שלוש עשרה שנה אחורנית,
רוב האנשים סביבי בכלל לא מצליחים להגיד את המילה חינוך מונטסורי ואפילו שהיא כל כך שונה מאנתרופוסופי, עדיין מתבלבלים.
כשיצאתי לדרך שמחפשת את גישת החינוך המתאימה לאביתר, לא חשבתי רק עליו אלא גם עלינו. על אסף, עלי, על אורח החיים שלנו.
הוקסמנו מכמה גנים בהם ביקרנו ובאנתרופוסופי ביקרנו שלוש פעמים, ככה קרובים היינו להחליט.
אבל!
ספר אחד וגנן יחיד ומיוחד שראינו ב״יום עבודה״ בגן מונטסורי בכפר הירוק, גרמו לנו להרגיש בבית באופן שלא יכולנו להסביר
אבל הדמעות השקטות שזלגו מעיני תוך כדי צפיה בו, אמרו הכל.
שלוש עשרה שנה שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, עכשיו הבשילה העת.
לאורך השנים יותר מפעם אחת נדרשתי להסביר מה ההבדלים בין מונטסורי לאנתרופוסופי – לכי תסבירי שיטות כל כך עמוקות בשיחה על רגל אחת ועל הדרך.
אז הנה אני עושה קצת סדר, בסקירה קצרה של שתי הגישות, מי שפיתחו אותן ומה הם בעיני ההבדלים המהותיים ביניהן.
ובכל מקרה,
אף פוסט, אף פעם, לא יכול להחליף בדיקה אישית ופרטית שלכם כהורים לשתי גישות החינוך האלה ומי מהן מתאימה לאורח החיים שלכם ולבית שלכם.
קחו בחשבון שאני כמובן, לגמרי משוחדת והפוסט הזה מוגש כשירות לציבור ההורים עם העדפה ברורה שלי.
יש הרבה דימיון בין שתי גישות החינוך המונטסורית והאנתרופוסופית ושתיהן נמצאות בצמיחה אדירה בעולם כולו וגם בישראל,
בשנים האחרונות הפריחה המונטסורית בארץ עולה על כל דימיון ויש הרבה יותר אנשים שיודעים להגות מונטסורי באופן מדוייק.
שתי הגישות שייכות לזרם החינוך הפרוגרסיבי, בשונה משיטת החינוך המסורתית שבה התלמיד נמצא בעמדת לומד פסיבי מדמות מורה אקטיבית,
החינוך הפרוגרסיבי מתייחס לילד כלומד אקטיבי, התפקיד של הסביבה הלימודית והמורה בתוכה הוא לטפח את האקלים כך שיתאים ללמידה על פי צרכיו של הילד.
הגישות דומות בכבוד המיוחד שבו הן מתייחסות לילד כאדם יחיד ומיוחד, יצירתי ורוחני, בחשיבות של סביבת למידה טבעית, כזו שהכי קרובה לחיים האמיתיים,
רחוקה כמה שניתן מטכנולוגיה (הו המסכים, המסכים) וקרובה ככל שאפשר לאומנות ויצירה.
וזהו. בערך כאן מסתיים הדמיון ומתחיל השוני.
חשוב שתכירי את ההבדלים כי ידע מוביל לבחירה איכותית שמתאימה בדיוק לילד ואל הבית הפרטי שלך.
רודולף שטיינר, מי שהגה את גישת החינוך האנתרופוסופית היה מדען ופילוסוף שביסס את הגישה כולה על מחזורי התפתחות רוחנית שנמשכים שבע שנים כל אחד.
המשמעות הפרקטית היא שתלמידי החינוך האנתרופוסופי מעוכבים בכל מה שקשור לתהליכי למידה כמו קריאה,
כתיבה וחשבון עד גיל שבע לכל הפחות ובמקומם עוסקים עד אז באומנות ובאמונה.
ד״ר מריה מונטסורי, מי שהגתה את שיטת החינוך המונטסורית, היתה רופאה וחוקרת מוח
וביססה את הגישה כולה על תצפיות המבוגרים ותמיכה שלהם בתהליכי התפתחות טבעיים של הילד.
הלמידה המונטסורית מבוססת, נסובה ומוטמעת בתוך הסביבה עצמה באמצעות משחק המכונה ״עבודה״ ואת לימוד הקריאה,
הכתיבה והחשבון הילד מוביל ותרגילים מתאימים נחשפים בפניו כשהוא מגלה בהם עניין, מה שלרוב קורה עוד הרבה לפני גיל 6.
