מהורות מתסכלת להורות ממוקדת אסטרטגיות

הורות זו עבודה לכל דבר, ולפעמים העבודה הזו מתסכלת אותנו.

בואי ניזכר רגע ביום הזה שהפכנו להיות אימהות,
יצאנו עם הסלקל מבית היולדות הסבירו לנו איך לטפל בילד שלנו, להניק, לחתל,
אמרו לנו שכדאי לישון שהוא ישן… וכל הטיפים האלה סביב הטיפול בו.

הבעיה היא שלא קיבלנו מדריך מפורט עם הוראות הפעלה כשיש איזו תקלה.
שמשהו לא עובד כמו שחשבנו, שפתאום הם משתנים לנו בגיל מסוים ומתחילים
לדרוש דברים ולהתנהג במופעים שקשה לנו איתם.
במצבים המאתגרים האלה אנחנו לא יודעות מה נכון או לא נכון לעשות או להגיב, פשוט מנחשות,
או מגיבות איך שאנחנו גדלנו שהיינו ילדות, לא תמיד אנחנו רוצות להגיב ככה,
פשוט זה מה שאנחנו רגילות, אלו האוטומטים שלנו. משפטים כאלה ששמענו מההורים שלנו,
מהרגעים האלה שאמרנו לעצמנו “אני לא רוצה להיות כמו אמא/אבא שלי”.

ובסוף אנחנו מוצאות את עצמנו אומרות בדיוק אותו דבר. פתאום לצד כל האהבה,
ההתרגשות וההתפעלות מהילד שלנו, מזדנבות להן כל הזמן תחושות שאף אחד לא הכין אותנו לקראתן.
תסכול, חוסר אונים, ייאוש, אנחנו מרגישות שאין מוצא, חוסר סבלנות,
שאנחנו מאותגרות יתר על המידה ולא עומדות בציפייה שלנו מעצמנו או מהסביבה.
הגענו להורות עם המון חלומות, אמונות וערכים שגדלנו עליהם, עם הרבה ציפיות…
ולא כולן מתגשמות כפי שרצינו. פתאום נוצר הפער.
בין ההורות שרצינו וחלמנו לבין המציאות. ומה שהכי מנהל אותנו זו הקנאה
באימהות אחרות שעושות את זה “הרבה יותר טוב מאיתנו”.

את מכירה את התחושות הללו?
את מכירה כמה הן קשות? בטח שהן יומיומיות.

קשה לנו מאוד שהילד שלנו פתאום מתפוצץ, פתאום מרביץ,
כל בוקר עובר כמו סיוט מתמשך, מד הרגשות שלו מגיע מהר מאוד מאפס ל-100,
קשה לנו שהוא לא משתף איתנו פעולה, שכל דבר לוקח לו מלא מלא זמן,
קשה לנו לראות אותו מתוסכל, קשה לנו לראות אותו שקשה לו.

צריך לזכור, ברגעים שלנו קשה מולם, לילדים שלנו קשה יותר!

זה עובד ככה,

הילד במצוקה, קשה לו, הוא מתנהג את זה.

אני מגיבה מתסכול מתחושת חוסר אונים,

הילד לא מקבל את הביטחון שהוא זקוק לו ממני והוא מחריף את ההתנהגות

ואני מגיבה שוב מחוסר אונים!

מה שגורם לנו לא לצאת ממעגל התסכול הזה.

וכמה מעגלים כאלה ביום מעלים בנו תחושות לא טובות, בעיקר תחושות של אשמה גדולה.

עכשיו שהבנו שמישהו צריך לעצור את הלופ הזה ואני המבוגר האחראי,
הגיע הזמן לפרוץ את המעגל ולהתחיל לחשוב על דרך אחרת, על אסטרטגיות.

לפני שניגע בפרקטיקה אני רוצה לשתף אותך במשהו אישי.

אני זוכרת את יום שני הזה שהלכנו יחד אני ונהוראי לקניון בבת-ים לקנות משהו קטן

ואז פתאום הוא בעט בי בקניון משום מקום, לעייני כולם…

הרגשתי בושה, הייתי פגועה, כואבת, חסרת אונים, כולם מסתכלים עליי כולם מסתכלים עליו,
ומה זה אומר עלי? ומה זה אומר עליו?

זה היה קיצוני מאוד! בחרתי לומר לו “נהוראי רגע… עצור!
אני רואה שממש קשה לך עכשיו, מה אתה צריך מאמא? מה אתה רוצה להגיד לי?”

בסופו של דבר, הוא בסך הכל ביקש את הפיצה שהוא רצה שהיא בכלל הייתה בבית!

אם אותה סיטואציה הייתה מתרחשת חצי שנה קודם הייתי כנראה מענישה,
הייתי קמה והולכת, הייתי מתרחקת ממנו.

מה גרם לי לפעול אחרת? המודעות!

המודעות נוצרה בעקבות כמה חוויות כאלו שאחריהן התחלתי לחשוב.

התחלתי לנתח את מה שאני מרגישה ומה הוא מספר לי בהתנהגות שלו.

ומצאתי את הדרך שעוזרת לי לצאת מהמעגל הזה.

באופן כללי מודעות מייצרת אצלנו ביטחון מה שמאפשר את הביטחון לבחור איך להגיב בזמן אמת.

