“מופרע” או “מופרע קשב” מה את מעדיפה?

“אני מתלבטת אם לאבחן את הבן שלי, כי אני מפחדת שיתייגו אותו”
ככה התחילה השיחה שלנו.

היום זו בכלל לא שאלה בעיני, אבל כשעלתה השאלה אם לאבחן את הבן שלי
גם אני התלבטתי מאוד, ואפילו חששתי מאבחנה כזו.
בעיקר חששתי כי, במחשבה שלי, אם יש לזה כותרת אז זהו זה סופי,
הגורל שלו נקבע ואין מה לעשות יותר.

בזמנו, לא ידעתי שהאבחון הוא רק ההתחלה, הוא רק הפתח בדלת
שמאפשר באמת באמת לעזור לילד שלי ולשנות את חווית חייו לטובה.

אבל כמובן, שלפני שאני מייעצת או מאמנת, אני צריכה להבין את הסיטואציה.
לכן, ביקשתי שתספר לי על הילד שלה, מה קורה איתו בגן ומה עורר את ההתלבטות שלה.

היא סיפרה שהבן שלה בגן חובה, רגע לפני העלייה לכיתה א’,
שהוא ילד מקסים אבל מאוד מאוד קשה איתו.
בגן הוא כל הזמן מפריע, צועק ומשתולל.
כל הזמן קם מהמפגש ואם הוא לא קם אז הוא מציג לילדים שיושבים לידו.

וכאן, היא עצרה רגע לנשום, ושמעתי שהיא בולעת את הדמעות לפני שהיא המשיכה לספר:
שכמעט כל יום היא מקבלת טלפון מהגן והבן שלה מספר לה שהגננת כל הזמן נוזפת בו.
בפגישה עם הגננת, הגננת אמרה שאולי יש לו הפרעת קשב ושכדאי ללכת לאבחון.

בשלב הזה היא כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות. כל הרגשות שעצרה בפנים
תקופה ארוכה, הפחדים, התסכול, הכעס שיש בה עליו, הכעס שיש בה על הגננת,
הכעס שיש בה על עצמה שקשה לה עם הבן שהיא כל כך אוהבת, כולם יצאו החוצה.

אחרי שנרגעה, היא אמרה שהיא כל כך מפחדת שיגידו שיש לו הפרעת קשב ומעכשיו
יתייגו אותו בגלל האבחנה הזו. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב.
היא נורא רוצה שאחרים יצליחו לראות את התכונות הטובות שלו.
אלו שגם לה לפעמים קשה לראות. ושאם יהיה את האבחון הם יפסיקו לחפש אפילו.

ואז היא שיתפה, בקול חלש של ייאוש, שגם בבית מאוד קשה להם איתו.
שהוא שואב את כל תשומת הלב של ההורים.

הוא לא מקשיב, הוא לא יושב כמו שצריך ליד השולחן בזמן האוכל.
שלא כל כך מזמינים אותו לחברים כי ההורים לא אוהבים שהוא עושה בלגן.
ואז בשביב של תקווה אמרה שהוא עדיין צעיר והיא מקווה שכשהוא יתבגר הכל יסתדר.

בשלב הזה, כל מה שרציתי זה לחבק אותה ולקחת ממנה את הכאב.
אחרי שנתתי לה רגע להירגע, להסדיר נשימה

שאלתי אותה עוד שתי שאלות קשות:

1. מה היא חושבת שחושבים על הבן שלה עכשיו?
2. מה היא חושבת שהבן שלה חושב על עצמו?

היא לקחה נשימה ואמרה:
שחושבים על הבן שלה שהוא ילד מופרע
ושהיא חושבת שהבן שלה חושב שהוא ילד רע, כי כל הזמן כועסים עליו ומעירים לו

בשלב הזה גם לי עלו דמעות בעיניים.
אבל לא הרפיתי, ושאלתי אותה מה היא היתה רוצה שיהיה?
והיא אמרה שהיא רוצה שיהיה לבן שלה טוב ושהוא ידע שהוא טוב ואהוב.

ואם היו אומרים לך שאולי הוא לא רואה טוב וצריך לבדוק אם הוא צריך משקפיים,
או שאולי הוא אלרגי למשהו וצריך לעשות לו סדרה של בדיקות,
מה היית עושה? שאלתי אותה.

כמובן שהייתי לוקחת אותו לעשות את כל הבדיקות שצריך. והייתי מסבירה לו מה גילו
והייתי דואגת שיקבל את הטיפול שהוא צריך. ככה היא אמרה.

אז למה את מתלבטת לעשות לו אבחון להפרעת קשב?
בשלב הזה, שוב פרצו הדמעות והיא אמרה חוששת שהאבחון הזה יהיה כמו כתם עבורו.

אז הזכרתי לה, שפעם היו צוחקים על ילדים עם משקפיים והיום זה נפוץ מאוד וכבר לא בושה,
ופעם לא באמת ידעו איך לעזור לילדים שאובחנו עם הפרעת קשב,

ואולי באמת האבחון ייצר סטיגמה לילדים וגרר יחס בהתאם בלי שניתנה לילדים עזרה,
אבל היום יש הרבה יותר ידע והבנה והכלה והיום יודעים לעזור לילדים וגם למבוגרים
עם הפרעת קשב להבין את עצמם ולפתח אסטרטגיות להתנהל טוב ביחד עם הפרעת הקשב.

והיא הבינה בסוף,
שלקחת את הבן שלה לאבחון זה הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות עבורו.

שהיא לא רוצה שיתייגו אותו כמופרע
ושאם יש לו הפרעת קשב עדיף לדעת כדי שהיא תוכל לתת לו את הכלים להצלחה
ולאהבה עצמית, וכדי שהיא תוכל לגייס את בית הספר לעבודת צוות כדי לעזור לו
לחוות הצלחות, כדי שהוא ירגיש שייך ורצוי ובעל ערך בבית הספר.

אחרי פגישת הייעוץ הזו הבן שלה עבר אבחון, ובאמת יש לו הפרעת קשב
והיא הגיעה לתהליך אימון הורים לילדי קשב.

היום היא רואה את הילד שלה באור אחר לגמר:
היא למדה להכיר את הפרעת הקשב שלו
היא למדה לזהות את החוזקות שלו ולעזור לו לראות אותן.
היא למדה ולימדה אותו להכיר את הרגשות שלו וכלים לשפר את הויסות הרגשי שלו.

האווירה בבית שלהם השתנתה, כי היא יודעת איך לעזור לו להיטען באנרגיה
כשהוא צריך, ואיך לעזור לו לפרוק מתחים ותסכול כשהוא צריך.

היא למדה היכן הוא צריך אותה שתתמוך בו
ומה ומתי הוא יכול לעשות בעצמו וצריך שהיא תתן לו מרחב להתנסות ולעשות.

יש לכם ילד עם הפרעת קשב, ואתם מתלבטים מה כדאי לעשות,
מוזמנים לפנות אלי דרך האתר או בווטסאפ בטלפון 054-5761133
בואו נדבר ואני בטוחה שאוכל לסייע לכם,