בגנים ובבתי ספר מונטסוריים בארץ תמצאו כיתה תלת-גילית בטווחי הגילים;
3-6
6-9
9-12
12-15 (ככל הידוע לי רק בבית הספר ״דרך הילד״ בכפר הירוק)
בבתי ספר אנתרופוסופיים הכיתה דומה מאוד לחינוך המסורתי בכך שלומדים בה ילדים באותו גיל ואת פעילות הכיתה מובילים מורים.
בכמה דוגמאות שאני מכירה הכיתה מורכבת ע״י אותם ילדים מכיתה א׳-י״ב ובכל כמה שנים המורה קבוע/ה.
הבדל מהותי ומשמעותי בין גישת החינוך האנתרופוסופית לזו המונטסורית היא ההתייחסות לאמונה
ורוח למול החיים עצמם. שטיינר האמין שילדים הם בעלי דמיון טבעי ומפותח
והלמידה מבוססת בעיקר על סיפורי סיפורים ופנטזיה וכמעט הפוך מהגישה הזו,
מונטסורי האמינה שהילד תמיד יעדיף לחקות ולשכפל את הפעילות האמיתית שמבצעים המבוגרים והאחרים בסביבתו
וכל משחק דמיון שהילד ישחק קשור באופן ישיר לחיים עצמם ולחוויית שלו בתוכם.
אז למה בחרתי דווקא במונטסורי?
האמת היא שכשביקרתי בגן אנתרופוסופי הוקסמתי מהשירים, הטקסים, הכבוד והעדינות של האווירה, כאילו הגננים היו שם רק כדי לאפשר לקסם להתרחש.
כששאלתי עוד כמה שאלות על העובדה שאין בגן צעצועים ועל חיי הקהילה של הורי וילדי הגן – קיבלתי תשובות שהיו רחוקות מאורח החיים שלי אז.
זה היה בימים שעוד עבדתי במשרד פרסום,
הייתי זו שבין לבין התוכניות, היו קוראים לה לצפות בפרסומות. אלה היו החיים שלי אז ולא ראיתי קשר אמיתי ובעיקר אותנטי,
בין הרוח והפנטזיה שקסמו לי בגן ההוא, לבין החיים שלי ואם לא להיות פוליטיקלי קורקט, לחיים עצמם.
ציטוט של מריה מונטסורי שאני מאוד אוהבת,
ממחיש את ההבדלים בצורה מדוייקת ממש:
“It is not true that I invented what is called the Montessori Method.
I have studied the child,
I have taken what the child has given me
and expressed it,
and that is what is called the
Montessori Method”
או בגרסא הפשוטה – לא נגענו.
במונטסורי עובדים עם מה שהילד מביא, עם מה שמעניין אותו, מסקרן ומלהיב אותו.
פלא שלבית הספר שאני אחת ממקימותיו בחרנו משלל השמות שעלו את השם ״דרך הילד״?
חנוך לנער על פי דרכו, גרסת מונטסורי.
למונטסורי לא היו דיעות קדומות או רעיונות מעניינים שקשורים בילדים, בחינוך או בקשר ביניהם.
היא צפתה בילדים במסגרות בהן היא עבדה והגישה כולה מבוססת על אותן תצפיות שמהוות חלק בלתי נפרד מגישת החינוך עצמה עד היום.
אם אנחנו באמת ובסקרנות נצפה בילדים, חלקם יקראו, יכתבו וילמדו הרבה לפני גיל שש
וחלקם לא ובכל מקרה אין איזה סטנדרט להגיע אליו בסוף שנה או לקראת המיצ״ב, לא דוחפים ילד ואז הוא לא ״מתקשה״,
לא דוחים ילד שרוצה לרוץ קדימה בשם המכנה המשותף הנמוך בכיתה, אין מכנה משותף! יש את הקצב, האישי, של כל ילד והוא מכתיב את מה ואת מתי הוא ילמד.
כבוד לילד, לקצב, לדרך, הרבה כבוד!
והאמת היא שהיתה בי איזו רתיעה מסיפורי הפנטזיה בגישה האנתרופוסופית, כילדה וכמי שמאז ומעולם היתה סקרנית לילדים,
הרגשתי שיש כאלה שלא מבינים פנטזיה, במקרה הטוב ובמקרים אחרים הפנטזיה פשוט הפחידה אותם. גם אותי, עד היום.
הרגשתי שילדים יעדיפו סיפורים מהחיים שלי על פני כל סיפור פנטזיה שאמציא או אקריא.
וגם זה הבדל משמעותי בין הגישות.
ילדים צעירים משחקים באופן שמושפע מהחיים האמיתיים שלהם, מהתנסויות שחוו ואפילו שהם יכולים לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר.
