אני זוכרת את הרגע הזה
ישבתי בסלון על הספה מיואשת
לא האמנתי שאני מרגישה מה שאני מרגישה
כעסתי עליו, שנאתי אותו.
וכעסתי עלי, שאני מעיזה להרגיש ככה
ואיזה נורא אם מישהו היה מרגיש ככה לילד שלי
לילד שאני ילדתי?
מצד אחד כל-כך רציתי חיבור אתו
השקעתי בלסדר בשבילו הכל
שירגיש בית,
שירגיש חלק, שירגיש שייך .
הוא מצדו נאדה
עסוק בעצמו עסוק בקושי שלו,
בכל מה שלא הולך
נמאס לי ככה הרבה להשקיע
נמאס לי עוד יותר שזה מה שאני מרגישה.
איבדתי את הסבלנות למצב הקיים.
כשאני חושבת על זה ברור לי שזה הרגע שהייתי
מגויסת בו לעשות שינוי אמתי.
העובדה שאיבדתי את הסבלנות,
שכבר הרגשתי שככה זה לא יכול להמשיך,
הרגע הזה הוא רגע של התגייסות פנימית לשינוי אמתי
קשה ככל שיהיה.
חיפשתי מאמנת
חיפשתי משהי שתחזיק את הלבבות של אודי ושלי
שתחזיק את הלב של אוריאל
ותעזור לנו לסלול נתיב של אהבה ללב שלו.
אז… זה היה נראה לי בלתי אפשרי.
ובלב הרגשתי פחד,
הפחיד אותי שזה לא יצליח.
אם זה לא מצליח… מה זה אומר עלי?
מה זה אומר על האדם החומל שאני?
מה זה אומר עלי כאשת מקצוע שעובדת עם ילדים ?
ולצד הפחד?
לצד הפחד הרגשתי שהמפתח לשינוי נמצא אצלנו.
שאנחנו חייבים לעשות את כל מה שבשליטה שלנו.
יחד החלטנו שאין אופציה אחרת חוץ מזה שזה יצליח!
המשימה הראשונה שקיבלנו היית להתמסר
להתמסר ולפזר פירורים של קשר
בלי להבין רק להסכים
בלי לחקור, רק לנסות
נעשה ונשמע.
כבר בבוקר שלמחרת התחלנו,
“הלכנו ברגלים”
התחלנו בלהיכנס לחדר שלו,
לשאול אם הוא רוצה קפה או שוקו ?
לעבור ליד המיטה שלו ליישר את השמיכה
וללטף את הלחי,
התחלנו בצעדים קטנים, כאלה שהם כביכול על הדרך.
זה היה קשה
הלב היה רחוק משם ב-כאן ועכשיו
וכמה שהוא היה רחוק עכשיו
ככה הוא החזיק קרוב קרוב את החזון הזה של הקשר
שחלמנו עליו, שאני חלמתי עליו.
הדרך שבה התמודדתי באותם רגעים הייתה
לדמות את הקשר שלי ושל אוריאל לשק מלא זרעים של אהבה
כל מחווה כל צעד אפילו הקטן ביותר ממני אליו
הוא כמו זרע -זרע של אהבה
והוא נטמן עמוק בלב שלו בלי שאף אחד בעולם יכול להוציא אותו.
הוא נשאר אצלו והוא שם לתמיד.
והזרע מתישהו במהלך החיים ינבט ויגדל ויהיה לאילן
ושום רוח או סערה לא תעקור אותו משם.
זה עזר לי לצלוח את הקושי שלרוב אין תגמול
וגם אם הוא מגיע הוא לא מידי.
זה עזר לי לא לצפות לתמורה או לתוצאה
מסוג התנהגות טובה שלו
זה עזר לי להיות בעבודה שלי, מול עצמי
בלי קשר לתוצאה.
זה עזר לי לדייק את עצמי עוד ועוד
ולהתעסק רק במה שתלוי בי.
אני חושבת עלייך
על הכאב העמוק שלך
על זה שאם הגעת עד לכן
סימן שאת מלאת אמונה ומלאת אהבה.
וזה אולי גם סימן שאיבדת את הסבלנות שלך למצב הקיים.
וזה בדיוק מה שצריך כדי לגדול בתוך ההורות המורכבת שלך
צריך לאבד סבלנות למצב הקיים
ולגייס את אותה אנרגיה של כאב לצמיחה
לכי לפזר זרעים של אהבה בבית שלך
ותבחרי לך כבר היום שלוש מחוות של אהבה
כאלה פיצפונות שתצליחי להתמיד בהן
זה מתחיל בקטן…
רחל -אימון למשפחות מורכבות.
