אני זוכרת, אומנם במעורפל, שבבית שלי כילדה אי אפשר היה להרגיש הכל.
שבכיתי או צעקתי או מחיתי כי כעסתי או התאכזבתי לא קיבלו את זה. צעקו עליי שאני אפסיק.
שקנאתי באחותי וכתגובה לרגש שהיה בתוכי הרבצתי לה, אז הענישו אותי.
ואני הבנתי מזה שאסור לי להרגיש הכל.
שאני מרגישה הכל, זה לא בסדר.
שאני מרגישה רגשות מכאיבים אני דפוקה. אני צריכה תיקון.
רציתי להיות אמא. תמיד. אמא ל-4 ילדים. מאז שאני ילדה בת 15,
עשיתי כאילו יש לי בטן הריון ומדמיינת איך אני אראה בהריון ואיזה אמא אני אהיה.
ואיך אני אהיה חברה שלהם. ואקנה להם הכל. ואעשה איתם הכל. ונצחק מלא.
ואני לא אצעק ולא אעניש. ואני אהיה האמא הכי טובה בעולם (הפוך ממה שהיה לי בבית).
ואז נולד עתי והתאהבתי בו ממבט ראשון. והיה סך הכל בסדר… עם קשיים כמו רוב האמהות ועדיין טוב.
תקופה של 3 שנים (וחודש) שהיינו רק אנחנו. אני יובל ועתי. ונתתי לו באמת הכל את כל תשומת הלב שלי,
האהבה שלי, הלב שלי, המחשבות שלי. כל כולי הייתי בו איתו ובשבילו.
כשהיה בן שנתיים וקצת התחלנו לחשוב על עוד ילד. אח לעתי.
רצינו את ההריון הזה ,זה היה מבחירה מלאה.
ועדיין, בחודש רביעי יום בהיר אחד משום מקום תקפה אותי החרדה, הלחץ, הפחד, הרגשות אשם.
איך יהיה? ומה יהיה? ואם יהרס לי הקשר עם עתי? ואיך אני יאהב את שניהם?
ואיך אצליח לתמרן בין הכל- בית, עבודה, ילדים, זוגיות, אני.
ואז התחלתי לשאול את עצמי- מי אני בכלל? ב-3 שנים האחרונות כל מה שהגדיר אותי זה המילה “אמא”
וזה כל מה שאני וכל מה שהכרתי. ונלחצתי שאני מאבדת אותי ואת החלומות שלי.
ועכשיו יבוא עוד ילד? בכלל הלך עליי!
והדמעות באותו יום זלגו… זלגו… זלגו.. לא הצלחתי לעצור אותן
(עד שהייתי צריכה לאסוף את עתי מהגן ואז התאפסתי, כי ככה זה אמהות לא? מתאפסות.)
בהחלטה אחת הטובות שעשיתי בחיי באותם חודשים, לקחתי ליווי של מאמנת.
אותה מאמנת החזיקה לי בתקופה הזו את היד והלב.
היא החזיקה את הילדה שבי. את האישה שאני. האמא שאני.
לאט לאט הפגנו את כל הפחדים והחששות.
התקרבתי אליי, לאדם שאני, ומשם לאמא שאני רוצה להיות, לבת זוג שאני רוצה להיות, לחברה שאני רוצה להיות.
וזה היה נראה טוב… שיש עתיד. שאני על זה!
ואז הגיע 20.1.2021 וגפו נולד! יום מאושר ללא ספק!
לא התאהבתי ממבט ראשון. בחודשים הראשונים שלו פעלתי טכני החלפתי, האכלתי, קילחתי.
אבל תוך כדי בכיתי… והרגשתי דפוקה! אמא רעה!
נכון, היום יש יותר שייח ברשתות החברתיות על זה שלא כלן מתחברות לתינוק מהרגע הראשון
ועדיין שזה הגיע אליי הביתה הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלי. הרגשתי לא ראויה להיות אמא.
כי מה החברה מספרת לנו על לידה? על הורות? על תינוק שנולד?
שזה אהבה הכי גדולה. שזה אושר שלא דמיינת. שזה כייף. שזה מרגש.. ועוד ועוד..
כמעט אף אחד לא מספר לך – על הרגע הזה בלילה שאת גמורה מעייפות מאכילה תינוק ובוכה
וחושבת לעצמך בלב- מה עשיתי לעצמי? ולמה לעזאזל?
ועל הרגע הזה במהלך היום שאתם כל היום בבית והוא בוכה ולא נרדם ופשוט כל היום תלוי
לך על הידיים ובא לך לזרוק אותו מהחלון מרוב תסכול.
ואז שעה אחרי את מאהובת ביצור הקטן הזה שהגיח לחייך.
והסערת רגשות הזאת.. שאת חווה. ואת בטוחה שאת לא בסדר. ואת כועסת עלייך.
על העולם, על בעלך, על הילד שלך ואז מרגישה עוד יותר דפוקה.
……..
ד”ר טל בן- שחר שהוא חוקר מדעי האושר מדמה את הרגשות שלנו לצינור שנמצא בין הקנה והוושת.
צינור שעוברים בו כל הרגשות המכאיבים והנעימים (אין כזה דבר רגש שלילי וחיובי..
לכל רגש יש תפקיד וכל רגש הוא חשוב)
אז עובר שם כעס, תסכול, אכזבה, קנאה, פחד, חוסר אונים- ואנחנו לא נותנים לזה מקום,
כי למי בא עכשיו להרגיש כאב? ולאט לאט הצינור הזה נחסם.
ומה קורה שצינור חסום? אז לא עובר בו יותר כלום, בכלל.
ואז גם לא יעברו בו רגשות של שמחה, אהבה, תקווה, שלווה, התרגשות.
אז נכון לא נרגיש בעוצמה רגש מכאיב אבל גם לא נרגיש רגשות נעימים.
ואהבה לא תהיה אותה אהבה.
ואושר לא יהיה אותו אושר.
ואז אנחנו חיים בחוויות חיים מצומצמת מאוד אל מול היכולת לחיות בחוויות חיים מלאה.
אני רוצה להגיד לך, שכל מה שאת מרגישה עכשיו.
זה בסדר.את בסדר.את אמא מופלאה !
ואם את צריכה אוזן קשבת. רק לדבר ואני אשתוק.
אני פה.
דניאלה