– כמו למשל חתיכת קלקר שהופכת לעוגה – הם לא ילכו עוד הרבה יותר רחוק מזה.
הם לא ילכו הרבה יותר רחוק ממה שמוכר להם מהחיים עצמם. פנטזיה, זה בכלל עניין של מבוגרים…
כשחיפשתי חומר קריאה על שטיינר (לקח לי זמן לחבר לאנתרופוסופיה, הגישה נקראת ככה רק בארץ,
בעולם היא ידועה כ״וולדורף״) מצאתי ביקורת על היושרה של הגישה המדעית שהציג.השקפת העולם שלו על המדע, האבולוציה ובכלל, עברה דרך פריזמה ספציפית מאוד הוא האמין בקררמה וגלגול נשמות,
האמת היא שהוא האמין בגלגול נשמות מסוג מסויים מאוד, כזה שיכול לבטל את ההבדלים בין גזעים.
העמותות על שם וולדורף או שטיינר בעולם טוענות לחינוך כולל שאינו מקיים אפליה גזעית, אבל אם הולכים קצת אחורה אפשר למצוא ציטוטים
מהרצאות שנשא בשנות ה-20 של המאה הקודמת על בלונדינים ואינטלגנטיים לעומת חומים ופחות.
אני יודעת שזו אינה השקפת העולם של החינוך האנתרופוסופי בעולם כיום, וודאי לא בישראל ועדיין.
לי בזמנו – זה הספיק.
אם תרצו להרחיב דעת אז הנה אתר הכולל את ציטוטי הבלונד שלטענתם הוצאו מהקשרם ומציג טיעונים בעד השיטה –
ואתר נוסף שמציג טיעונים נגד השיטה –
כשביקשתי ללמוד עוד קצת על גישת החינוך האנתרופוסופית, היא היתה פתוחה רק למי שילדיו כבר נרשמו לבתי הספר והגנים ואני רציתי להכיר את הגישה טרום ההרשמה.
את העניין הזה לא הצלחתי להבין בזמנו וכשחיפשתי עוד מידע, לא הצלחתי להבין איך מיושמים היום הרעיונות החינוכיים שלו מאז.
נקודת דמיון נוספת, לא החשובה ביותר אבל אחת החשובות עבורי, היא האסתטיקה של החגיגות והצעצועים האנתרופוסופיים.
אני מודה שיותר מפיה אחת מסורתית היתה תלויה במובייל בחדר של אביתר ואלה אפילו שבסוף החינוך שלהם הוא מונטסורי.
גם משחקי מונטסורי מתהדרים באסתטיקה מרהיבה והאמת היא שבלימודי אסיסטנט של AMI שאני בעיצומם בימים אלו ממש,
אני מבינה איזה תפקיד חשוב יש לסדר וליופי של התרגיל והסביבה המונטסורית דווקא בתרגילי כישורי חיים ולא רק בעזרי המונטסורי המוכרים.
גישת החינוך המונטסורית בשנת 2020, עדיין קרובה מאוד לרעיונות המקוריים של ד״ר מריה מונטסורי שעמלה על פיתוח בתי הספר והדרכות המורים
בגישה הזו ופיקחה עליהם במשך קרוב לחמישים שנה. השיטה הזו היום היא מדעית ומבוססת ראיות, על המדע שמיישר קו עם מה שמונטסורי הבינה
לפני כמעט מאה שנים, תוכלו לקרוא בספרה של אנג׳לין סטול ליליארד, פרופסור לפסיכולוגיה שאספה מחקרים מתחומים שונים –
״מונטסורי: המדע שמאחורי הגאון״. סורי, הוא כתוב באנגלית בלבד…
אם קראת עד כאן
סביר להניח שאת מחפשת שיטת חינוך שונה מהמערכת המסורתית והמיושנת.
האם די בסקירה הקצרה הזו כדי לבחור באופן שרירותי בכל גישה שונה?
אני לא בטוחה.
כמה נקודות חשובות לפני שתבחרי מסגרת חינוך:
1. תצטרכי לכתת רגליים להכיר מקרוב בתי ספר בשתי הגישות.
2. אני ממליצה לך לבחון מקרוב את צוות המורים ואת ההכשרה שקיבלו, מאיזה מוסד רכשו אותה והאם הוא מוכר, מוערך וותיק בארץ או בחו״ל.
3. בדקי את שנות הניסיון שצבר צוות החינוך, ואת התמיכה שהם מקבלים להעמקת היכרותם עם גישת בית הספר לאורך השנים, האם מתקיים סופרוויזן?
