“אני דפוק! אני לא מצליח! נמאס לי כבר!
קשה לי לשבת כל כך הרבה זמן ברציפות
אז קמתי רק לשנייה! מה קרה?! אפשר לחשוב!
גם ככה כל הזמן מעירים לי, כל הזמן מענישים אותי.
מעיפים אותי מהכיתה,
שולחים אותי למנהלת
נמאס לי מבית הספר הזה!!!
חרא של בית ספר!
הם לא מבינים שאני לא עושה בכוונה.
אני לא יודע למה זה קורה לי,
אני ממש ממש מנסה אבל אני לא מצליח.
הם לא מבינים אותי.
אני נשבע שלא התכוונתי לתת לחבר שלי מכה,
בסה”כ מיהרתי לכיתה.
אני נשבע ששכחתי את המחברת לא בכוונה,
אז אין לי שוב שיעורי בית והמורה לא מאמינה.
המורה שוב כועסת עליי,
מודיעה להורים שלי
ואני נענש!
גם בבית הספר,
גם בבית שלי,
במקום שצריך כל כך לאהוב אותי.
למה חברים שלי מצליחים ואני לא?
למה רק עליי כועסים?
אני כל כך מתאמץ ואף אחד לא רואה.
לא בא לי יותר להשקיע, זה מעייף אותי.
לא משנה מה אני עושה – אני מרגיש דפוק!
בשביל מה הביאו אותי לעולם בכלל?!
עדיף שלא הייתי קיים,
היה יותר שקט לכולם”.
“יש לו יכולות ופוטנציאל והוא לא עושה כלום”
“ניסינו הכל ושום דבר לא עוזר”
“מה יהיה איתו בעתיד? איך יסתדר בחיים?”
ילד עם הפרעת קשב נמצא בסיכון גבוה לערך עצמי נמוך.
הוא מרגיש שהוא מאכזב שוב ושוב את עצמו,
את ההורים, את המשפחה, את החברים, את המורים…
הוא חווה תסכולים יום-יומיים מגיל צעיר
עד שהקול החיצוני של אחרים,
הופך להיות הקול הפנימי שלו.
הוא כבר לא מאמין שהוא יכול, שהוא מסוגל…
עד שלבסוף הוא מרים ידיים ומתייאש.
הוא מרגיש שהוא אינו יצליח
והוא מפסיק לנסות.
לא כי הוא לא יכול.
החוויות השליליות עם גורמי סמכות במסגרות חייו
רק מרחיקות אותו מהרצון,
נוגסות עוד מהדימוי העצמי שלו
ומיכולת התפקוד האמיתית שלו.
“הוא לא ממש את הפוטנציאל” זו לא קלישאה.
זו אמת לאמיתה.
“אדם צריך שתהיה לו מילה
קצת מקום בעולם
אהבה לא נשכחת
וקול אמיתי לתפילה
ורגע מושלם
כדי לתת ולקחת
ולא לפחד מהפחד”.
שלמה ארצי.