הילד שלך לא רוצה להתלבש לבד – ויש לו סיבות!

בוקר, השעה כבר 07:45.

אני ממהרת לעבודה, עייפה.
והוא נשכב על הרצפה ולא מוכן להתלבש.

“את תלבישי אותי” הוא אומר לי.
ואפילו מחייך את החיוך הממזרי שלו כי הוא יודע שזה הרי בסוף מה שיקרה.

אני מרגישה שהוא לוחץ לי על כלללללל הכפתורים!
אני מרגישה זלזול, זעם, עלבון וחוסר אונים מטורף,
אני יודעת שהוא יודע להתלבש בעצמו, בגן הוא עושה את זה לגמרי לבד –
אז למה הוא לא עושה את זה בבית?!

בתור אמא צעירה, אני מסתכלת על כל האמהות הותיקות והמנוסות בכניסה לגן.
הן מתוקתקות, הילדים שלהן מתוקתקים,
ואני בטוחה שזה לקח להן 3 דק’ על השעון בבוקר.
כשאני חושבת עליהן כשהילד שלי מסרב לי,
אני מרגישה עוד יותר כישלון.

אז אני כבר מנהלות מולו דיון עלבון, במקום לעצור ולחשוב: למה בעצם זה קורה?
או שאלה יותר טוב: מה הוא מבקש ממני בהתנהגות שלו?

הנה. קבלי  2 סיבות/אפשרויות למה:

 האחת – עצמאות יוצאת מתוך תלות.

אם תחשבי על זה, בתוך המילה independence (עצמאות) יש את המילה depend (תלוי)
הילד שלך חייב קודם כל להיות תלוי בך, להישען עלייך, לדעת שאת מקום בטוח עבורו.
כשהוא ירגיש שהוא בטוח, ואת העוגן הקבוע שלו, הוא יוכל לצאת החוצה ולהיות עצמאי בעולם.

איך הוא ירגיש ככה? קודם כל כשהצרכים הריגשיים שלו יקבלו מענה.
ובראש ובראשונה הצורך בתשומת לב.

כי כל אדם, וכל ילד, זקוק שיראו אותו. זקוק למנה של יחס מזוקק וטהור ששייך רק לו.
אם היינו משוחחות בטלפון זו השאלה הראשונה שהייתי שואלת אותך: “יש לכם חוגאמא?”
כי אם יש לנו זמן יחד, ואנחנו מבלים, וכיף לנו, אני מרגיש את מיכל תשומת הלב שלי מתמלא,
אם אני יודע שחוגאמא שלנו קורה בכל שבוע אני לא מרגיש צורך להילחם עליו.

מה בעצם קורה כשאני מסרב להתלבש ואמא מלבישה אותי?
או אפילו לא מלבישה אותי, אבל צועקת לי מהמטבח להתלבש, באה לבדוק אם כבר התלבשתי או לא?
או אפילו זורקת לעברי “נו כבר מתי תתלבש?!” אני מקבל תשומת לב.
זו אולי לא תשומת הלב שהייתי שמח לקבל אבל היא מספיקה לי,
בתוך ילד צעיר, כי אני זקוק לה בכל תצורה.
אם אנחנו נוודא שהצורך הזה מקבל מענה, כנראה שמלחמות הבוקר יפחתו אם לא יעלמו כליל.

 השנייה – לא מתרחש תהליך למידה.

ילדים צעירים מבינים את העולם בצורה קונקרטית ומוחשית.
ככה הם גם לומדים את התגובות ההוריות שלנו.

כשאני רוצה ללמד את הילד שלי עצמאות,
לדוגמא: ניגשת אליו בבוקר, ואומרת לו:

“איתן שלי, אתה יודע להתלבש בעצמך, אני סומכת עליך שתתלבש”.

הילד שלי רוצה ללמוד את ההרגל החדש מול ההרגל הישן.
אז הוא אומר לי – “אני לא רוצה. תלבישי אותי את.”
אני אומרת לו “אתה יכול בעצמך”.
הוא מוחה בחזרה, ואחרי 20 דק’, אני ממהרת ומלבישה אותו.
הילד שלי פגש סוג אחד של תגובה. האם התרחשה כאן למידה? לא.

אז למחרת הוא קם בבוקר ומחפש ללמוד שוב את ההרגל החדש מול ההרגל הישן.
ממש כמו ילד שלומד לטפס על מדרגות.
הוא יעלה וירד שוב במדרגות ושוב ושוב עד שהוא ישלים את תהליך הלמידה
וימשיך ללמידה הבאה.

הוא שוב אומר לי “אני לא רוצה, תלבישי אותי את…”
אבל הבוקר יש לי זמן ואני נחושה שהוא יתלבש בעצמו,

אז אני אומרת לו “בוקר טוב איתני, אני סומכת עלייך שתתלבש בעצמך”
ולמרות שהוא מסרב, אני לידו, נותנת לו מענה לתסכול אבל לא מלבישה אותו,
עד שהוא מתלבש בעצמו ואנחנו יוצאים לגן.

הילד שלי פגש סוג שני של תגובה. האם התרחשה כאן למידה? לא.
כי עכשיו יש לילד שלי 2 תגובות הוריות שהוא חווה אבל עדיין לא יודע
איזו תגובה הוא יפגוש מחר בבוקר.

בשביל שיתרחש תהליך למידה הילד הצעיר שלנו זקוק לעקביות.
הוא זקוק לפגוש את אותה התגובה בכל בוקר או את אותה התגובה
בהרגל החדש שאת רוצה ליצור בבית.

גם כשהוא מתוסכל, גם כשהוא מבולבל, גם כשזה מכעיס אותו,
אם הוא יפגוש מולו את אותה האמא, עם אותו הטון, באותה התנוחה,
אומרת את אותו המשפט,

רק ככה יושלם תהליך הלמידה.

קחי לך משהו אחד שהיית רוצה ללמד את הילד שלך לעשות בעצמו בבוקר,
אפילו פעולה אחת מתוך הפעולה הגדולה שנקראת “להתלבש”,
ואליה תגיבי באופן עקבי בשבועיים הקרובים.

באותה התגובה, באותו הטון, באותו מנח הגוף. כי רק ככה יושלם תהליך הלמידה.
מה אומרת? הולכת לנסות?