פיקוח ממוסדות רשמיים של הגישה? בארץ? בעולם?
4. בקשי לצפות בשעה אחת לפחות בבית הספר, בכיתה פעילה, עם ילדים אמיתיים. אין יותר טוב מלהרגיש את חווית
הלמידה כדי להחליט אם תתאים לילד הספציפי שלך.
כשהייתי אחראית על חשיפת בית ספר ״דרך הילד״ מטעם הוועד המנהל של העמותה שהקמתי, אפשרתי להורים לילדים מתעניינים להכנס אל
הכיתה ולצפות בילדים עובדים בה למשך קרוב לשעה.
הייתי כל כך בטוחה באפקט החזק והשונה של מה שיצרנו ואחריו כמעט שלא נשארה לי עבודת שיווק.
5. דברי עם הורים של תלמידים בוגרי בית הספר ובקשי ללמוד מהם כיצד השתלבו בבתי ספר אחרים ובחיים עצמם.
בקשי לשמוע את האמת כולה בלי לייפות או לעגל אותה ואז דברי עם לפחות עוד משפחה אחת.
6. אם את יכולה – דברי עם ילד בוגר הגישה החינוכית, תוכלי לראות איך ״זה״ נראה באופק.
7. בכל מקרה תני לאינטואיציה שלך מקום, אם זה מרגיש לך ״בבטן״ תסמכי עליה ואם לא, המשיכי לחפש.
ושני טיפים אחרונים לפני שאת בוחרת מסגרת לימוד כזו או אחרת לילדייך:
הטיפ הראשון :
אין כזה דבר ״ברוח״! מונטסורי או אנתרופוסופי זו לא רוח זו פרקטיקת הוראה ואקלים למידה ובדרך כלל גנים ובתי ספר שמוכנים להתחייב רק לרוח השיטה,
זה אומר שההכשרה שלהם חלקית, לא מלאה ולא מקיפה.
זה בדרך כלל אומר שלא דבקה בהם התשוקה והבעירה ללמוד ולהכיר את השיטה לעומק וזה אומר שלפעמים הבלבול שה״רוח״ יוצרת,
לא פחות קשה לילד מאשר מערכת החינוך המסורתית ממנה את מבקשת לחמוק.
והטיפ השני והאחרון ומניסיוני האישי:
החשוב ביותר: תבדקי האם ילדיהם של הנהלת בית הספר וצוות המורים לומדים בבית הספר עצמו או מתחנכים בשיטה בה הם מלמדים.
הרי לא יעלה על הדעת שאשת צוות מונטסורי תבחר בי״ס אנתרופוסופי לילדיה ולהיפך, נכון?
לא הגיוני בעיני שמי שנושמת את אחת מהגישות האלה ומבינה אותן לעומקן, תבחר לילדיה בתי ספר מסורתיים או אחרים. אנשי החינוך האמיתיים בשתי הגישות,
הם אלה שחיים את הגישה החינוכית ברגליים שלהם, בבית שלהם, במסגרות החינוך שבחרו לילדיהם ובכלל כאלה שהמשפחה שלהם,
הילדים שלהם, יכולים להיות הוכחה ניצחת לשיטה.
תסתכלי על ילדי הצוות, אם את רואה בהם את הילדים שאת רוצה לגדל – לכי לשם.
אם לא – זה סימן שאת צריכה להמשיך לחפש.
ובסוף ובהתחלה, אפשר לבחור בקפידה מסגרת חינוכית לילד זה לא מספיק. אם המסגרת תהיה לעילא ולעילא והבית
לא יכיר אותה לעומק וימשיך להעניק לילד את הסביבה שככה בחרתם בקפידה – מה עשית בזה בעצם?
ואם כל השיח הזה רחוק ממך ויש לך ילד או ילדה מתחת לגיל 3, אל תחכי לרגע האחרון!
הצטרפי לקורס המונטסורי שיצרתי ביחד עם מומחית המונטסורי הוותיקה והמנוסה בישראל,
מי שבתי הספר המונטסוריים המובילים כאן מושתתים על תוכניות הפדגוגיה וההתאמה לעברית שהיא יצרה.
מי שליוותה ובחלקם מלווה אותם עד היום
(ביס אדם וסביבה בגעש, דרך הילד בכפר הירוק, נוף ילדות במקווה ישראל, החופש להיות בכפר סבא ועוד) – ענבר אופק
כי הרבה לפני הגן או בית הספר חשוב מה קורה – בבית הפרטי שלך.
ואני מקווה שהפוסט הזה רק פתח לך את התיאבון להמשיך ולבחון ולחקור את שתי הגישות האלה או רק אחת מהן.