בחירה מייצרת שליטה בסיטואציה.

וזו נקודה חשובה, כי בעבר הייתי רוצה לשלוט בילד שלי.

היום שאני יודעת שזה פוגע בו ובקשר שלנו ואני בוחרת לשלוט בסיטואציה ולא בו.

ושאני כאמא הרגשתי שאני מצליחה לשלוט בסיטואציה הרגשתי תחושה של ביטחון,
סיפוק, של מלאות, של יציבות, תחושה שאני עושה את הכי טוב שלי ברגעים הכי קשים שלי ושלו.

אז ארזתי לך 3 צעדים חשובים שיובילו אותך מהורות מתסכלת להורות ממוקדת אסטרטגיות.

הצעד הראשון: להבין מה את מרגישה / צריכה ברגע זה.

רוב הפעמים אנחנו רוצות ללמד את הילדים שלנו להגיד מה הם מבקשים, ממה הם מתוסכלים,
מה מציק להם/מפריע להם, במקום להרביץ, לזרוק חפצים, להשתטח, לצרוח….
הבעיה היא שכשהם מתנהגים ככה האינסטינקט שלנו זה לפעול מתוך הרגש שלנו,
מתוך התסכול שאנחנו חוות עכשיו, אז אנחנו צועקות, מאיימות, ולפעמים גם מענישות.
מה שנקרא – מתנהגות את הרגש שלנו – בדיוק כמוהם.

אז אם את רוצה ללמד את הילד שלך להפריד רגש וצורך מההתנהגות שלו,
את צריכה להתחיל לעשות את זה בעצמך מולו. את המודלינג שלו.
זה בסדר שאת כועסת, מתוסכלת, מיואשת…. חסרת אונים.
זה לגיטימי כל כך!!! וכדאי שתתני מקום לרגשות האלה.
ובו זמנית לזכור שבזמן סיטואציה מול הילד שלך, את המרחב הבטוח שלו. את המאמנת שלו.

אז הדבר הראשון הוא,

עצרי שניה ותחשבי מה את מרגישה עכשיו שהילד שלך מתנהג ככה?
קחי לך כמה רגעים של הפסקה מהסיטואציה (שתיית מים מאוד עוזרת, נשימות),
חזרי לילד שאת קצת פחות כועסת עליו ורק אז תגיבי, ממקום שקול יותר.

הצעד השני:

אחרי שהבנת מה את צריכה ואווררת לשניה את הרגשות שהציפו אותך
(מה שהופך אות להיות מודלינג להפרדת רגש מהתנהגות)

את פנויה לבחור איך את ניגשת לסיטואציה

את בוחרת איפה להשקיע את האנרגיה שלך בזמן הזה.

את יכולה לבחור להשקיע את האנרגיה שלך בהתנהגות שלו או להשקיע את
האנרגיה בקשר שלך מולו. במערכת היחסים שלכם.

שאני מדברת על קשר אני מדברת על הלב שלו, על הצורך שלו על הרגש שלו,
כי ככה בני אדם מתחברים אחד לשני.

שאת בוחרת להשקיע את האנרגיה במערכת היחסים, הילד שלך לומד שהוא חשוב לך,
שאת אוהבת אותו ללא תנאי בהתנהגות שלו, שאת עוגן בשבילו שקשה לו,
לא מבקרת או שופטת אותו. הוא לומד שאת מקבלת אותו בדיוק כפי שהוא.

לעומת, שתבחרי להשקיע את האנרגיה בהתנהגות שלו ואז הוא מבין שאת לא רואה אותו,
שהאהבה שלך כלפיו היא על תנאי, שברגעים שהוא מתנהג כמו שצריך
אז הוא ראוי ושהוא לא, אז הוא לא ראוי, לא מקבלים אותו.

ועכשיו השאלה היא איפה את בוחרת לשים את הפוקוס?
איפה את מוכנה להשקיע את האנרגיה שלך?

הצעד השלישי: רפלקציה

זמן מה אחרי הסיטואציה, שהעניינים התקררו.

תחשבי רגע, ותשאלי את עצמך את השאלות הבאות:

מה גרם לזה לקרות?
מה היה הצורך שלו?
מה הוא ביקש ממני בהתנהגות שלו?
מה עבד לי?
מה לא עבד לי?
איך אני יכולה לתת מענה לצורך שלו בפעם הבאה?
איך אני יכולה לפעול אחרת בפעם הבאה?

המטרה ברפלקציה היא לחשוב על דרכי פעולה ואסטרטגיות שיעזרו לי ולו
לפעול אחרת באתגר הבא שניתקל בו.

לפעמים אנחנו רק זקוקות לאדם הזה שיראה לנו את הדרך,
את הצעדים שאנחנו יכולות לצעוד כדי לשנות משהו בהורות שלנו.
אז עכשיו שיש לך את הצעדים הראשונים לצאת מהלופ המתסכל הזה.
אני מזמינה אותך להתנסות ולהתאמן מפעם לפעם על להגיב חדש ואחרת מאיך שהגבת עד היום.

היציאה ממעגל התסכול הזה תעזור לך לשמור ולחזק את הביטחון ההורי שלך
ובעיקר לשמור על הקשר שלך עם הילד שלך.

כי תאכל’ס הקשר הוא מעל הכל!