לפעמים להורים זה יכול להרגיש כמו טורנדו, ואני לא מדברת רק על טריקת דלתות, אלה עם עצבים פתאומיים.
כבר שמעתי מושגים כמו “אני הולכת על ביצים לידה” “הוא כמו פצצה מתקתקת”.
השינויים הפיזים שמתרחשים כבר מגיל 10 שהם פתאומיים לא רק למתבגר אלה גם
לכל בני ביתו ומשפיעים המון על המצב הנפשי.
אבל אני כאן לדבר איתך על ראשית ההתחלה, כן? וואי וואי רגע בואו נתחיל.
כשהייתי בכיתה ו’ רציתי תספורת של בן, ממש שיער קצר .
באותה תקופה היתה זמרת שהערצתי והיתה לה תספורת מהממת בעיני- נטלי אימברוליה בקליפ “torn”.
ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי למספרה של אילן. מה שלא ידעתי זה שבעודי יושבת על הכסא אצל אילן,
אמא שלי סגרה איתו מאחורי הגב שלי, שיספר אותי בתספורת אחרת – קארה קצר(ילדה טובה ירושלים)עם פוני.
בעודי מסתכלת על עצמי במראה עם דמעות זולגות חנוקות בגרון כי לא נעים לי מאילן, ונעלבתי כל כך
ממשבר האמון ביני לבין אמא שלי סיננתי שאני ממש מבקשת שיסיים את התספורת כמו שביקשתי.
הוא סיפר אותי ואני דלגתי לאוטו חזרה מרוצה ומאושרת ורק חיכיתי כבר לקחת כובע מאחי ולרכב במהירות
על האופני בי אמ אקס הצהובות שלי, אל סיון חברה שלי ולעשות לה “סופרייז”.
אני עד היום לא יודעת מה אמא שלי הרגישה כלפי התספורת שלי.
האמת אני בכלל לא זוכרת את התגובה של אבא שלי גם.
אני לא יודעת אם הם אהבו או לא. אני בעצמי לא יודעת כמה אהבתי את התספורת בשבועות שאחרי,
והאם היה לי סיכוי לומר למישהו מבני הבית שאני כבר לא כל כך עפה על הקצר הזה.
היום אני אמא, בעצמי, והבת שלי בת 13. והיא מבקשת לצבוע את השיער.
מה אני אגיד לכם-התגובה הראשונה שלי היא הלם. השניה לרצות לפסול את הרעיון לתקופה.
תקופה של חמש שנים כזה לא משהו רציני- רק נצח.
הקרע הזה מצד אחד לחשוב עם עצמי מה אני באמת חושבת על הרעיון שהיא תצבע את השיער
לעומת איזה כייף שהיא בכלל באה לבקש רשות.
כי ווואלה היא יכלה פשוט לצבוע אותו , מה לא?
הרי אני בגיל שלה הייתי יוצאת מהבית לבושה במשהו ומחליפה אצל חברה
למשהו אחר נניח החולצת בטן\ חצאית מיני.
מצד אחד מאוד רציתי לכבד, חלילה לא הענישו אותי או אסרו עלי. הייתי פשוט “ילדה טובה”.
אני תוהה היום מה ביחסים שם מנע ממני לומר – ” אבל ככה אני רוצה להתלבש. ככה טוב לי .”
כאמא למתבגרת ( 3 מתבגרים ,אבל נדבר על הבכורה כרגע) אני נתקלתי
לא פעם במחשבות אם לאפשר או לא לאפשר.
כאילו מה אני אמורה להסכים לכל דבר שהיא רוצה כדי לבטא את עצמה?
אם היא רוצה לצבוע שיער לורוד? או לעשות קעקוע? ומה עם פיריסנג בלשון?
מוכר לך- הראש רץ קדימה קדימה ואמאלה ואבאלה
רגע ואם עכשיו חם ובא לה לצאת עם טייץ קצר וגוזיה זה סבבה בעיניך אמא? ובעינך אבא?
טוב רגע רגע. תנשמו. בואו נחזור להתחלה.
ספרתי לך על התספורת המהממת שלי סטייל נטלי וקפצנו לביטוי עצמי מלא של המתבגרת.
אז הנה מה שיש לי להגיד לך: הכל מתחיל במערכות יחסים.
אני באתי לאמא שלי אם רצון לתספורת קצרה. אמא שלי היום בפרספקטיבה של זמן ,
אני יכולה לשער ,רצתה למנוע ממני כאב לך של תספורת בנים,
ואולי גם כאב אישי שלה מלראות אותי עם תספורת קצת מכוערת לטעמה.
