לצפות במשחק כדורסל. ראית את מאמני הקבוצות מביטים באכזבה על השחקנים שלהם, כשהם מבינים שהמהלכים שהם הגו לא מייצרים את הקליעות לסל שקיוו ופתאום בהחלטה רגעית פורצים אל תוך גבולות המגרש וקוראים בקול לשחקנים שלהם: ״אתם לא עושים את זה כמו שצריך!״, לוקחים את הכדור מהשחקנים מצהירים בנחרצות: ״הנה, אני פשוט אזרוק לסל ואקלע במקומכם״. 

 אם היית בעצמך שחקנית על המגרש, איזו הרגשה היית חשה אם המאמן היה מתנהג כל כלפיך? אני מניחה שהיית תסכול, אכזבה או כעס. הביטחון העצמי שלך היה מתערער מאד. היית מרגישה קטנה ולא משמעותית. אולי גם היית חושבת שבעצם המאמן שלך אומר לך: ״את ממש גרועה, אני הרבה יותר טוב ממך״. 

סיטואציה שכזאת לא יכולה להתקיים במציאות. אין זה תפקידו של המאמן, בשום תחום. התפקיד האמיתי של המאמן הוא להישאר מחוץ לקווים ומשם, אבל רק משם, לכוון, להנחות ולאתגר. 

בארי בן ה- 4 משתתף באפיית עוגה 

“אני ממש גרוע. אני לא יכול לעשות את זה” 

עליך להבין שהילד שלך משחק במגרש של החיים שלו. הוא כל הזמן נמצא בלמידה של העולם והחיים שמקיפים אותו. בכל פעם שאת מרגישה שאת לא יכולה להכיל את הקושי של הילד, בכל פעם שעצם המחשבה על כך שהילד שלך אולי ייכשל במשהו צבט לך את הלב, בכל אחת ואחת מהפעמים שרצית שהוא יצליח, הצלחה אמיתית בכל מחיר, אבל בכל זאת מזגת לו כוס מים במקום שיעשה את זה לבד, ביקשת מהמורה שתתקן את הציון שהוא קיבל במבחן או כשפנית אל החברות וביקשת שישחקו איתו בהפסקה – כל פעם כזאת שעשית את הדברים האלה – חיבלת במו ידייך באפשרות והיכולת שלו לרכוש כלים להתמודדות עם החיים. 

בכל פעם שתעשי משהו עבור הילד שלך – לפתור עבורו בעיה, להסיט מכשול שייתכן והוא יתקל בו בעתיד (כי את לא רוצה שהוא חלילה ירגיש מתוסכל) – בכל פעם כזו את בעצם נכנסת למגרש ומטשטשת את הגבולות של תפקיד המאמן. את משדרת לו מסרים שהוא מבין מהם ש: “אתה גרוע”, “אתה לא יכול לעשות דברים לבד“. “אני פשוט אעזור או אעשה במקומך את מה שצריך“. 

אחרי שקרו כבר מספיק מקרים שבהם נכנסת למגרש, שעשית במקומו את מה שהיה יכול וצריך לעשות בעצמו, מנעת ממנו התמודדות חשובה. הילד שלך קולט מה קורה והוא יגיד לעצמו: “אני לא טוב“. “אני לא יכול לעשות דברים לבד”. “לכן, אמא תעשה הכול במקומי“. 

אז אם את רוצה לגדל ילד שיש לו תושייה ויוזמה, בעל תחושה של ערך עצמי גבוה, ילד שיש לו כישורים חברתיים טובים מאד וגם כושר הסתגלות מצוין, ילד עם יכולת קבלת החלטות עצמאית ונבונה, חשיבה יצירתית וכמובן ביטחון עצמי – את צריכה לאפשר לו לגדול בסביבה שכל הזמן תציב לפניו סיטואציות להתאמן בכישורים החשובים האלה. תני לו לעלות למגרש, להאמין בעצמו שהוא יכול, תני לו להאמין שתוכלו להתמודד ביחד עם כל תסכול שאולי ייווצר מעצם ההתנסות. 

דולב, בן חמש, מתאמן בשטיפת כלים 

המשמעות של ״להתמודד יחד״ אינה להיות מתוסכל איתו או ליפול ביחד איתו לתחושות שליליות, אלא להבין שיש כאן התמודדות ולבחון ביחד אילו פתרונות עומדים בפניו. “לשאת ביחד את התסכול” פירושו ללמד את הילד שלך את התחושה החזקה שהוא יכול להתמודד עם כל מצב שהוא יתקל בו, עם כל אתגר. 

ישנם לא מעט סיכונים במשחק במגרש – אפשר להיפצע, להפסיד או להרגיש תסכול, אבל השחקן שיסתכן ויחווה את אלה – ירוויח הנאה גדולה וסיפוק עצום כאשר יזכה בגביע. ואם נקביל את זה לחיים –  רק הילד שהתנסה והתמודד בעצמו בשלל סיטואציות יחוש תחושה של הצלחה בעת התמודדות ראויה וכמובן שאת תחושת הניצחון שלו אל מול עצמו. 

תשמעי סוד קטן – גם המאמן (או את בעצמך, במקרה הזה) חש גאווה עצומה וסיפוק כאשר השחקן שלו מגיעה להישגים. ביחד עם השחקן הוא חווה התרגשות גדולה בעת הנפת הגביע. 

