כשיצאנו לחגוג לאוריאל יומולדת 18
לא ידעתי כמה היום הזה יהיה משמעותי בשבילי.
התחלנו ביפו כדי להזכיר לו רגעים של ילדות.
כל מה שרצינו ביומולדת הזה זה לספר לו במילים ובמעשים כמה אנחנו רואים אותו,
כמה הוא חשוב לנו, כמה אנחנו אוהבים אותו.
כשהתיישבנו לבירה (אחרי הכל עכשיו באופן רשמי מותר לו אלכוהול)
הוא קם ואמר שהוא הולך רגע,
כשהוא חזר היו לו ביד שתי טבעות בשבילי
הוא ראה שמדדתי אותן קודם והלך לקנות לי אותן.
וואוו מה שהרגשתי באותו רגע,
הלב שלי התפוצץ מהתרגשות מסיפוק מתחושת ניצחון.
התיישבנו והוא הוסיף שהוא מרגיש שאני מקום בטוח עבורו
ותמיד המכתבים שלי מצליחים לרגש אותו.
הרגשתי גביע!
הרגשתי בכל הגוף והלב והנשמה שהגביע הזאת מגיע לי,
שקיבלתי אותו אחרי שעות של אימונים ואחרי מאמצים,
אחרי שלא וויתרתי עלינו בכל הארבע שנים שהוא גדל אצלי.
לא ציפתי לזה בשום צורה
התקופה האחרונה עם אוריאל הייתה התקופה המורכבת ביותר
שחווינו בכל הארבע שנים שהוא אצלנו.
הוא בסוף י”ב המוטיבציה הלימודית שלו נמוכה,
שיתוף הפעולה שלו ירוד,
הוא ישן הרבה מעבר למה שהגוף זקוק
והכל נראה קורס.
הרגשתי שעשינו הכל מהכל,
היו רגעים שממש בכיתי
איך אחרי כל מה שאני עושה ככה זה נראה?
ואחרי הרגעים האלה של הקושי של התסכול והייאוש
חזרתי תמיד לשאול את עצמי מה הייתי אומרת
למתאמנת שלי אם היא הייתה באה אלי עם אותו הסיפור בדיוק?
מה הייתי עונה לה אם היא הייתה מתאמצת כל-כך ולא רואה השפעה?
איזה הנחיה אימונית היא הייתה מקבלת?
ואיכשהו תמיד תמיד חזרתי לחוג אמא – לזמן הזה שהוא שלו ושלי לבד.
עושים ביחד רק מה שנעים לנו וטוב.
אז בתקופה הזאת למרות שהיה לי ממש ממש
לא פשוט השתדלתי להזמין אותו לחוג אמא.
אומנם זה לא היה כל שבוע, אני יודעת שבזה שלא וויתרתי
בזה שהתמדתי שמרתי קודם כל על הערכים שלי,
הייתי נאמנה לערכים שמלווים את הקשר שלנו.
אם הערך שהכי חשוב לי בקשר הזה הואשהוא ירגיש שאני פה
בשבילו תמיד שאני אוהבת אותו ומקבלת אותו כמו שהוא
ואני זאת שפועלת כדי לשמר את הערך הזה,
באופן מידיי ההרגשה שלי השתפרה,
הייתי עסוקה במה שבשליטתי
ולא התעסקתי (כמעט) במה שלא קשור אלי.
לרוב לא הייתה תמורה ישירה,
רק אמונה שלי במה שאני עושה, רק נאמנות שלי לערכים שלי.
זה היה מורכב וקשה ומעייף
לעיתים זה היה לא מתגמל ומתיש עד מוות.
לא פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי
ולשאול למה אני עושה את זה בכלל?
מה הסיבה? מה המניע שלי לקשר שלנו?
והזכרתי לי ונשמתי עמוק והתחברתי כל פעם מחדש וגייסתי כוחות.
והיום אני מסתכלת על האצבע שלי עם שתי הטבעות
והן מזכירות לי שהדרך לא תמיד קלה,
שליום יום יש את האתגרים שלו בלהיות אמא חורגת בכלל ולנער מתבגר בפרט.
אני מזכירה לעצמי שלא קל להתמיד ולא לוותר.
וכשאני לגמרי שם מחוברת למה שמניע את העבודה הקשה שלי – נאמנה לערכים שלי
מתישהו אני אקטוף את פרות עמלי.
והיומולדת הזה שהוא בכלל חגיגה עבורו
הפכה לחגיגה משלי
ומהיום יש לי גם טבעות שיזכירו לי את זה.
ואם את קראת עד לפה אמא
בא לי לחבק אותך ולשאול אותך את אותן שאלות ששאלתי אותי-
מה חשוב לך בקשר שלך ושל הילד שקיבלת?
לְמָה את מתאמצת?
לְמָה את משקיעה?
כשתביני את המקום הזה שלך
שתביני מה המנוע שלך,
תוכלי להבין את הערכים שחשוב לך שיהיו בקשר הזה שלכם
שחשוב לך לא לוותר עליהם.
ואם בכל פעולה שמורכבת לך תזכרי את הסיבה
תוכלי להתחבר אלייך למרות הקושי
והפעולות הקטנות גדולות יהפכו למשמעותית בהרבה
מתוך אמת פנימית שחודרת פנימה ישר לתוך הלב של הילד שקיבלת
