את רוצה לחסוך מהילד שלך את הרגשות המכאיבים

אני מתה על אוכל תאילנדי.
תמיד מפליא אותי איך במנה אחת יש כל כך הרבה טעמים שונים אחד
מהשני יש מתוק וחריף וחמוץ ומלוח ותמיד יש גם משהו שאני לא מצליחה לזהות.

אם תחשבו על זה, חוויות היומיום הם כמו אוכל תאילנדי.

יש רגשות מיטיבים כמו התרגשות, אכפתיות, סקרנות, גאווה וחמלה,
ולפעמים יחד איתם, רגשות מכאיבים כמו פחד, תסכול, קנאה ושנאה.

הבעיה היא, שבאוטומט ההורי שלנו אנחנו רוצים הרבה פעמים לחסוך מהילדים שלנו את הרגשות המכאיבים.

למנוע מהם אכזבה כשהחבר שלהם פתאום משחק עם ילד אחר (״אני אשחק איתך״),
למנוע תסכול כשהמגדל שבנו במאמץ רב התפרק (״לא נורא נבנה חדש, אני אעזור לך״),
למנוע פחד כשהוא מפחד להתגלש במגלשה בפעם הראשונה (״אין לך מה לפחד זה כמו המגלשה ליד הבית״).

וכל אלה, למרות שכוונותינו טהורות ואנחנו רק רוצים לעזור, רק מפחיתים את היכולת של הילד לסמוך על עצמו.

כי איך אני יכול לסמוך על מה שאני מרגיש, אם ההורים שלי, שהם השמש והירח והכוכבים,
אומרים לי שהרגש שאני מרגיש הוא ״לא נכון״ או ״מיותר״?

מכירים את ״לא קרה כלום?״.

הוא מגיע מכוונה טובה, אבל מבטל על הדרך את מה שהילד מרגיש.
וככה יכול להסתובב לו בעולם ילד שמתחיל להטיל ספק ברגש שעולה בו.

ילד שידחיק אכזבה, צער, פחד, תסכול.
האם זה מה שאני רוצה ללמד את הילד שלי? שאין מקום לרגשות מכאיבים?
כי כמו שאמא שלי תמיד אומרת ״החיים הם לא פיקניק״ (וגם על זה יש לי מה לומר אבל זה כבר לפוסט אחר),
וסביר להניח שיום יבוא והוא יתאכזב, יפגע, יהיה מתוסכל ואפילו עצוב.

וכשיגיע היום אני רוצה שבארגז הכלים שלו יהיה לו כלים להתמודדות עם הרגשות המכאיבים האלה.
שהוא לא ירוץ אוטומטית להשתמש ב ״מדכאי רגשות״ כמו אלכוהול, סמים וכדורים נגד דיכאון וחרדה.

אולי אתם חושבים שאני מגזימה והיסטרית, ומה קשור עכשיו בכי ממגדל לגו שהתפרק,
לאלכוהול וסמים. אבל מפה זה מתחיל.

בדיוק כמו כשילד מתחיל ללכת, אני צריכה לתת לו ללמוד ליפול ולקום. אני לא יכולה לרפד עבורו
את הרחובות במזרני ג׳ימבורי שמנמנים (למרות שזה אחלה קונספט).

ויש לי עוד משהו קצת עצוב למחשבה (אם אנחנו כבר באזור הרגשות המכאיבים…):
אני לא אהיה פה לנצח לתקן עבורו את המציאות. מתישהו הוא יצטרך להתמודד איתה.

והתפקיד שלי זה לאמן אותו, גם לדעת שיש מקום לבטא את כל מנעד הרגשות שהוא מרגיש
וגם לדעת לשיים (לתת שם) לרגשות שהוא מרגיש.
(על כיצד לעשות את זה בעזרת לוח רגשות בפוסט הזה).

דמיינו חדר כושר לרגשות. בגיל צעיר הילד שלכם מאמן את שריר התסכול במשקולת
של חצי קילו כשהתפרק לו המגדל של הלגו.

את שריר העלבון במשקולת של קילו כשחבר בגן לא רוצה לשחק איתו, ואת שריר האכזבה
במשקולת 3 קילו כשהוא קיבל ציון נמוך במבחן ואת שריר העצב במשקולת 10 קילו כשחברה תיפרד
ממנו בגיל ההתבגרות ואז בגיל 25 כשהוא לא יתקבל לעבודה שהוא חלם עליה או ללימודים או לא משנה מה,
יהיו לו כלים להתמודדות, כי הוא כבר ״הרים״ רגשות מכאיבים במשקל נמוך כשהיה צעיר,
רגשות מכאיבים במשקל בינוני בהתבגרותו, ועכשיו הוא יכול להתמודד עם רגשות מכאיבים במשקל גבוה.

כי גם באוכל תאילנדי לא מתחילים במנה שמצויר לידה בתפריט ציור של שלושה פלפלים חריפים ליד,
מתחילים במנה שמצויר לידה פלפל חריף אחד.

אחרת זה יכול להכאיב מבפנים.