איך תדעי האם את באמת אמא מאמנת? 

כל סיטואציה יומיומית ושגרתית היא מגרש אימונים עבור הילד שלך. בכל סיטואציה כזאת יש הזדמנות ללמוד ולבצע אימון בכל מיני מיומנויות וכישורים שהוא צריך עכשיו בחייו או יצטרך בשלב מאוחר יותר. ככל שירבו האימונים במיומנות זו או אחרת החל מעכשיו, וגם בעתיד, כך אחרי שעות אימון רבות המיומנות תהפוך לכזאת בטוח בה ובעצמו לבצע אותה. בדרך זו הוא יגיע הרבה יותר מוכן לחיים שלו כאדם בוגר. 

הדרך בשבילך לדעת אם את באמת אמא מאמנת שנשארת רק ״מחוץ הקווים״, היא לבחון מה מידת העצמאות שאת מאפשרת לילדים שלך: 

• האם את מאפשרת לו לבצע עוד ועוד פעולות בעצמו? 
• האם את מצליחה ומסוגלת לנשוך שפתיים ובעודך מחוץ לקווים לראות שהוא מתוסכל? האם כשאת מחוץ לקווים – את מעודדת אותו? מכוונת אותו  ומנחה אותו איך נכון לפעול בעצמו בלי לעשות דברים במקומו? 
• האם את בוחנת מפעם לפעם מה הילד שלך כבר יודע לעשות בעצמו? האם את מוכנה לתת לו להתנסות (גם אם במחיר שיישפך לו, ייפול לו או שהוא יתעצב?) כדי לבחון אם הוא ידווח לעצמו שהצליח? 
• ענית כן על כל השאלות? את בדרך הנכונה! 

אז איך באמת עושים את זה? בכל אתגר שניצב מול הילד שלך וגם באתגרים שקיימים לך מולו, את מוזמנת לשאול את עצמך: ״מה הייתי רוצה ללמד אותו?״ לדוגמא, הילד חוזר הביתה מבית הספר ומגיש לך מבחן במתמטיקה שקיבל בו 55. הדבר הקל הוא להביע את האכזבה שלך בקול רם – לנזוף בו או לכעוס עליו. את יכולה לומר לו שלדעתך הוא לא למד מספיק לקראת המבחן, אך כל אלה לא יהיו רלוונטיים – אלא אם הם עומדים בקנה אחד עם מה שאת רוצה שהוא ילמד. 

את רוצה ללמד אותו שעליו להשקיע ולהתאמץ כדי להצליח בחיים? אם כן, איזו תגובה ממך תסייע לך ללמד אותו את זה? אולי בעצם את מייצרת מצב שבו בפעם הבאה הוא לא ישתף אותך בציונים שלו במבחנים, הציונים הפחות טובים? 

אם אכן את רוצה ללמד אותו על השקע מאמץ – מה תהיה הדרך הנכונה לכך? גם המאמן לומד, מסיק מסקנות ומתקן דברים שלא עבדו טוב במשחק הקודם. במקרה כמו זה, המבחן שהתקבל עבורו ציון הוא המשחק הקודם. והוא יהיה רלוונטי רק עכשיו עד המבחן הבא. 

מאמנת טובה תשאל שאלות חשובות. למשל: 

• האם לדעתך הציון משקף את כמה שהשקעת לקראת המבחן? 
• אתה חושב שלמדת בדרך שהכינה אותך טוב למבחן? 
• האם יש עוד משהו שיכולת לעשות כדי להגיע מוכן יותר למבחן? 

המאמנת תזמין את השחקן להסיק מסקנות, להתאמן, להשתפר ולהתקדם. המסקנות האלה, שיביאו איתן את התיקון לקראת הפעם הבאה, הן הלמידה עצמה, ובמאה שלנו, המאה ה-21, יש לה חשיבות הרבה יותר גבוהה ומשמעותית מהציון שרשום על דף. 

בעצם את לא צריכה לחכות רק לציון. בחיי היומיום שלך ושל הילד, ללא קשר לגיל שלו, את יכולה לזמן עבור הילד שלל התנסויות, אימונים והזדמנויות לשיפור. בתחילת הכתבה צירפתי סרטון של שי, ילדה מתוקה בת שנתיים ושבעה חודשים. שי לומדת איך למזוג לעצמה כוס מים לבד. מה שהכי מקסים עם ילדים צעירים ופעוטות הוא שהם מבינים הרבה יותר טוב מאיתנו כמה חשובים האימונים האלה לכן תראי לא מעט ילד צעיר מאד שיזדמן לו להתנסות במיומנות חדשה, הוא יתנסה בה שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם עד שיוכל לדווח בפני עצמו שהצליח. כך גם שי הקטנה, מהרגע שהדגמתי לה איך ללחוץ בצורה הנכונה על הכפתור במכשיר המים ולמזוג לעצמה, היא מזגה עוד כוס ועוד כוס ובכל פעם היא מתאמנת, משתפרת, מתנסה וכמובן מצליחה. ובכל הזמן הזה היא פועלת עבור עצמה, בזמן פרטי עם עצמה, ואני, המאמנת, נשארת מחוץ לקווי המגרש. 

אימהות מהקבוצה שלי בפייסבוק שלחו לי תמונות של ילדים בשלל גילאים – מתאמנים ומתאמנים. תוכלו לראותן לאורך הכתבה. בקרוב אצלך אמא.