היא היתה בת 9 פחות או יותר וקלטתי שהתחילו לצמוח לה שערות בבית השחי.
שמחתי ונלחצתי בו זמנית.
ישר רצתי לבדוק שזה הגיוני שזה מתחיל בגיל הזה.
אחרי שגם חברה הזכירה לי שהכל היום מתחיל מוקדם יותר, נרגעתי.
אבל אז מחשבות חדשות התחילו להתרוצץ לי בראש ושוב נלחצתי. דאגתי. חששתי.
להגיד לה על זה משהו? מה להגיד לה? איך להגיד לה?
אני הרי רוצה שהיא תרגיש בנוח ללכת עם גופיה או בגד ים בקיץ.
אני הרי לא רוצה שיצחקו אליה ושהיא תיפגע, אני לא רוצה שהיא תהיה מובכת מזה.
ואני גם לא רוצה שהיא תנסה לעשות משהו לבד עם סכין גילוח ושחלילה תיפצע.
אבל רגע… אולי היא בכלל לא שמה לב לזה? אולי זה לא מפריע לה וזה רק בראש שלי?
ואם היא שמה לב אבל לא משתפת אותי.. מה זה אומר? היא לא סומכת עליי?
איףףףףףף….
האוטומט שלי הוא להגיד לה על זה משהו ביוזמתי וישר לפתור לה את זה.
“יאא ממוש, ראיתי שהתחילו לצמוח לך שערות בבית שחי…
שאראה לך איך מסירים אותן? שאקנה לך סכין גילוח?
שנקבע תור לקוסמטיקאית שלי שתוריד לך עם שעווה?”
שחלילה לא תיווצר לה בעיה והיא תרגיש משהו מכאיב סביב המאורע.
אם אני יכולה לחסוך לה את כאבי הגדילה האלו אז למה לא…
הבעיה היא שאם הייתי פועלת לפי האוטומט הזה, זה לא היה נותן מקום,
מקום לקצב שלה להתמודד עם הסיטואציה.
מקום לכאבי הגדילה שלה שעוד יופיעו בסיטואציות רבות ולא בכולם אני אהיה שם לפתור לה.
מקום לה, לרצונות שלה, לרגשות שלה, לצרכים שלה, לאדם שהיא.
ואז יש מצב שהיא היתה הודפת אותי.
אולי אפילו כועסת או מובכת ממני שהעליתי משהו שהיא עוד לא הרגישה בנוח לשתף.
זה גם יכול להשפיע על כמה בנוח היא תרגיש לשתף אותי בדברים אחרים בהמשך.
וזה… זה לא מה שאני רוצה למערכת היחסים שלנו.
כדי לעצור את האוטומט שלי ולבחור איך באמת אני רוצה לפעול,
נעזרתי בשאלה אחת שעוזרת לי כל פעם מחדש:
מה אני רוצה להיות עבורה בסיטואציה הזו? ברגע הזה?
התשובה של כל אחת מאיתנו לשאלה הזו, על אותה סיטואציה, יכולה להיות שונה לגמרי.
לרוב היא תושפע מחווית הילדות שלנו בסיטואציה דומה, מסט הערכים שלנו, ממה שחשוב לנו.
התשובה שלי לעצמי היתה שאני רוצה להראות לה שאני מקבלת אותה כמו שהיא, בקצב שלה.
השאלה הבאה שלי לעצמי היתה:
מה זה אומר? איך זה נראה כשאני מקבלת אותה בקצב שלה?
עבורי זה אומר שאני ממתינה. בסבלנות. שהיא תשתף אותי.
עבורי זה אומר שאני לא אומרת לה על זה כלום. לא מגניבה על זה הערות / מחשבות בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.
עבורי זה אומר שאני מקשיבה לה ביומיום, עם מבט בעיניים ולא נכנסת לה באמצע הדיבור שלה.
עבורי זה אומר שאני משתטה איתה כמו ילדה ומתעניינת בעולמה בסקרנות.
בסדרות שהיא צופה בהן, בחברות שלה, בבגדים שהיא אוהבת, במוזיקה שהיא שומעת.
עבורי זה אומר שאני מייצרת חלונות זמן איתה כל יום אחת על אחת.
עבורי זה אומר שאני משתפת אותה כל יום במשהו שעשיתי / קרה לי.
השקעה יומיומית, עקבית.
והמתנתי. בסבלנות. שהיא תשתף אותי.
ואז.. כשהיא באה לשתף – הקשבתי. חייכתי. שאלתי.
מה היא מרגישה, מה היא יודעת לגבי האפשרויות ומה היא היתה רוצה לעשות.
הצעתי שבחוגאמא שלנו נבדוק יחד את האפשרויות והיא תבחר את מה שמתאים לה. לגוף שלה. לקצב שלה.
וכך היה…
איך זה נראה ומרגיש מהצד שלה?
מוזמנת לראות ממש פה את נעמה שלי משתפת בדיוק על זה, מהזווית שלה.
שירן שיים, מעצבת איתך את המסע שלך עם הבת שלך.
