אני זוכרת את אותן הפעמים בהן פחדתי להישאר בבית
רק עם שתי הבנות שלי, פחדתי שלא אדע איך להתמודד.
פחדתי שלא אצליח להבין את הצורך של כל אחת.
פחדתי שלא אצליח להישאר רגועה.
פחדתי שאחת מהן תקנא בשנייה.
פחדתי, כי הרגשתי שאין לי שליטה.
אני גם זוכרת איך באופן פרדוקסלי פחדתי לצאת עם שתי הבנות שלי מהבית.
חשבתי שלא אצליח להסתדר במידה ואחת מהן תביע קושי ומחאה.
נמנעתי.
נמנעתי מללכת איתן לגינה.
נמנעתי מללכת איתן לסופר ולחנות הצעצועים.
נמנעתי מללכת למפגשים עם חברות ביחד איתן.
נמנעתי מלבלות איתן יחד, כי לא סמכתי על עצמי שאדע להתמודד.
התביישתי.
העדפתי להימנע, כדי לא לשלם את מחיר הבושה.
בושה שארגיש אם אחת מהן תשתטח על הרצפה בחנות.
בושה שארגיש אם אחת מהן תצעק,
כי היא רוצה לקנות משהו שאין כרגע בכוונתי או ביכולתי לקנות.
בושה שארגיש אם אחת מהן חלילה תביע את רצונה בכוח מול כולם.
נמנעתי, כי מה ההתנהגות שלהן אומרת עליי כאמא?
מה ההתנהגות שלהן אומרת עליהן ואילו ילדות אני מגדלת?
חשבתי ואמרתי לעצמי שאני בטוח לא אעמוד בזה.
הפחד והבושה ניהלו אותי, ולכן נמנעתי.
הרגשתי חסרת מסוגלות, חסרת ערך וחסרת ביטחון.
כשאנחנו נמנעות אנחנו לא מנסות, כדי לא לחוות קושי ורגשות מכאיבים.
ההימנעות היא מנגנון הגנה שבנינו סביבנו, באמצעותה אנחנו
שומרות על תחושת הערך והשייכות שלנו.
כשאנחנו נמנעות אנחנו בהכרח לא פתוחות לחשוב על השאלה-
איזו עוד אפשרות יש?
יכול להיות שללכת איתן לגינה או לקניון לא יהיה נורא כמו
התסריט שרץ לנו בראש?
יכול להיות שנרגיש את הבושה ונצליח לצידה להגיב כמו שאנחנו רוצות?
יכול להיות….
יכול להיות שגם יהיה לך קשה, אמא.
שהתסריט הנורא שאת מדקלמת לעצמך בע”פ יקרה.
יכול להיות שתרגישי חוסר אונים, חוסר שליטה, בושה ועלבון.
הרגשות האלו הם כל כך טבעיים.
את יודעת מה, אמא? אני יודעת שאת יכולה.
את תעמדי בזה,את תחווי את הקושי וממנו תצמחי.
את תחווי את הבושה וממנה תצמחי בעוד סנטימטר,
כי את אנושית ואת יכולה להרגיש הכל מהכל.
את תחשבי מה בשליטתך לעשות אחרת בפעם הבאה.
הכי חשוב בעיניי שאת תביני שההתנהגות של הילדים שלך, לא אומרת עלייך דבר.
ההתנהגות שלהם לא אומרת דבר על האמא שאת.
ההתנהגות שלהם זו כרגע הדרך לומר לך את מה שהם עדיין לא יודעים להגיד לך במילים.
גם הימנעות היא צורת התנהגות, ואני כאן כדי לעזור לך לקפוץ למים.
איילת.