בסוף עמדתי על שלי ,כי כנראה שזה היה ממש חושב לי. עם תספורת שבאה לי בול.
הבת שלי ,באה אלי עם בקשה משלה.
יש לנו כאן 2 אפשרויות :
האחד היא תתעקש לצבוע את השיער- ואני אסכים. ממקום של הבנה עמוקה, שזה שלה.
שהיא לא פוגעת בעצמה.
(כי זה הגבול אדום בוהק בורדו עם מרקר בבית שלנו – לא פוגעת בעצמה ולא פוגעת באחרים.)
ואני מכבדת אותה ומעריכה את זה שהיא מרגישה בטוחה לשתף אותי.
היא לא עושה שום דבר “מאחורי הגב”. כי היא לא צריכה.
יש ביננו הבנה,הערכה, כבוד.
מצד שני – דמיינו רגע שאני עם מחשבות שרצות אצלי בראש, מלא דאגות מתלוות של מה יגידו
ושיפוטיות כמו “למה היא צריכה את זה” ואולי היא נגררת?!
ואצלה במקביל מחשבות של “היא לא מבינה אותי, מה היא רוצה ממני
מה קשור ומה קשור ומה קשור” (בליווי הבעות פנים).
גם בסיטואציה כזאת, יש לי הזדמנות להתקרב אליה
ולזהות שהרי את הצעד הראשון היא עשתה – היא באה לבקש לשתף אותי.
אולי להתייעץ אולי לבקש רשות.לספר לי על משהו שלה אישי,
שקשור לביטוי העצמי שלה, לחיצוניות שלה.
אולי זה בעקבות זמרת שהיא אוהבת? (בדיוק כמוני)
אולי זה משהו חברתי שהולך שם בחטיבה?
וואו שמתם לב כמה אולי ואולי? וכמה קיצוני מצד אחד
שיתוף ומצד שני שיפוטיות וביקורת?
שאילת שאלות והקשבה אלו כלים! כלים אימוניים.
הם לא השערות – הן עובדות שמדברים אותם.
הבסיס להכל -היא מערכת יחסים.
כשאני באה סקרנית לבת שלי, ואני מקשיבה לה,
ממש מפנה את ההקשבה שלי רק אליה – אני מגלה עולם!
היא צריכה את זה ואני צריכה את זה לא פחות ממנה.
איך עושים את זה?
קודם כל שמים את האגו בצד.
באים סקרנים.
בעצם שאילת שאלות שלי אותה, אני גם מלמדת אותה לבטא את עצמה,
לחשוב ביצרתיות על פתרון בעיות, לנהל שיח.
שימו לב להבדל – אופציה אחת אני אומרת לא וזהו!
לעומת – אני מפנה זמן, יושבת עם נינה שלי מחוץ לבית על איזה ספסל עם
משקה חם ומנהלת איתה שיח להבין את עולמה, מה הרצון שלה
ומה אנחנו יכולות לעשות עם הבקשה שלה.
מה בכלל הסיבה שאני מתלבטת.
( לפעמים אחוז מאוד גבוה ב”לא” הוא שלי ממקום אישי שלי כאמא- או מפחד, בהלה, לחץ
ומה יגידו עם הבת שלי תסתובב עכשיו עם שיער צבוע והיא רק בת 13).
אז מה בתלכס?
שאילת שאלות ככלי אימוני – השאלות שנשאל אלו
יהיו שאלות פתוחות שמזמינות לשיח.
לדוגמא:
מה את חושבת? מה לדעתך אפשר לעשות?
מה יכול לעזור?
מה לדעתך אפשר לעושת בפעם הבאה?
שימי לב כמה השאלות האלו מזמינות את ילדך להתכנס רגע אל עצמו, ולחשוב.
בכל רגע כזה דמייני איך ילדך בונה חוסן נפשי, חשוב , מעמיק עם עצמו לפתרון.
רוצה לשמוע עוד?
מעניין אותך מה קרה בסוף עם הצבע לשיער ?😊
תבואי להתאמן?
בואי – אני כאן מחכה לך.
נ.ב.
בעוד כמה שנים , שם באופק. מה את רוצה שיקרה?
למי את רוצה שהיא תתקשר מהצבא? לספר לך על עולמה.
עולם שלם קורה שם בתוך הבית שלך – את רוצה להיות שותפה?
את רוצה שהילדה שלך תגדל בידיעה שיש מישהו לצידה? אני בטוחה שכן אבל אני כן שואלת אותך.
מערכות יחסים הם ורק הם הבסיס הכל.
