המשפחה שתמיד חלמתי שתהיה לי

רציתי משפחה.
כל כך רציתי ילדים שכבר לא הייתי מסוגלת לחכות עוד יום אחד אחרי החתונה.
ידעתי בליבי שנועדתי להיות אמא. הרגשתי בשלה, ידעתי כמה דברים על גידול
ילדים אז גם הייתי מלאה בבטחון או כך חשבתי לפחות.
על הבטחון שירד לי מיד אחרי הלידה… לפוסט אחר.

אני כאן כדי לספר על מה חשבתי שאני אמורה להיות בשביל הילדים.

חשבתי שאני צריכה לחנך, ללמד, להסביר, להתמודד, לבחור מלחמות.
לגדל אותם ולהכין אותם לחיים האמיתיים.
באמת מה שחשבתי, שככה זה.
שזה לא פשוט לגדל ילדים, שגם אנחנו לא היינו כאלו “קלים”
וההורים שלנו התמודדו וגידלו אותנו.
אז ודאי שגם אנחנו נצליח. “הם עברו הכל” וגם אנחנו כנראה…
גם אם בדרך יש הפתעות, קשיים ואתגרים.

זה לקח לי זמן. הרבה זמן.
כמה שנים להבין שזה לא חייב להיות ככה.
לקח לי הרבה זמן להבין שאני מפספסת פה משהו אחר.
משהו כזה שלפעמים יכול להישמע כמו פנטזיה.

שיהיה פה כיף. (גדול מידי נכון?)
אני מתכוונת לזה, שהמשפחתיות שלנו מבוססת על
מערכת יחסים. טובה, נעימה, הדדית, פתוחה.
עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי המפקדת פה.
ואני לא מעוניינת. באמת שלא.

כי למדתי משהו. והבנתי משהו.
מכל הימים האלו שבהם הרגשתי שזה לא מה שחלמתי.
מכל הלילות בהם הנחתי את הראש על הכרית מלאה ברגשות אשמה.
מלאה במחשבות ושאלות כמו “איך אפשר אחרת בכלל?”

בבסיס שלנו כמשפחה נמצאת מערכת היחסים שלי איתם.
שבה אני האמא.
ויחד עם זאת חברה, דמות משפיעה, דמות שמאמינים בה ולה.
מתוך מערכת היחסים הזו.
לא כי אמרתי, לא כי ציוויתי ולא כי “אני יודעת”.
אלא כי יש פה הפרייה הדדית.
הוא מלמד אותי כמו שאני מלמדת אותו.

ומהטעויות איתה אני צומחת כאמא.
מהבקשות שלהם אני מבינה מה חשוב להם.
לפעמים ההערות שלהם מאירות לי כמו זרקור על משהו שאני לא שמתי לב אליו.

זה לקח לי זמן להבין.
ואפשר אחרת.

מזמינה אותך ביחד איתי לגלות את הדרך שלך,
את זאת שתתאים להתפתחות של האימהות שלך ולהתפתחות של התינוק שלך.