״אתה כבר גדול״ היא לא באמת סיבה להיגמל ממוצץ

בראשית ברא אותנו אלוהים בצורה כזו שלא נוכל לשמוע בכי של תינוק.

טוב לא יודעת לגבי אלוהים, אבל מבחינה אבולוציונית, אנחנו מחווטים ככה שנרצה למצוא,
וכמה שיותר מהר, את הפתרון שיספק את הצורך של התינוק ולהחזיר אותו לרגיעה.
מוצץ הוא אחד מהפתרונות האלה. הוא זמין ומהיר ונמצא הרבה פעמים בשליטתנו, עד לרגע שכבר לא.
אני זוכרת את אותו אחר הצהריים בגינה, כשגיליתי לחרדתי ששכחתי להביא מוצץ.
מהר מאוד גם מיקה גילתה, ומשם הדרך לטנטרום הייתה קצרה.

מתישהו בדרך התינוק שלנו לומד לייצר הקשר בין שני דברים. במקרה הזה- קשר בין מוצץ לבין רגיעה.
כי אין מה לעשות, בתחילת דרכם בעולם תינוקות לומדים לתקשר ע״י בכי.
בכי של רעב, בכי של עייפות, בכי של ״אמא בחייאת הייתי רגיל להיות עטוף 9 חודשים תני לי מגע״,
והרבה פעמים לא נדע מה הסיבה לבכי, וכדי להפסיק אותו (כבר הבנו שזה אבולוציוני) ניתן מוצץ.

וזה בסדר גמור ונורמלי לגמרי שניתן מוצץ, זה תפקידו הרי, לא?! להרגיע. ובמקום הזה
גם אנחנו צריכים את רגיעה, במיוחד אם אנחנו באיילון והתינוק מאחור לא מפסיק לבכות כבר 20 דק׳.

ואז מגיע הרגע, שהרבה פעמים אנחנו אלה שמחליטים עליו, שדי. ״הוא כבר גדול״. והוא המון עם
המוצץ ויש שם כבר תלות שאנחנו מעוניינים לנתק, רק ש-אופס- הפעוט שלנו לא רוצה להיפרד.
המוצץ עוזר לו לווסת את הרגשות המכאיבים ולהירגע, ואנחנו מצפים ממנו לומר למוצץ די ויאללה בי.

בפועל, לילד לוקח זמן לסגל אסטרטגיה חדשה להרגעה ומה שאנחנו נראה זה טנטרום.

טנטרום הוא התנהגות. התנהגות שלרוב לנו קשה לשאת. זוכרים שככה אנחנו בנויים?
הילד יבכה בכי מתמשך, ירקע ברגלים, ישתטח על הריצפה ואנחנו נרצה להחזיר אותו לרגיעה וכמה שיותר מהר.
ומרוב הרצון להרגיע, אנחנו הרבה פעמים עושים טעויות. מבטיחים פרס, מאבדים סבלנות, צועקים, מענישים
ולפעמים אפילו נחזיר את המוצץ.

אנחנו שוכחים את כל הפעמים שהוא בכה ואנחנו דחפנו מוצץ,
לפעמים בלי לברר בכלל מה באמת הסיבה לבכי.

אז מה עושים?
בשלב הראשון, במידה והרצון להיפרד מהמוצץ לא בא מהילד,
אני רוצה להבין מה הסיבה שבגללה אני רוצה שהילד ייפרד מהמוצץ.

זאת תהיה הסיבה – הריזן וואי- שאתווך לילד.
לדוגמה: המוצץ גורם לשיניים להתעקם/ המוצץ פוגע בדיבור.

אני רוצה לתת לילד סיבה קונקרטית, ולא, ״אתה כבר גדול״ זאת לא סיבה.
אגב, אם זאת הסיבה שעולה לך לראש, אני מזמינה אותך לברר מה באמת מפריע לך
(אולי בעצם מפריע לך מה יחשבו עליך כשיראו את הילד שלך עם מוצץ?).

בשלב השני נרצה להפחית את השימוש במוצץ, למשל להגביל את השימוש במוצץ לבית או לשינה בלבד.
זה לא קורה ביום אחד, ולפני כן נעשה הטרמה:

נסכם עם הילד על יום שבו נתחיל להשתמש במוצץ רק בבית/ רק בשינה.
נכין טבלת ספירה לאחור (ילדים בגיל צעיר לא יכולים לתפוס מונחים מופשטים כמו מחר/ שבוע הבא,
ולכן נצטרך להראות להם באופן מוחשי כמו טבלת ספירה לאחור).

וזה מוביל לשלב השלישי: שלב הפרידה.

גם פה נדרשת הכנה והמחשה, וחייבת להישאל השאלה: ״ומה תעשה אם תתגעגע למוצץ?״,
קודם כל כדי שלא אנחנו ולא הילד נהיה מופתעים מהאפשרות הזו, ודבר שני
כדי שהילד יתאמן על לתת פתרונות לבעיה.

אנחנו צריכים להבין שלא משנה כמה נכין ונטרים ונדבר ונערוך הסכמים,
בזמן אמת- הילד שלנו עלול להיות עצוב/ מתוסכל/ מהפרידה ולהתגעגע למוצץ.

סביר להניח שיהיה בכי מתמשך, אולי אפילו כעס וטנטרום, ואנחנו צריכים להאמין בו שהוא
יוכל להתגבר על הפרידה, לא לנסות לפתור לו את הכאב, אלא פשוט להיות לצידו ולהחזיק לו את הלב השבור.

כי בעוד כמה שנים כשנועה מי״א 3 תשבור לו את הלב, הוא כבר יוכל לומר לעצמו שנכון,
הפרידה לא פשוטה, שקשה לו, שמותר לו להיות עצוב ואפילו לבכות, אבל הוא יודע שבסוף הוא יתגבר.